דבר תורה יומי | י"ג תשרי

י"ג תשרי 24.9.26

הריקאפ, סוף עונה, סוף סדרה – איזה מונחים אולטרא מודרניים, בחיי – שה' עושה למשה בסוף דברים. בסוף הפרשה. בסוף התורה. פרק ל"ד:

א וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן.  ב וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן.  ג וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים–עַד-צֹעַר.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.  ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב–עַל-פִּי יְהוָה.  ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  

והמחצית השנייה, שממשיכים הלאה:

  ז וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה–בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה.  ח וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, שְׁלֹשִׁים יוֹם; וַיִּתְּמוּ, יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.  ט וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה–כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.  י וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים.  יא לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם–לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ.  יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל.  

ועל מה היום נתרכז?

על פסוקים א' – ד'. ובעיקר על ד'.

שימו לב, האדרת אליהו מסכים איתי, כלומר, אני מסכים עם הגר"א, עם כל הכבוד. כן. -שיעול נבוך-. איפה הייתי?

הגר"א:

ושמה לא תעבר. על שלא השלים עם ה' בדבור ולכן לא השלים ג״כ להביאם אל הארץ. ועל שתיקן בעשיית השרף וראה אתו וחי לפיכך זכה לראיה וזכה לאור הראשון שמששת ימי בראשית שבו ראה את כל העולם כלו מראשו ועד סופו:

הריקאפ היה אכן ריקאפ. מתחילת הבריאה. עד הסוף. הוא קיבל ספויילרים להכל, במהר. מזכיר את הסיום של SIX FEET UNDER. אז הנה, כבר אז לכותב המקראי היה את הרעיון הזה של לראות מהתחלה ועד הסוף. אפילו הסוף שאנחנו לא רואים.

משה ראה והבין.

זה החלק שלו.

מה ה' מראה לו? את הברכות שלו. בצורה מעניינת, קודם זה את הכל.

גלעד, דן. מזרח למערב.

נפתלי, אפרים, מנשה (צפון למדי), צפון, מזרח, מערב, דרומה. דרום מזרח. 

וההרגעה.

כן, אני לא מכניס אותך. אבל. זאת הארץ שנשבעתי. למי? למי שהיה בעונה הראשונה שלא הכרת. אברהם, יצחק וליעקב. 

לזרעך אתננה.

הראיתיך בעיניך.

ושמה לא תעבור.

זה על גבול החורז.

ושלושת המשפטים הקצרים האלה הם קצת תמצות מהמם לכל הרעיון הזה של להיות "חלק" או אפילו "חלק משמעותי" בסיפור.

לזרעך אתננה – אתה חלק מההיסטוריה, גם כעבר, גם כעבר מתקיים, פאסט פרוגרסיב אם תרצו.

הראיתיך בעיניך – אתה היית חלק מזה. חווית. זה לא משהו שאתה יכול לברוח ממנו.

ושמה לא תעבור – זה לא שלך. זה עדיין הגבול.

אני מסתכל על זה כמטאפורה לטיפול בהרבה מובן.

לזרעתך אתננה – יש לך את היכולת. יש לך את המקום.

הראיתיך בעיניך – אתה רואה, מכיל, מחזיק. עושה.

ושמה לא תעבור – יש גבול. יש דברים שאינם שלך. אם הם מתחתנים "בזכות הטיפול" זה לא שאתה צריך ללכת לחתונה עכשיו.

לספורנו יש על זה השגה:

וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. כְּדֵי שֶׁלֹּא תַגִּיעֶנָּה בִּרְכָתְךָ בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא תֶחֱרַב בַּסּוֹף, כְּמוֹ שֶׁכְּבָר נִגְזַר עֲלֵיהֶם לִכְשֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתָם.

הרעיון הוא לראות הכל, אבל לא לעבור כדי שלא נגיע לאיזה קצה מוגזם. בעיקר בשביל אחרים.

אדרת אליהו מוסיף על זה:

ושמה. כתיב בה״א הוא עוה״ז כמ״ש לעיל אבל לעתיד לבא הוא בראש כולם וז״ש לא תעבר שעוה״ז הוא כפרוזדור שעוברים בו לעוה״ב וכמ״ש בפ' דברים אתם עברים בגבול אחיכם וגו' אבל עומד ומשמש במרום וכמ״ש חז״ל שהוא חי כו':

זה לא רק הארץ המובטחת שלמטה.

אלא המעבר הזה.

אנחנו מקבלים את האפשרות לחיי נצח.

אני לא רואה אותם אגב במובן הזה. אני רוצה לקבל את העובדה שמה שמעבר למוות לא ברור לי לתודעה, אי אפשרי שיהא.

אבל העובדה שאנחנו מכירים בו –

ומייצרים סיפור משמעותי אליו –

הוא דבר מעניין.

ומסוכן.

דתות אחרות השתמשו בעיקרון הזה כדי להצדיק הרבה חרא.

***

בכורות ו' לא מתביישת לבלבל אותנו עם ההזייה הבאה:

אִיבַּעְיָא לְהוּ פָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין חֲמוֹר וְיֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין מַהוּ

עֵז שֶׁיָּלְדָה מִין רָחֵל וְרָחֵל שֶׁיָּלְדָה מִין עֵז דְּכִי יֵשׁ מִקְצָת סִימָנִין חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה דְּהָא טְהוֹרָה וְהָא טְהוֹרָה הָא קְדוּשַּׁת הַגּוּף וְהָא קְדוּשַּׁת הַגּוּף

הָכָא דְּהָא טְמֵאָה וְהָא טְהוֹרָה הָא קְדוּשַּׁת הַגּוּף וְהָא קְדוּשַּׁת דָּמִים לָא אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי בְּנֵי מִיקְדָּשׁ בִּבְכוֹרָה קָדוֹשׁ

וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי מִיקְדָּשׁ בִּבְכוֹרָה קָדוֹשׁ חֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה מִין סוּס מַהוּ הָכָא וַדַּאי לָא בַּת מִיקְדָּשׁ בִּבְכוֹרָה הוּא אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּמִין טְמֵאָה הוּא קָדוֹשׁ

אִם תִּמְצָא לוֹמַר כֵּיוָן דְּמִין טְמֵאָה הוּא קָדוֹשׁ פָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין סוּס מַהוּ הָכָא וַדַּאי הָא טְהוֹרָה וְהָא טְמֵאָה הָא בַּת מִיקְדָּשׁ בִּבְכוֹרָה וְהָא לָא בַּת מִיקְדָּשׁ בִּבְכוֹרָה אוֹ דִלְמָא סִימָנִין מִילְּתָא הִיא

תָּא שְׁמַע בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה מִין בְּהֵמָה טְמֵאָה פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה אִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה מַאי לָאו אֲפִילּוּ פָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין סוּס לֹא פָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין חֲמוֹר

תָּא שְׁמַע פָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין חֲמוֹר וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה מִין סוּס פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה אִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה מַאי לָאו אַתַּרְוַיְיהוּ לָא אַפָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין חֲמוֹר

אֲבָל חֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה מִין סוּס לְמַאי קָתָנֵי לַהּ לִפְטוּרָא פְּשִׁיטָא הַשְׁתָּא וּמָה פָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין חֲמוֹר דְּאִידֵּי וְאִידֵּי בְּנֵי מִיקְדָּשׁ בִּבְכוֹרָה נִינְהוּ אָמְרַתְּ אִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין אִין וְאִי לָא לָא חֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה מִין סוּס מִיבַּעְיָא

אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ הָתָם הוּא דְּיֵשׁ לָהּ קַרְנַיִם וְהָא אֵין לָהּ קַרְנַיִם הָא פַּרְסוֹתֶיהָ סְדוּקוֹת וְהָא פַּרְסוֹתֶיהָ קְלוּטוֹת

אֲבָל הָכָא דְּאִידֵּי וְאִידֵּי אֵין לָהּ קַרְנַיִם אִידֵּי וְאִידֵּי פַּרְסוֹתֶיהָ קְלוּטוֹת אֵימָא חֲמוֹר אָדוֹם בְּעָלְמָא הוּא קָמַשְׁמַע לַן 

פרה שילדה חמור.

רחל שיולדת עז.

סוס שיולד חמור.

פרה שילדה סוס.

קומבינציות שהן מחד, הזויות לחלוטין בעולם הטבע. אני בספק אם יהיה מדרש שכזה למעט מדרשי רבי בר חנא על צפרדעים ענקיות שיושבות על עצים וגם זה, כמובן, ניחשתם, מטאפורות שאפילו אז הבינו כמטאפורה, וכידוע, גם רחמנא מדברת בלשון ציור או שכחתי את המינוח המדוייק (כמה לא יפה שאני לא מצטט בלשון רבותיי…)

בקיצור.

זו תהיה גדולה שנשאלת ממנה שאלה גדולה יותר.

מה יותר חשוב?

האמא או הבן?

השורש שבך או התוצאות של המעשים שלך?

לזרעך אתננה,

או שמה לא תעבור?

עז, רחל, פרות. טהורות. נותנים גם בכורה ופטר וכו' וכו' וכל מה שקשור.

חמור. חייב בפטר. לא בהמה טהורה. הוא פרקטי, אבל לא טהור. אם תרצו, "עוד לא טהור". אבל יכול להיות. אגב חפירתנו על אלכימיה, זה בדיוק איך שאני רואה את החרדה שלי.

סוס. בהמה טמאה. כוח אדיר. יכולות מצויינות. לא חייב בפטר.

לכאורה, דווקא הוא הגבוה, הוא הנמוך.

אתמול עם זוגתי זכרתי במקרה בבא בתרא על זה שעלה השמיימה לחמש דקות במוות קליני וראה משהו מעניין. העולם הפוך. מי שלמעלה בעולם הזה למטה בעולם הבא.

חוץ מהלמדנים, שהם באותו מקום.

ואשרי מי שתלמודו בידו.

גם הסוס, שהוא אולי אחת החיות הכי חשובות בהיסטוריה, מקבל כאן מעמד שונה לגמרי. לא כפרה. אתה מהיר וחזק וכן הלאה. אבל ליום יום אנחנו צריכים חמורים. ומבחינת כשרות, אנחנו צריכים לשרוד ולהקריב חיות אחרות. צר לי. אתה חזק וטוב אבל המערכת זקוקה לדברים אחרים.

ושימו לב גם, אגב, דיון על סוסים אדומים.

כי חמור יכול להוליד חמור שנראה כמו סוס – אדום, SORREL! איזו מילה יפה – אבל אותם הסוסים האדומים גם מוזכרים לנו בזכריה א' שמהדהד מאד את נבואות יוחנן החוזה בספר "התגלויות" שסוגר את התנ"ך הנוצרי.

כמה מתאים, שאני נזכר בספר המגניב הזה למול סיום תורה ושמחת התורה הבעל"ט.

כן, סוסים הם טמאים ואין להם פטר אבל יש להם תפקיד בעולם הזה, בכל זאת. הרבה תפקידים.

פשוט לא התפקידים האלה.

ללמד שהעניין של טהרה וטומאה אינם עניינים של הייררכיה גופא.

אלא משהו מורכב יותר.

תפקיד בעולם.

בדיוק כמו משה.

לזרעך אתננה.

הראיתיך בעיניך.

ושמה – במקרה של הסוס, פטר או קורבן או אכילה – לא תעבור.

***

האדמו"ר הזקן באגרות קודש כא' מדבר איתנו על החשיבות של צדקה, ספציפית ללומדי תורה וכו'.

אהח, איזה תפנית זה מקבל היום. ודי לחכימא.

שטוב לנו גם בעוה"ז להקדימה כל מה דאפשר שהרי אדם נידון בכל יום:

מה שלפעמים מעצבן אותי באדמו"ר הזקן זה שהכתיבה שלו היא לפעמים רק הרבה ציטטות מחוברות. גם כאן. "שהרי אדם נידון בכל יום" זה חלק מגמרא ממסכת ראש השנה (ט"ז ע"א) שהנה:

מתני' לא ר"מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוסי ולא ר' נתן דתניא הכל נידונים בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביוה"כ דברי ר"מ ר' יהודה אומר הכל נידונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נידונין על המים ואדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר (איוב ז, יח) ותפקדנו לבקרים רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנא' (איוב ז, יח) לרגעים תבחננו וכי תימא לעולם ר' יהודה היא וכי קתני מתניתין אגזר דין אי הכי קשיא אדם אמר רבא האי תנא דבי ר' ישמעאל היא דתנא דבי ר' ישמעאל בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נידונין על המים ואדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ וכי קתני מתני' אתחלת דין אמר רב חסדא מ"ט דר' יוסי כדקאמר טעמיה ותפקדנו לבקרים אנן הכי קאמרינן מ"ט לא אמר כר' נתן בחינה עיוני בעלמא היא פקידה נמי עיוני בעלמא היא אלא א"ר חסדא טעמיה דר' יוסי מהכא (מלכים א ח, נט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו וא"ר חסדא מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין שנאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל מ"ט איבעית אימא לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי ואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף א"ר יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר' יוסי ואיבעית אימא לעולם כרבנן וכדר' יצחק דא"ר יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין  

או בקיצור:

ברור התנאי: הניסיון להתאים את המשנה לאחד התנאים (ר"מ, ר' יהודה, ר' יוסי, ר' נתן) ומציאת הפתרון בשיטת תנא דבי ר' ישמעאל (הבחנה בין תחילת דין לגזר דין).

מיקוד ברבי יוסי: בירור מקור שיטתו ש"אדם נידון בכל יום" ומעבר מפסוק באיוב לפסוק בתפילת שלמה ("דבר יום ביומו").

דרשת "מלך וציבור": דיוק במבנה הפסוק במלכים ("משפט עבדו ומשפט עמו") שמוביל למסקנה שמלך נכנס ראשון לדין (מפאת דרך ארץ או לפני שיפוש חרון אף).

השלכה למעשה: השאלה איך מתפללים בכל יום על חולים ("קצירי ומריעי") – יישוב הדבר לפי ר' יוסי (שהדין יומי) ולפי חכמים.

חתימה אמונית: קביעת ר' יצחק ש"יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין" – התפילה מועילה ותקפה תמיד.

מה אני למד מזה ומקשר את זה?

היהדות היא אגרגט של זמנים.

מצד אחד יש נצח שנמצא בכל שנייה ושנייה.

ובכל רגע ורגע ניתן לפרש את הדין.

ובכל יום.

ומשם לכל שנה.

אבל גם בתוך השנה, אפשר להסתכל על זה כחלוקה – 

• פסח (על התבואה): "הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות."
• שבועות (על פירות האילן): "הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן."
• סוכות (על המים): "נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה."

וראש השנה, לדין של עצמנו.

כל שנייה מאגדת בתוכה את האופציה הזו,

כל יום.

אבל בתוך שנה אנחנו נשפטים באופן יותר מוחלט בימים מסויימים. שאנחנו מקדישים לכך.

זה הרעיון בפרקטל היפיפה של היחסים שלנו ביננו כחלקיקי עצמים, שמתגבשים ליחידים, כמשפחות, כקהילות, כ ע ם – למול רבש"ע.

זה התנועה בין החלקים האלמנטריים ביותר, הבדידים ביותר, למול התופעות הנובעות.

זה.

***

מי השילוח מסיים לנו את דברי התורה של השנה הזו למקום הזה:

בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. כָּאן מִתְפָּאֵר עַצְמוֹ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁלֶּעָתִיד כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים וְיִתְאַסְּפוּ כָּל הָרָאשִׁים שֶׁל כָּל הַדּוֹרוֹת גַּם כֵּן יִהְיֶה מֹשֶׁה רַבָּם.

בסוף,

מעל לזמן,

כשכולנו נראה יחד, כמו מה שדיברנו אתמול, אותו מעגל מגניב שה' באמצע.

בסוף, כשכולנו נראה יחד, כמו שדיברנו היום, כמו משה שמביט כמו שהגר"א אמר, מאור בראשית ועד סוף הימים.

גם אז משה יהיה רבנו.

שנה טובה ומבורכה,

נתראה בבראשית.

צרי