דבר תורה יומי | יא' תשרי

יא' תשרי 22.9.26

בוזאת הברכה אנחנו רואים קטע מעניין על יוסף שמשתלב לי על דבר אחר לחלוטין שהגעתי אליו בטעות גמורה:

דברים ל"ג י"ב

וּמִמֶּ֖גֶד תְּבוּאֹ֣ת שָׁ֑מֶשׁ וּמִמֶּ֖גֶד גֶּ֥רֶשׁ יְרָחִֽים׃

שמש, ירח.

לא מצאתי המון פרשנויות ייחודיות לזה. ובכל זאת, 

רש"י כמובן:

וממגד תבואת שמש. שֶׁהָיְתָה אַרְצוֹ פְּתוּחָה לַחַמָּה וּמְמַתֶּקֶת הַפֵּרוֹת (ספרי):

גרש ירחים. יֵשׁ פֵּרוֹת שֶׁהַלְּבָנָה מְבַשַּׁלְתָּן וְאֵלּוּ הֵן קִשּׁוּאִין וּדְלוּעִין; דָּ"אַ — גרש ירחים. שֶׁהָאָרֶץ מְגָרֶשֶׁת וּמוֹצִיאָה מֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ:

אפילו אדרת אליהו פספס כאן לדעתי מיסטיקה:

וממגד תבואת שמש. שיש תבואה שמתבשלת מן השמי' והוא הטל וכמ״ש בפ' ארץ חטה ושערה:

וממגד גרש ירחים. הם שעורים שמתבשלות מן הלבנה בלילה וכן בעומר כתיב גרש אלא ששם שי״ן שמאלית וכאן ימנית ולפי שהיא סמוכה לשמש הוא גבורות ממותחות ולכן בא העומר ממנה וכן במנחת קנאות כתיב מנחת זכרון וגומר ואמר כאן ירחים ולמעלה שמש. שהתבואה המתבשלת בשנים עשר חדשים והוא בהקף שמש פעם אחד בהקף שנה אבל בלבנה י״ב פעמים היא מקפת בכל חודש אחת:

ואפילו זוהר נורמלי על זה לא מצאתי. נו, מה יהיה, עליי המלאכה? בסדר.

נלכה מזרחה מעט. באי צ'ינג (שי צ'יאנג, אחד הנספחים) כתובה לנו האמרה היפה הזו:

一陰一陽之謂道 

אחד יין אחד יאנג זהו הד'או.

היין והיאנג אינם באלאנס. אינם משלימים. יום ולילה הם דברים נפרדים. הם לא באיזון. לפעמים יש יותר יום, לפעמים יש יותר לילה. הלילה לאט לאט זוהר והופך ליום. היום שוקע והופך ללילה.

מגד תבואת שמש, מגד גרש ירחים. כן, זה תבואות. תבואות שאינן משלימות, אלא כל אחת בעונתן.

לירח יש את התבואות שלו.

גם לשמש יש את שלה.

הברכה על יוסף היא היכולת להבין. כשם שיוסף היה בבור – פעמיים – ובשתי הפעמים שתי צמיחות היו לו. אבל באחת הצמיחות האלה הוא לא הבין עד הסוף, אז היה שם את הבור גם כן. היינו, בבור היה מסר עליה, בעליה היה מסר הבור. כך גם ביין שיש את הזרע של היאנג, וביאנג הזרע של היין.

הד'או, הדרך, היא מה שנשזר בינהן והיא המעבר. היא התנועה האינסופית שלהם.

כך גם יוסף מראה לנו.

החיים הם תנועה.

אמר איש חכם פעם, הרעיון הגדול הוא לא לנסות להתנגד לזה, אלא לדעת איזה זרעים לזרוע ומתי ולא לנסות לעבוד את האדמה נגד היא עצמה. כי זה לא יעבוד. ובצדק.

זה לא.

ועוד נאמר לנו כדי לחזק את זה באותו ספר:

"窮則變，變則通，通則久。"

"כשהדבר מגיע לקצהו (למיצוי) – הוא משתנה; כשהוא משתנה – הוא זורם עובר; כשהוא זורם – הוא מחזיק מעמד לאורך זמן."

"尺蠖之屈，以求信也。龍蛇之蟄，以存身也。"

"זחל המודד מתכווץ כדי להימתח לפנים. הדרקון והנחש שוקעים בשינת חורף כדי לשמר את חייהם."

"日往則月來，月往則日來，日月相推而明生焉。寒往則暑來，暑往則寒來，寒暑相推而歲成焉。"

"השמש הולכת והירח בא, הירח הולך והשמש באה; השמש והירח דוחפים זה את זה, והאור נוצר. הקור הולך והחום בא, החום הולך והקור בא; הקור והחום דוחפים זה את זה, והשנה מושלמת."

***

הדרן עליך חולין. 

ואוו זה היה קשוח. לא סיימתי עד הסוף כי זה היה בשישישבת והחג. אבל בינתיים עברנו למסכת בכורות. יאיי.

דף ד':

אִיתְּמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לֹא קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר דְּרַחֲמָנָא אָמַר לִיקְדְּשׁוּ דִּכְתִיב קַדֶּשׁ לִי כׇל בְּכוֹר 

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לֹא קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר מִדִּכְתִיב וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ וְהַעֲבַרְתָּ מִכְּלָל דְּמֵעִיקָּרָא לָא קְדוּשׁ

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיוּ בָּמוֹת מוּתָּרוֹת וַעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת אֲמַר לֵיהּ בְּאוֹתָן שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרָיִם

הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי בֶּן שָׁנָה בַּר מֶיעְבַּד עֲבוֹדָה הוּא

וּדְקָאָרֵי לַהּ מַאי קָאָרֵי לַהּ

הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּלָא פָּסֵיק קְדוּשְׁתַּיְיהוּ הָנָךְ דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי לָא פָּקְעָא קְדוּשְׁתַּיְיהוּ אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּפָסֵק קְדוּשְׁתַּיְיהוּ הָנָךְ דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי פָּקְעָא לֵיהּ קְדוּשְׁתַּיְיהוּ

וְאִידַּךְ דִּקְדוּשׁ קְדוּשׁ דְּלָא קְדוּשׁ לָא קְדוּשׁ 

מחלוקת נוספת בין ר' יוחנן לבין ריש לקיש, כנראה כזו שרבי יוחנן יזכה בה. 

רבי יוחנן מתחיל – עשו בכורות במדבר והם קידשו. ריש לקיש אמר, אין מצב.

רבי יוחנן – הי, נאמר קדש לי כל בכור, כלומר, עכשיו, כלומר, במדבר.

אבל ריש לקיש אומר – לא – זה אחרי "והיה כי יביאך", היינו, אחרי שיביאך, אז.

רבי יוחנן אומר – חחח, אז מה לא הקריבו בכלל במדבר? הקריבו.

ריש לקיש אומר – סבבה, בכורות שיצאו ממצרים, אבל מי שנולד במדבר אין מצב, מה עם ילדים בני שנה בכורים? הם גם?

רבי יוחנן אומר, לא משנה, הקדושה ממשיכה ברצף.

ריש לקיש אומר – מאד פשוט. קדושה היא בדידה.

• רבי יוחנן רואה את הקדושה כזרימה רציפה או שרשרת אל-זמנית: אם יש נתק רצף (דור המדבר לא מקדיש), כל הקונספט של קדושת הבכורות מתפרק רטרואקטיבית גם למי שכבר היה קדוש.
• ריש לקיש תופס את המציאות בצורה נקודתית/תיחומית: קדושה חלה על אובייקט ספציפי בזמן ספציפי. מה שקודש במצרים – קודש. מה שנולד במדבר ולא הוחרג לטובה – לא קודש. אין הכרח ברציפות כדי לשמר את הקיים.

איך זה מתקשר למה ששנינו קודם מהתורה ולאי צ'ינג?

האם הד'או, החיים, כל הזרימה הזו, זורמת או כבולה נקודתית בצורות שלה?

האם החיים הם קוואנטות תחומות ובדידות כמו שאיך שאנרגיה זורמת לה, או שמא החיים הם זרימת הנחל, בכאוס נפלא ותכונות נובעות?

שאלה טובה, נשאיר אותה פתוחה.

***

באגרות קודש כ' לרבינו הזקן:

ועוד זאת יתר על כן על כל הנ"ל הארה דהארה דהארה וכל הנ"ל היא מראה כחה ויכלתה ביסוד העפר הגשמי בגילוי עצום ביתר עז מיסודות העליונים ממנו וגם מצבא השמים שאין בכחם ויכלתם להוציא יש מאין תמיד כיסוד העפר המצמיח תמיד יש מאין הם עשבים ואילנות (והמזל המכה ואומר גדל היינו לאחר שכבר צמח העשב ואינו אומר לו לצמוח מאין ליש אלא מקוטן לגודל ולשאת פרי כל מין ומין בפרטי פרטיות. אבל בטרם יצמח למי יאמר כל מזל ומזל לכל עשב ועשב בפרטי פרטיות) מהכח הצומח שבו שהוא אין ורוחני והם גשמיים ואין זאת אלא משום דרגלי א"ק מסתיימים בתחתית עשי' ותחת רגליו מאיר אור א"ס ב"ה הסובב כל עלמין בלי הפסק רב ביניהם רק עיגולי א"ק לבדו וגם הקו מאור א"ס המסתיים בסיום רגלי א"ק מאיר ממטה למעלה בבחי' אור חוזר כמו שהמלובש בא"א ואו"א וזו"נ דאצי' מאיר באור חוזר ממל' דאצי' ומל' דאצי' היא בחי' כתר ממטה למעלה ונעוץ תחלתן בסופן. וככה הוא בסיום הקו דאור א"ס המסתיים בסיום היושר דרגלי א"ק מאיר ממטה למעלה לבחי' אור הנשמה דמל' דמל' דעשיה שהוא אלקות ממש מחיצוניות הכלים דמל' דאצי'.

אצל התניא, המשחק הזה בין נקודתיות לבין זרימה מקבל תפנית מעניינת.

יסוד העפר – לטענת התניא – מצמיח תמיד יש מאין עשבים ואילנות. אוקי. אנחנו יודעים שממש לא אבל בוא נזרום עם זה.

מצד שני, המזל הזה, המכה ואומר וכו' – הוא מהזרימה. מהכח הצומח וכו' – זו זרימה.

כלומר,

התניא מנסה להשתמש כאן בדימוי מסויים, מוצלח יותר מוצלח פחות, מטאפורי יותר מטאפורי פחות, על המשמעות של שתי האופציות האלה.

זרימה או קיטועים בדידים.

אבל המעניין הוא, שיש סיום לקו האור אינסוף, שמסתיים ב… יושר דרלי א"ק וכו'.

מעניין.

האם יש סוף לאינסוף?

***

מי השילוח כאן נותן משהו מיוחד:

לִפְנֵי מוֹתוֹ. כִּי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיָה הַמֻּבְחָר שֶׁבְּכָל הַנְּפָשׁוֹת וּבְיוֹם מוֹתוֹ נִשְׁלַם בַּשְּׁלֵימוּת הַיָּאוֹת לוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם" הַיְינוּ שֶׁבְּיוֹם הַזֶּה נִשְׁלַם בַּשְּׁלֵמוּת הַגָּמוּר, כִּי כָּל אֶחָד נִשְׁלַם בִּזְמַן מְיֻחָד. יַעֲקֹב אָבִינוּ נִשְׁלַם בְּעֵת שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם וְאוֹתָן הַי"ז שָׁנִים שֶׁחַי בְּמִצְרַיִם הָיוּ מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם נִשְׁלַם בְּיוֹם מִיתָתוֹ, וְאָז בֵּרַךְ אוֹתָם, וּבֶטַח הָיְתָה הַבְּרָכָה עַל אוֹפֶן הַיּוֹתֵר טוֹב לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל.

נשלם בשלימות היאות לו.

לא שלימות שלמה וזהו. גם אם הוא המובחר שבכל נפשות, הוא נשלם בשלימות היאות ל ו . 

רק לו.

לכל אחד מאיתנו יש את הגורל הזה ואת השלמות שנאותה לנו.

הזרימה מכירה גם במקטעים. אפשר להיות ברגע אחד וזהו אקט בדיד. אפשר להתרכז בבלאגן ספציפי, זהו אקט בדיד. אך יש זרימה בין הבדיד לבין הרציף, זרימה בין אור לחושך, זרימה בין חורף לקיץ. אלו עונות ואין צורך באיזון בינהן.

אלא רק להכיר את הזרימה הזו, כי כל אחד נשלם בזמן מיוחד.

אחלה שלישי שיהיה

צרי