דבר תורה יומי | יב' תשרי

יב' תשרי 23.9.26

דברים ל"ג י"ט:

עַמִּים֙ הַר־יִקְרָ֔אוּ שָׁ֖ם יִזְבְּח֣וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ וּשְׂפֻנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל׃ {ס}        

רש"י על זה:

ושפני טמוני חול. כִּסּוּיֵי טְמוּנֵי חוֹל, טָרִית וְחִלָּזוֹן וּזְכוּכִית לְבָנָה הַיּוֹצְאִים מִן הַיָּם וּמִן הַחוֹל, וּבְחֶלְקוֹ שֶׁל יִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן הָיָה כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה (דף ו') "זְבוּלֻן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת" (שופטים ה') מִשּׁוּם דְּ"נַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה" (שם), הָיָה מִתְרַעֵם זְבוּלֻן עַל חֶלְקוֹ — לְאָחִי נָתַתָּ שָׂדוֹת וּכְרָמִים וְכוּ' (ספרי):

טרית, חילזון (תכלת) וזכוכית לבנה היוצאים מהים ומן החול. 

זבולון האח שנחשב לפי רש"י פוסקים לפני זה לאחד החלשים למול מה שה'/משה/יעקב (?) נתנו לבנים של יוסף נניח, או לשבטים גדולים אחרים ואפילו לקטן נוסף יחסית כמו נפתלי – אמר, מה לעזאזל, מה נתת לי? צריפים מעפנים בשכונה המוזרה הזו, נווה צדק? מה כבר יהיה ממנה?

ובכן.

שפע הוא כזה שלומדים לינוק ממנו. לא היה כתוב שלט על נפט – "הנה, גופות עתיקות של דינוזאורים וכאלה, תהנו". לא היה כתוב על גושי הברזל – "עושים ממני אחלה דברים" וכן הלאה.

החכמה והיופי הוא להבין את זה. על כך נאמר דווקא על החכמה הפחות-נחשבת באיוב כ"ח:

א  כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא;    וּמָקוֹם, לַזָּהָב יָזֹקּוּ.

ב  בַּרְזֶל, מֵעָפָר יֻקָּח;    וְאֶבֶן, יָצוּק נְחוּשָׁה. 

היפה זה שזבולון נחשב לסוחר ולזה שעושה את הכסף. יששכר (הי אבא!) הוא זה שנחשב ללמדן (שגם יודע מסתבר להשכיר בתים לפי הגר"א אבל לא נכנס לזה).

***

בימים האחרונים ובטח אחרי יום כיפור הבנתי שאחת העבודות שאני רוצה לעשות עם החרדה היא עבודה אלכימאית בעיקרה, אבל אלכימאית אליבא ד-Azoth et Ignis, היינו, אלכימיה רוחנית האי ולא מעשי כשפים ועכו"ם. המוצא לכסף, המקום לזקק זהב, הברזל שנלקח מהעפר, הטרית, החילזון, הזכוכית שיצאו מהחול.

כזה.

חרדה היא יותר מהכל מקור אנרגיה. untapped. הגיע הזמן להפוך אותו לדינאמו.

****

בתלמוד היום, בבכורות דף ה' ע"א:

בִּשְׁלָמָא רֵישׁ לָקִישׁ כִּדְאָמַר טַעַם אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר רַבִּי יוֹחָנָן חֲזַאי בְּחֶילְמָא דְּמִילְּתָא מְעַלַּיְתָא אָמֵינָא אָמַר קְרָא לִי יִהְיוּ בַּהֲוָיָיתָן יְהוּ

וְרַבִּי יוֹחָנָן וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ וְהַעֲבַרְתָּ מַאי עָבֵיד לֵיהּ הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עֲשֵׂה מִצְוָה זוֹ שֶׁבִּשְׁבִילָהּ תִּיכָּנֵס לָאָרֶץ

אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי אַתּוּן הָכִי מַתְנִיתוּ לַהּ אֲנַן אִיפְּכָא מַתְנִינַן לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֹא קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר

אֲמַר לֵיהּ וְאָפְכִית נָמֵי תְּיוּבָתָא וְאָפְכִיתוּ לַהּ לְהָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר לֵיהּ לֹא קָדְשׁוּ לְהוּ לֹא הוּצְרְכוּ לִיקְדַּשׁ

אִי הָכִי הַיְינוּ דִּידַן קָא מַשְׁמַע לַן חַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ 

המחלוקת שלנו בין הזוג המגניב ביותר בתלמוד לדעתי, ריש לקיש ורבי יוחנן, ממשיכה. אבל הפעם היא מערכת חלומות של ר' אלעזר (שחלם גם על רבי יוחנן ו…גם על ריש לקיש?). להלן תקצור AI:

• ביסוס שיטת ר' יוחנן: ר' אלעזר מספר על חלום שבו ראה את ר' יוחנן — סימן לגילוי תורני חשוב ("מילתא מעליתא"). הוא מיישב את דעת ר' יוחנן דרך הדרשה של "לִי יִהְיוּ" (במדבר ג, יג): המילה "יהיו" מלמדת על הוויות רציפה ("בהווייתן… כן יהו לי") — הקדושה שחלה ביציאת מצרים ממשיכה להתקיים כמות שהיא גם בערבות מואב ובמדבר, ללא הפסקה.
• יישוב הפסוק של ריש לקיש: הגמרא שואלת מה עושה ר' יוחנן עם הפסוק "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ… וְהַעֲבַרְתָּ" (שממנו הוכיח ריש לקיש שהקדושה מתחילה רק בכניסה לארץ). התשובה: הפסוק אינו מתנה את עצם חלות הקדושה בכניסה לארץ, אלא מנסח סגולה וסיבתיות שכר: זכות המצווה היא שתביא אותם לארץ.
• התפנית של רב מרדכי ורב אשי (היפוך השמועה): רב מרדכי מציין שבבבל (או בבית מדרשו) למדו את המסורת בדיוק להפך: ר' יוחנן הוא זה שאמר לא קדשו, וריש לקיש אמר קדשו.
• הסבר הניגוד (העמקת המשמעות): כששואלים איך ר' יוחנן יכול לומר "לא קדשו", רב מרדכי מבהיר שאין הכוונה שפקעה קדושתם, אלא ש"לא הוצרכו ליקדש" מחדש — משום שקדושתם המקורית מיציאת מצרים הייתה כה חזקה ומתמשכת, שלא נדרש אקט קידוש נוסף במדבר.
• מסקנת הגמרא ("בלשון רבו"): בסופו של דבר, אין מחלוקת קיומית מהותית בין שתי הגרסאות לגבי התוצאה בפועל, אלא התעקשות של חכמים לנקוט בלשון המדויקת שקיבלו מרבותיהם ("חייב אדם לומר בלשון רבו"), אף שהדבר מביא לניסוחים שנראים במבט ראשון כסותרים.

שמסתיימת במשהו מאד חשוב שכל הזמן מכפיף את ריש לקיש לר' יוחנן בתור הפאדאוון והג'דיי מאסטר.

למרות שכאן העניין של לשון רבו זה אומר – אם תצטט את הרפרנס, תצטט נכון. בטח אם זה מישהו חזק ממך.

רגע, אני חייב לעשות לזה איור.

אז האם חלומות הם מקור מיטיב שמביא לנו את הציטוט במקור?

האם ההיפוך הזה אפשרי?

האם לקדש את המקודש כבר זה רלוונטי?

כל אלו שאלות טובות לפלפול התלמודי שנפתר שם.

בסופו של יום, ר' יוחנן צודק. מה לעשות.

שאר הדף עוסק באיזה רומאי שמנסה להקשות על ר' יוחנן על חשבונאות ולשאול לאן העלים משה רבנו את ההכנסות. ספוילר – הוא לא.

***

סיום אגרת כ' לתניא ורבינו הזקן:

ויובן היטב בזה טוב טעם ודעת מה שמלאכים עליונים שבמרכבה פני שור ופני נשר נהנים מאד וניזונים ומסתפקים מרוח הבהמה והעוף העולה עליהם מהקרבנות שע"ג המזבח וכדקדוק לשון הזוה"ק ואתהניין מיסודא ועיקרא דילהון. ואחרי הדברים והאמת האלה דעת לנבון נקל להבין ע"י כל הנ"ל גודל מעלת המצות מעשיות אשר הן תכלית ירידת הנשמות לעוה"ז הגשמי כמ"ש היום לעשותם ויפה שעה א' בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. (ע"כ מצאנו מכיה"ק):

הנה. מערכת היחסים הקומפלימנטרית של זבולון עם פרנסה ואז עם יששכר מוסברת לנו כאן. העפר והברזל נועדו להזין את הזהב, לכאורה.

החול את הזכוכית, המים את החילזון לתכלת.

רוח הבמה והעוף העולה אל המלאכים מהקרבנות – כל הדברים שאנחנו מקריבים הלאה מגיעים למשהו גדול מאיתנו.

תכונות נובעות,

של כל אלה.

***

החלומות, המילים, הדיוק במילה הוא לא סתם.

הוא כדי להעלות משהו למעלה ולתקנן אותו.

כך גם חרדות.

בסופו של יום אפשר לפרק חרדה לכמה דברים:

• מרכיב ביולוגי של הורמוני סטרס, אמיגדלה פעילה באופן שובב וגוף שמגיב לזה חזרה.
• מרכיב נפשי טריגרי ברור (תאוריית חרדה השנייה של פרויד)
• מרכיב נפשי עמוק (תאוריית חרדה הראשונה של פרויד)

השאלה כאן אינה המרכיבים בדיוק, שכל אחד ניתן לפרק ולנסות להתמודד איתו (כאשר יש סיכוי שהאחרון, זה של תאוריית החרדה הראשונה של פרויד, הוא זה שישאר לנצח מוכמן כמו שהוא).

השאלה המעניינת כאן,

היא מה עושים עם זה?

איך מאכילים עם זה את העליונים?

***

מי השילוח מסביר לנו את הסוף של כל זה.

חרדות, טעויות, מה שלא יהיה. הסוף יהיה אחד:

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים וְגוֹ'. הִנֵּה לֶעָתִיד לֹא יִהְיֶה שׁוּם מַדְרֵגָה בְּיִשְׂרָאֵל כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא (תענית ל"א.) עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לַצַּדִּיקִים וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם, הַיְינוּ שֶׁיִּהְיוּ יוֹשְׁבִים בְּעִיגּוּל וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאֶמְצַע וְכוּלָּם יוֹנְקִים בְּשָׁוֶה מֵהַשי"ת, וְהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁלֶּעָתִיד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה שׁוּם מַדְרֵגוֹת אָז מִכָּל מָקוֹם יִרְאוּ הַכֹּל שֶׁהַדִּבְרֵי תּוֹרָה הָלְכוּ עַל יָדוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחַ לוֹ עַל זֶה כֵּיוָן שֶׁהוּא הָיָה הֶעָנָיו מִכָּל אָדָם, וְלָכֵן נִקְרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים כִּדְאִיתָא בַּזה"ק (ויחי רנ"ו:) מָארֵיהּ דְּבֵיתָא מָארֵיהּ דְּמַטְרוֹנִיתָא.

כולם יונקים בשווה.

שלא יהיו שום מדרגות.

בסוף, הכל יהיו בתוך זה.

זה.

שם.

ועוד:

בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ. הַיְינוּ שֶׁטֶּבַע עוֹלָם הַזֶּה שֶׁעָשִׁיר אֵינוֹ מְרוּצֶּה לְאֶחָיו מֵחֲמַת קִנְאָה, לָכֵן נִתְבָּרֵךְ אָשֵׁר שֶׁיִּהְיֶה מְשׁוּפָּע בְּכָל טוֹב וּמִכָּל מָקוֹם יִהְיֶה רָצוּי לְאֶחָיו.

עשיר אינו מרוצה לאחיו מחמת קנאה.

אני קורא את זה בשני מקרים.

האחד, מי שיש לו הוא מושא לקנאה.

השני, מי שיש לו עדיין מקנא.

ומכל מקום,

שמול כל חרדות,

ומול כל ריבי אחים שדואגים אם למישהו יש יותר,

או איזה רב צודק,

או איזה קורבן עולה נכון,

שנדע להיות רצויים אחד לשניה.

אוהב

אחלה רביעי של נקמות ה' (נו מה אני אעשה זה השיר של יום)

צרי