כ"ב מרחשוון 2.11.26
בראשית כ"ד ד'
וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכׇל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי׃
עד כה נשמע בסדר, אבל אז
רש"י:
תחת ירכי. לְפִי שֶׁהַנִּשְׁבָּע צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל בְּיָדוֹ חֵפֶץ שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין (שבועות ל"ח), וְהַמִּילָה הָיְתָה מִצְוָה רִאשׁוֹנָה לוֹ וּבָאָה לוֹ עַל יְדֵי צַעַר וְהָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו וּנְטָלָהּ:
אוקי, אז התחת ירכי (שיכול להתפרש כ – שם יד על הירך, שם יד על השוק, שם יד על כף הרגל… אז לא, רש"י הלך ל… גונדות).
מ…
מה.
אבן עזרא אומר לנו שזה בסדר כי גם ההודים עושים את זה (? לפי בינה מלאכותית אין עדויות כתובות יש עדויות אחרות.. לא הבנתי, אבל מבחינתי זה פשוט – אין מקור לא קיים):
שים נא ידך תחת ירכי. יש אומר רמז למילה ואילו היה כן היה נשבע בברית המילה ולא בשם, והקרוב אלי שהיה משפט בימים ההם לשום אדם ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו והטעם אם אתה ברשותי שים נא ידך תחת ירכי, והאדון יושב והירך על היד, כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך, וזה המשפט עדיין בארץ הודו:
טוב, דברי דוד מרגיע:
תחת ירכי וכו' חפץ של מצוה כו' יש מקשים למה לא השביעו במילת עצמו שהרי גם אליעזר היה נימול ונראה דצריך שיתפוס בודאי ידו על החפץ דהיינו המילה וזה א"א כי אם במילה של המשביע כי הוא מרגיש בזה משא"כ במילת הנשבע שמא לא יניח ידו על המילה ממש כי בודאי לא יגלה ערותו נגדו וכן הוא בשבועה שהשביע יעקב ליוסף:
***
בשבת ראיתי עם הבת זוג כחלק מהטקס שלנו פיוצ'רמה, וספציפית את הפרק בו פריי חוזר שוב ושוב על הפראזה, Take my hand. קחי ידי. המילוליות בפראזה הזו שיש בה מן הנעימות והג'נטלמניות שם מקבלת כמה וכמה סיבובים. בסוף, ספויילר, הידיים שלהם מתנתקות. אני רואה בזה משל לזוגיות שלהם ומשל לזוגיות בכלל באופן כללי – לפעמים אתה מנסה לתת, עד כדי כך שהכל מתפרק ונכרת אבל אתה עדיין יחד. אתה עדיין בזה, גם כשהגוף מתפרק לגמרי. שתי ידיים נעלמות לחלל.
כך גם בערך פה. המשמעות כאן של היד על הירך כאמצעי שבועה הוא כזה ש"גוזר" לרגע את האיברים מהמשמעויות המיידיות שלהן – בין אם פיזיולוגית פונקציונאלית לבין אם האפשרות של גילוי ערווה. יש כאן דה-אובייקטיפיקציה שהייתה במזרח הקדום על מנת להשביע (חפצים שהיו בשימוש לזה) חזרה אל משהו מאד ספציפי, האינטימיות. אינטימיות שהיא הפוכה – מחד, הירך על היד מלשון, אני השליט פה; מאידך, אני סומך עליך מספיק כדי שתחזיק לי את ה@#$. כזה.
או שמא בעצם להפך, זו כן אובייקטיפיקציה של הגוף ברמת אני נשבע לך בפאלוס שלי, שהוא המצווה שלי (מילה אבל גם פרו ורבו וכן הלאה).
אהח, פרויד צדק.
בפסוק ט' כמובן יש לנו אשרור שהדבר קורה:
וַיָּ֤שֶׂם הָעֶ֙בֶד֙ אֶת־יָד֔וֹ תַּ֛חַת יֶ֥רֶךְ אַבְרָהָ֖ם אֲדֹנָ֑יו וַיִּשָּׁ֣בַֽע ל֔וֹ עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃
וכל המפרשים בערך באותו עניין – שזה אישרור התנאים של אברהם:
הואיל ו-, אזי:
א. לא תביא כנעניה
ב. תחזור לנחלת אבי ותביא משם מישהי
ג. היה והיא לא תאבה להגיע ולא תמצא מישהי אחרת, אתה יכול להביא כנענית
כרגיל, שלשלאות לוגיות נעימות. הבינה תרגמה את זה לי לבוליאנית אבל זה מתוחכם מדי.
מכל מקרה, אני בוחר להסתכל על זה מזווית אחרת.
קודם כל, החשיבות של הכיאסטיות. לבקש שבועה, שבועה, לעשות אותה. כלומר, כל פעם שיש לנו משהו כיאסטי רץ לנו גם לסיפור הזה שהוא לא בהכרח הכיסאטיקה הראשונה במקרא, אבל היא מספיק חשובה. מספיק כדי להדהד אותה לכל מבנה אחר כזה – כמו נניח, כל ספר ויקרא.
היינו,
האם אני רואה בשבועה הזו משהו מקביל לספר ויקרא?
קורבנות שמתרכזות ביום כיפור או בפרשת קדושים?
כן. למה לא.
דבר שני, המהות בדואליות.
אין טעם רק לבקש מהצד השני.
יש טעם בהדגמת הצד השני כחלק מהדיאדה.
כל קשר אובייקטאלי אמיתי מצריך שהאובייקט השני יגיב איכשהו. זו בדיוק הבעיה ביצירת מערכות יחסים עם אובייקטים שלא מסוגלים להיות סובייקטים – אוכל, כסף, אלכוהול, פורנו. אין מישהו שחוזר. אין מישהו שמסכים חזרה באמת.
יש יגידו, "וול, הוא עבד, גם כאן זה לא מלא" ואני אגיד "במזרח הקדום מערכות יחסים היו מוזרות יותר, לפני חמש דקות דיברנו על זה שאבא סרסר בבנותיו כדי להציל אורח למען ה'".
אבל העניין כאן הוא הרציפרוקליות שהיא קריטית. אין זה רק הסכמה לתנאים של עסקה. יש כאן גם אדם. אדם שהתלמוד אח"כ עשה עליו את כל המדרשים על סדום. אדם חכם, חד, חשוב, קריטי.
כפרה על אלעזר.
***
בכורות דף מ"ה, ממשיך את ענייני המומים שמבחינתי כאן קשורים בדיוק לעניין התנאים הבוליאנים שאברהם הציב לאלעזר. היינו, מי נחשבת לבסדר?
אז בשביל בכורה / כהונה / טומאה יש המון תנאים שצריכים להיות והמון מומים אפשריים. אני תוהה כמה בעצם הרעיון הזה של כנעניות (לא הן!!11, כך אברהם, אלא אם כן אין ברירה ואז טוב נו) הוא מקביל לאותם שמות משעשעים. אבל אז, בא העניין המוזר הזה בגמרא שלא יכלתי להתעלם ממנו:
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁשָּׁלְקוּ זוֹנָה אַחַת שֶׁנִּתְחַיְּבָה שְׂרֵפָה לַמֶּלֶךְ בָּדְקוּ וּמָצְאוּ בָּהּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם אָמַר לָהֶם שֶׁמָּא בְּאִשָּׁה בְּדַקְתֶּם שֶׁהוֹסִיף לָהּ הַכָּתוּב שְׁנֵי צִירִים וּשְׁנֵי דְּלָתוֹת
תַּנְיָא רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁצִּירִים לַבַּיִת כָּךְ צִירִים לָאִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁדְּלָתוֹת לַבַּיִת כָּךְ דְּלָתוֹת לָאִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי
קודם כל, אוי ויי לשלוק זונה וכן הלאה ולעשות ניתוח לאחר מוות בלי כל ההסכמים הדרושים, אבל בסדר.
אבל המעניין הוא הפסנאציה מאנטומיה לא להם ויתרה מזו, ההשוואה של אישה או יותר נכון האובייקט שהוא האישה, היינו, הגוף הממשי שלה, ל… דלתות.
צירים,
מנעולים,
וכן הלאה.
אני לא יודע מה אני חושב על זה חוץ מזה שזו פשוט תמונה שהייתי רוצה להשאיר בראש של הקוראים אם ישנם.
היינו,
הכח של המטאפורה.
***
בתניא אגרות קודש כ"ט ממשיכים בפרקסיס כחשיבות:
ומצות ת"ת היא ג"כ מכלל מצות מעשיות דעקימת שפתיו הוי מעשה והרהור לאו כדבור דמי ואינו יוצא י"ח בהרהור לבדו וכן בתפלה ומה גם כי מעלת הכוונה על הדבור ומעשה אינה מצד עצמה כו' אלא מצד הארת רצון העליון
השבועה לא סתם נאמרה לנו שוב שנעשתה. זה היה עקימת השפתיים.
שוב, ההבטחה צריכה מעשה.
לעיתים המעשה היא מילה טובה.
למה מילים הפכו לכישופים בכל כך קלות?
כי מסתבר שלפעמים אחת נכונה בזמן הנכון עושה כל מה שצריך.
כך, גם התפילה.
***
מי השילוח באופן לא קשור וקשור ניבא אותי נכון:
וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. בַּמִּדְרָשׁ (תנחומא חיי ז') זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים ע"א,י"ד) "וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל וְהוֹסַפְתִּי עַל כָּל תְּהִלָּתֶךָ" כוּ' אָמַר רַבִּי חוּנְיָא כְּתִיב "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל כָּל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" כוּ' הֱוֵי אוֹמֵר "וְהוֹסַפְתִּי עַל כָּל תְּהִלָּתֶךָ". הַיְינוּ כִּי אַבְרָהָם בְּהִתְבּוֹנְנוֹ כַּמָּה דּוֹרוֹת גְּדוֹלִים וּגְבוֹהִים מֵעַל גְּבוֹהִים יַעַמְדוּ מִמֶּנּוּ, אֲזַי נָפַל בְּדַעְתּוֹ אוּלַי הוּא לֹא יִהְיֶה נֶחְשָׁב נֶגְדָּם, וְהֵאִיר לוֹ הַשי"ת שֶׁכֻּלָּם יִהְיוּ צְרִיכִים לְהַתְחִיל בְּהַשַּׁעַר וְהַהוֹסָפָה שֶׁהוֹסִיף אַבְרָהָם אָבִינוּ, כִּי מִצְוַת מִילָה רוֹמֵז עַל זֶה, שֶׁהָאָדָם מוֹסִיף וְעוֹשֶׂה חוֹתָם בִּבְשַׂר הַגּוּף שֶׁעַל יָדוֹ יִקָּבַע בְּגוּפוֹ קְדֻשָּׁה בִּקְבִיעוּת שֶׁיִּהְיֶה גַּם בְּהַגּוּף רְשִׁימָה שֶׁהוּא לְחֶלְקוֹ שֶׁל הַשי"ת.
אברהם אבינו הוא השער.
המילה, המצווה האהובה והפאלית כל כך, היא השער.
האם זה אומר שחייבים לגזור לילדינו את הפאלוס?
במובן מסויים והפרשני הנרחב ביותר התשובה היא – כן.
אני כרגיל בוחר עמדות פרשניות מאד גמישות ולכן אני מסתכל על זה אחרת –
דעו, הפאלוס שפרויד היטיב להסביר בהחלט שולט היטב בתרבות שלנו.
מולו אותו עוד מההתחלה.
היו מודעים אליו.
היו מודעים להרס שיכול לבוא וכן לחיים שיכולים להמשיך לפרוח.
היו מודעים ליכולת של מילים להבטיח ולעשות.
היו מודעים לצד השני.
היו מודעים לעובדה שלפעמים הצד השני זו אישה שהיא כמטאפורה מוספת, עם עוד איברים, עם עוד צירים ודלתות ועוד מורכבויות – היינו שהשונה ממך מורכב ממך או יותר נכון, מורכב אחרת.
היה מודע לכוחן של המילים בזה.
היה מודע.
זה סיכום כיפי יותר.
יאיי.
אחלה שני
צרי
