י"ט אב 2.8.26
(יב,ג) וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא׃
(יב,ד) לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
מכל הפסוקים בתורה זה אחד מהפסוקים שהכי לא הבנתי. את פרה אדומה אני "מבין" יותר: הסימבול של האבסורד, הסימבול של מה שמעבר להבנה שלך, הסימבול של כשם-שזה-נדיר-כך-גם-העובדה-שאפשר-להיות-טהור-זה-נדיר וכן הלאה, נניח.
אבל לא תעשון כן לה' אלוקיכם?
הא?
כמה ספרים טובים, פרקים, התרחשויות שכל הקטע שלהן – כולל בתחילת הפרשה – ביסוס מערכת היחסים כמה שצריך לחזור על זה. "אני אומר לכם, אתם עושים, מה לא ברור?!" אבל זה? מיד אחרי ציווי בפשט של – תשברו לשאר את הצורה, תשרפו אותם, ותאבדו אותם מן המקום ההוא (אגב, המצווה בעיקרון היא לא בכל מקום אלא בארץ ישראל, ככה שכשאתרי חדשות אולטרא ימניים תמכו בחיילים שהרסו פסלים של מריה וצלבים וכאלה בלבנון זה טכנית לא לעניין) (כשלא בטוח שזה בגבולות ההבטחה אז עוד יותר) (ובלי קשר זה מעשה נבלה עוולתי).
ובכל זאת, למה להגיד את המובן מכל?
כמובן, במובנים אחרים, יש לנו כאן שיח אחר. נניח, רש"י:
לא תעשון כן. לְהַקְטִיר לַשָּׁמַיִם בְּכָל מָקוֹם, כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר. דָּ"אַ — ונתצתם את מזבחתם, ואבדתם את שמם, לא תעשון כן. אַזְהָרָה לַמּוֹחֵק אֶת הַשֵּׁם וְלַנּוֹתֵץ אֶבֶן מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מִן הָעֲזָרָה (מכות כ"ב). אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹתְצִין אֶת הַמִּזְבְּחוֹת? אֶלָּא שֶׁלֹּא תַעֲשׂוּ כְמַעֲשֵׂיהֶם וְיִגְרְמוּ עֲוֹנוֹתֵיכֶם לְמִקְדַּשׁ אֲבוֹתֵיכֶם שֶׁיִּתְחָרֵב (ספרי):
על זה שלא ברור, ממשיך הרמב"ן את רש"י:
…וְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֵינָם בְּמַחְלֹקֶת, אֲבָל הֵם בֵּאוּר, כִּי מוֹחֵק אֶת הַשֵּׁם כְּנוֹתֵץ אֶבֶן מִן הַמִּזְבֵּחַ, וְאִם כֵּן יִהְיֶה פֵּרוּשׁ הַכָּתוּב וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחוֹתָם וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, וְלֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם לִנְתֹּץ אֶת מִזְבְּחוֹ וּלְאַבֵּד אֶת שְׁמוֹ, אֲבָל תְּנוּ כָבוֹד לִשְׁמוֹ וּלְמִזְבְּחוֹ, וְאֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ לָשׂוּם שָׁם מִזְבֵּחַ לִשְׁמוֹ תִּדְרְשׁוּ, וְתָבִיאוּ עוֹלוֹתֵיכֶם לְפָנָיו:
אלשיך בכלל מסביר את זה, בקיצור נמרץ ב-"לא ללמוד מהעמים האחרים ולהרבות הרבה מקומות פולחן".
***
לא תעשו כן אם כך נדרש לשני כיוונים עיקריים.
- לא תעשו כן, כלומר, לא תעשו כמו מה שתואר בפסוקים עוד קודם לכן, אל תהיו כמוהם: אל תלמדו מהם לא מזה ולא מזה. לא איך לעשות פולחן ולא איך להיות, אתם לא רוצים לסיים כמוהם
- בהחלט אל תעשו לי, רבש"ע, את הדבר הזה,גם בדברים קטנים, כמו למחוק אותיות או לייצר מצב שאתם מוחקים, מתרחקים
ובכל זאת, איך אני רואה את זה גם במעט חידוש?
גבול.
בוא נסביר.
***
יהדות היא דת רב מימדית. ככזו יש בה מימדים אבסטרקטיים (אלוקים הוא אינסופי, על זמני, על חללי, הוא תמיד יהיה בעמדת על; מעבר לזה הוא אחר טרנסצנדנטי שלעיתים, דרך התורה, אנחנו מבינים איך זה כשהוא הסובייקט ואנחנו האחר); יש בה גם מימדים לא אבסטרקטיים בכלל.
פתיל תכלת בציצית הוא אחד הדברים שיצרו את הבלאגן של קורח, בפרשנות אחת.
כל הקרבת הקורבנות, כדוגמה. היא מצד אחד אגד של הרבה מאד מצוות מצד שני כבר פלוס מינוס 2000 שנה שאנחנו לא יכולים לעשות את המצוות האלה באופן היותר מודרני שלהם (בתאוריה אפשר לחזור למזבחות בשילה אם עוקפים את התלמוד? אוי לי).
לא תעשו כן לי.
אל תמחקו אותי לגמרי במובן הזה.
אל תמחקו את העובדה שיש מימדים ארציים. מימדים קיימים מאד. מזבחות אדמה לי. אל תהפכו את האמונה לדבר שהוא לחלוטין תאורטי. לחלוטין אבסטרקטי.
שאתם יכולים להגיד – כן, אני מאמין. איך? נו, מאמין.
קצת סותר את עצמי אם אני מפרש כתב קודש כשאני בעצמי מתעצל מ99% מהמצוות, אבל אוקי, אני מודה בצביעות שלי בחדווה וזה.
***
והנה קטע ארוך ויפה מהדף היומי שלנו, חולין צ"ד.
בקצרה כבר אגיד – אם אורייתא דיברה על "מה לא תעשו לי", כאן זה לחלוטין – "מה לא תעשו לאנשים אחרים". אפשר לתמצת את כל הפסקה הבאה למשהו אחד:
אל תהיו דושבאגים ואל תטרילו.
להלן:
תַּנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַל יְסַרְהֵב אָדָם לַחֲבֵירוֹ לִסְעוֹד אֶצְלוֹ וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹעֵד וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ בְּתִקְרוֹבֶת וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל
וְלֹא יִפְתַּח לוֹ חָבִיּוֹת הַמְּכוּרוֹת לְחֶנְוָנִי אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ וְלֹא יֹאמַר לוֹ סוֹךְ שֶׁמֶן מִפַּךְ רֵיקָן וְאִם בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ מוּתָּר
אִינִי וְהָא עוּלָּא אִיקְּלַע לְבֵי רַב יְהוּדָה פָּתַח לוֹ חָבִיּוֹת הַמְּכוּרוֹת לַחֶנְוָנִי אוֹדוֹעֵי אוֹדְעֵיהּ וְאִיבָּעֵית אֵימָא שָׁאנֵי עוּלָּא דְּחַבִּיב לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה דִּבְלָאו הָכִי נָמֵי (פַּתּוֹחֵי) מִפְתָּח [הֲוָה פָּתַח] לֵיהּ
תָּנוּ רַבָּנַן לֹא יֵלֵךְ אָדָם לְבֵית הָאֵבֶל וּבְיָדוֹ לָגִין הַמִּתְקַשְׁקֵשׁ וְלֹא יְמַלְּאֶנּוּ מַיִם מִפְּנֵי שֶׁמַּתְעֵהוּ וְאִם יֵשׁ שָׁם חֶבֶר עִיר מוּתָּר
תָּנוּ רַבָּנַן לֹא יִמְכּוֹר אָדָם לַחֲבֵירוֹ סַנְדָּל שֶׁל מֵתָה בִּכְלַל שֶׁל חַיָּה שְׁחוּטָה מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁמַּתְעֵהוּ וְאֶחָד מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה
וְלֹא יְשַׁגֵּר אָדָם לַחֲבֵירוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשִּׁיגֵּר לַחֲבֵירוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ וְהָלַךְ וְזִימֵּן עָלֶיהָ אוֹרְחִין וְנִכְנְסוּ מְצָאָהּ שֶׁהִיא שֶׁל יַיִן וְחָנַק אֶת עַצְמוֹ
וְאֵין הָאוֹרְחִין רַשָּׁאִין לִיתֵּן מִמַּה שֶּׁלִּפְנֵיהֶם לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת
וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזִּמֵּן שְׁלֹשָׁה אוֹרְחִין בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת וְלֹא הָיָה לוֹ לְהַנִּיחַ לִפְנֵיהֶם אֶלָּא כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים בָּא בְּנוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת נָטַל אֶחָד מֵהֶן חֶלְקוֹ וּנְתָנוֹ לוֹ וְכֵן שֵׁנִי וְכֵן שְׁלִישִׁי בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק מְצָאוֹ שֶׁעוֹזֵק אֶחָד בְּפִיו וּשְׁתַּיִם בְּיָדוֹ חֲבָטוֹ בַּקַּרְקַע וָמֵת כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אִמּוֹ עָלְתָה לַגָּג וְנָפְלָה וָמֵתָה אַף הוּא עָלָה לַגָּג וְנָפַל וָמֵת
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב עַל דָּבָר זֶה נֶהֶרְגוּ שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל מַאי קָמַשְׁמַע לַן דְּכוּלַּהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא
תָּנוּ רַבָּנַן הַשּׁוֹלֵחַ יָרֵךְ לַחֲבֵירוֹ שְׁלֵימָה אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּטּוֹל הֵימֶנָּה גִּיד הַנָּשֶׁה חֲתוּכָה צָרִיךְ לִיטּוֹל הֵימֶנָּה גִּיד הַנָּשֶׁה וּבְגוֹי בֵּין חֲתוּכָה וּבֵין שְׁלֵימָה אֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל הֵימֶנָּה גִּיד הַנָּשֶׁה
וּמִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים אָמְרוּ אֵין מוֹכְרִין נְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת לְגוֹי אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁמַּתְעֵהוּ וְאֶחָד שֶׁמָּא יַחְזוֹר וְיִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר
וְלֹא יֹאמַר אָדָם לְגוֹי קַח לִי בְּדִינָר זֶה בָּשָׂר מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים
תמצות בעברית קלה:
הנה סיכום ברור ומרוכז של כל הדברים שאסור לאדם לעשות (או הנהגות שצריך להתרחק מהן), כפי שעולה מהסוגיה במסכת חולין (דף צד):
1. איסורי "גנבת דעת" והטעיה (בין אדם לחברו)
- הפצרת סרק להכרת טוב:
- שידול להסב: אסור להפציר ולהפציר בחבר שיבוא לאכול אצלך, כשיודעים מראש שהוא אינו יכול או אינו רוצה לבוא.
- הפצרת מתנות: אסור להרבות ולהציע לחבר תקרובת/מתנות, כשיודעים מראש שהוא לא יקבל אותן.
- סיכה מפת ריק: אסור להציע לחבר לסוך את עצמו בשמן מתוך פך ריק (כדי להראות כאילו רוצים לכבדו), אלא אם כן עושים זאת רק כדי לחלוק לו כבוד מפורסם והדבר מובן.
- מפגנים מזויפים של כבוד והשקעה:
- פתיחת חביות מכורות: אסור לפתוח בפני אורח חביות שכבר נמכרו לחנווני (כדי ליצור רושם מוטעה של פתיחת חבית מיוחדת לכבודו), אלא אם כן מודיעים לו על כך מראש (או שמדובר באורח חביב מאוד שהיו פותחים עבורו חבית חדשה בכל מקרה).
- לגין מתקשקש בבית אבל: אסור ללכת לנחם אבלים עם כד/לגין ריק (או ממולא מים) שמפיק צליל של נוזל, כדי ליצור רושם שהביא עמו יין לנחמה. (מותר אם יש שם "חבר עיר" – ממונה ציבורי שכולם יודעים מה באמת הובא).
- הטעיה במסחר ובמתנות:
- מכירת סנדל מעור בהמה מתה: אסור למכור סנדל נעשה מעור בהמה שמתה מאיליה ולהציגו כסנדל מעור בהמה שנשחטה – גם מפני הטעיית הקונה (עור בהמה מתה פחות עמיד) וגם מפני סכנה (חשש לזיהום/רעל בעור).
- משלוח חבית שמן מזויפת: אסור לשלוח לחבר חבית יין ששררה רק שכבה דקה של שמן על פיה (כדי להיראות כחבית שמן מלאה). הגמרא מביאה מעשה נורא על מקרה כזה שהוביל לטרגדיה.
2. איסור על אורחים בשולחן
- חלוקת אוכל מדעת עצמם: אורחים היושבים בשולחן אינם רשאים לתת ממה שהוגש לפניהם לבנו או לבתו של בעל הבית, אלא אם כן קיבלו רשות מפורשת מבעל הבית. הגמרא מביאה מעשה קשה בתקופת בצורת שבו חלוקה כזו הובילה למותם של שלושה בני משפחה.
3. דיני כשרות והטעיה (מול ישראל ומול גוי)
- משלוח בשר לא מעובד (גיד הנשה):
- כאשר שולחים לחבר ירך חתוכה, אסור לשלוח אותה לפני שנטלו ממנה את גיד הנשה (כי המקבל עשוי לסמוך על השולח ולאכול בלא עיבוד).
- (בשליחת ירך שלמה לישראל, או שליחה לגוי – אין חובה ליטול מראש).
- מכירת נבלות וטרפות לגוי:
- אסור למכור נבלה או טרפה לגוי כשהיא מוצגת כבשר כשר – מפני הטעיה (גנבת דעת), ומפני החשש שהגוי יחזור וימכור אותה לישראל אחר כבשר כשר.
- קניית בשר באמצעות גוי:
- אסור לאדם לומר לגוי "קח לי בשר בדינר זה" (מבלי להגדיר לו ממי לקנות) – מטעמי הטעיה וחשש להאכלת איסור.
***
אני לא אכנס יותר מדי לתניא היום. רק אגיד שהרבה הזקן עשה את מה שהוא עושה בד"כ וזה להכליא בין השניים.
מה זה אומר לא לעשות כן לה' ולשמור את מצוותיו?
מה זה אומר לא לעשות את כל הדברים שהרגע הגמרא והברייתא הסבירו לנו?
ובכן –
זורע צדקה שכר אמת (במשלי י"א). פי' ששכר זריעת הצדקה היא מדת אמת וכתיב תתן אמת ליעקב ושבחא דקוב"ה מסדר נביא כו' כמ"ש בזוה"ק פירוש שהקב"ה הוא הנותן מדת אמת ליעקב וצריך להבין וכי אין אמת ביעקב ח"ו עד שהקב"ה יתן לו מלמעלה:
אמת.
וגם את זה, אומר האדמו"ר הזקן, מגיע מלמעלה.
אז בעצם, הכל מוכתב?
כמו שהאיזביצ'ער שאני אוהב להביא אומר במקומות אחרים?
ובכן –
***
מי שילוח:
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר כוּ'. בָּזֶה נִלְמַד לָאָדָם דֶּרֶךְ הַתְּפִלָּה אֵיךְ לְהִתְפַּלֵּל לַה' כְּמוֹ דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא (ברכות כ"ח:) יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, הַיְינוּ כְּשֶׁאָדָם יִרְצֶה לְהִתְפַּלֵּל יִרְאֶה מִתְּחִילָּה אִם הַדָּבָר שֶׁרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל עָלָיו הוּא רְצוֹן הַש"י, זֶה פֵּירוּשׁ יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבָזֶה יֵדַע כִּי רְצוֹן הַש"י הוּא אִם יִרְאֶה שֶׁלִּבּוֹ מָלֵא תְּפִלָּה וְשִׂפְתוֹתָיו מְלֵאִים תְּנוּבָה יָבִין כִּי מֵאֵת ה' הוּא כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּפָרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן, וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם [דה"א י"ז,כ"ה] "אַתָּה גָּלִיתָ אֶת אֹזֶן עַבְדֶּיךָ עַל כֵּן מָצָא עַבְדְּךָ לְהִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ".
כן. זה מגיע מלמעלה, אבל גם מלמטה.
המלמטה בוחן את המלמעלה.
המלמעלה נותן למלמטה.
המלמטה מבין שעם המלמעלה הוא לא עושה "כן" היינו לא מעלים את הפרקטי.
הפרקטי הוא לא לשכוח לדון בקורבנות – ומקורבנות (חולין זה סוג של המשך של זבחים/פסחים במובן מסויים) – לאיך לנהוג בבנאדם לאדם.
הכל, כרגיל, שזור אחד בשני.
אלוקים הוא לא רק צ'ילבה שממש בטראומה של קשרים לא יציבים.
אלא משהו עמוק יותר לגבי איך מתנהלים מול הכאוטיות של היקום הזה.
שיהיה טוב,
אחלה שבוע,
שנהיה נקיי כפיים וברי לבב אשר לא נושאים לשווא נפשי ולא נשבע למרמה.
צרי
