דבר תורה יומי | כ"ה תשרי תשפ"ז

ועכשיו, פמניזם.

בראשית ב', כ"ב:

וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃

ספורנו:

וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע לְאִשָּׁה. לִהְיוֹת לָהּ צוּרַת הָאִישׁ וּסְגֻלּוֹתָיו, וְשֶׁתִּהְיֶה נִבְדֶּלֶת מִמֶּנּוּ בְּכֵלִים גַּשְׁמִיִּים בִּלְבַד, אֲשֶׁר בָּם יִהְיֶה הֶבְדֵּל בֵּינֵיהֶם בְּאֶפְשָׁרוּת הַשְּׁלֵמוּת בְּרֹב וּבִמְעָט.

אבן עזרא:

וכאשר הסתכל ידע שנגזרה ממנו, כי צלעו האחת עם בשרה איננה והרגיש שבשר אחר הובא בו:

וצרור המור מביא כאן זוית מעניינת (למרות הפטריארכיה כאן):

אמר ויבן ה' אלהים את הצלע ולא אמר ויעש לרמוז שעשאה כבניין חזק לקבל הולד ולהיות משרתת לבעלה בחזקה ולכן היא קשה כסלע ועזה כעצם לפי שנבראת מן הצלע ועשאה ה' כבניין חזק. ומה שאבדה מן השכל קנתה מן הקושי וזהו ויבן. ובסדר טהרות אמרו דרש רבי מנסייא ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם רצו בזה שקשטה ה' והביאה לאדם לפי שלא כתב ויעש אמרו שהוא לשון כלה והב"ה מקשט כלות. והנראה בזה שרצה ה' להודיענו בזה שהשם מחיה מתים ולזה אמר ויבן כי תחיית המתים אינו בריאה חדשה כי לא יקרא תחייה אבל יבנה על העצמות כמוזכר במתים שהחיה השם ע"י יחזקאל כה אמר ה' לעצמות האלה וגו' ונתתי עליכם גידים והעליתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם. ולכן אמרו בסתרי התורה כי יש עצם א' בצואר קשה מאוד שאפי' מכניסין אותו באש אינו נשרף ובעפר אינו נרקב וע"ז תהי' התחייה. ולכן אמר בכאן ויבן ה' אלהים שבנה על העצם גידים ובשר ועור ונפח בו רוח חיים ויביאה אל האדם לרמוז שאע"פ שימות אדם שעתיד לחיות לעתיד כמו שראינו בכאן שמעצם מתבנה בנין חזק מגידים ובשר והחיה אותו. ולזה אמר עצם מעצמי כי התחייה תהיה לאדם על עצמותיו. ולהורות על זה אמר לזאת יקרא אשה בזמן העתיד ולא אמר אני קורא אלא יקרא כמו יקרא חפצי בה:

להיות משרתת לבעלה… טוב. בסדר. נתעלם מזה שנייה.

בנייה – להיות לה צורת האיש. אבל נבדלת ממנו בכלים גשמיים! וזה דבר חשוב. ספורנו מביא כאן עניין פמניסטי טהור. אין הבדל, רבותיי. מישהו היה קורא את זה בעתיד ואומר – אין סיבה להפריד למצוות שהזמן גרמן וכו'. אבל לצערי מפרידים.

העניין הוא ההסתכלות הזו שאני מסרב להסתכל עליה כרגע כחלוקה מגדרית או חלוקה מינית. למה? כי מספיק הסתכלו על זה במהלך ההיסטוריה וכי נשים יכולות להלחם עבור עצמן יותר טוב משאני אלחם בשבילן תודה רבה באמת – 

נניח ויש f(x) ויש לו פונקציה משלימה g(x). או שאולי היא לא משלימה קלאסית. אולי היא אחרת. העניין הוא שיש עוד פונקציה. יש עוד סובייקט בעולם, אבל ביחס לאדם, היא אובייקט.

ואז, יכול להיות מגוון של מערכות יחסים בין שתי הפונקציות:

• מודל ההשלמה — g(x)=1-f(x):
  האדם המקורי (אדם הראשון) נתפס כמשוואה לא שלמה. החלוקה לאיש ואשה היא פיצול של השלם לשני כוחות משלימים. האשה אינה תוצר משני, אלא הפונקציה הנדרשת כדי להביא את המערכת לערך של 1 (שלמות).
• מודל הדואליות/השיקוף — g(x)=f-1(x) או "כנגדו":
  "כנגדו" בלשון המקרא פירושו גם "מולו" (כמו מראה). האיש והאשה עובדים במערכת של צירים נגדיים — השקילות ביניהם נובעת מדואליות ולא מזהות. הפעולה של האחד מקבלת משמעות רק דרך היחס לפעולה של האחר.

בקיצור,

האשה בסיפור המקראי לבחירת הפרשנות שלי כאן אינו ה"ממשי" של האישה במובן של סובייקט שמוטה לאחרות כל פעם בחברות פטריאכליות, לאדם שרוב הסיכויים שמגיע ממין נקבה (כרומוזומים מסויימים) וכן הלאה. אלא, מערכת ייחוס לעצמי שמשלימה את מה שדיברנו עליו אתמול ושלשום –

אם יש ארץ, ושמים מרוחקות באופן שווה,

אזי האדם הוא מערכת טנזורים שנמצאת במרחב הזה. והאישה היא אדם נוסף ב י ח ס  לאותו אדם. אבל האדם הזה יכול להיות כל מיני דברים: אישה, תינוק, משפחה, חתול. זה לא משנה. זו מערכת ייחוס. 

שווה גשמית.

אך שימו לב. יש כאן גם הכרה באחר. זה לפי הפרשנות של אבן עזרא שהועלתה מעלה. היינו, כשהסתכל עליה זיהה, ידע. ההסתכלות והיכולת של הפונקציה להכיל / לשאת / לזהות את הפונקציה האחרת היא כזו שפתאום אומרת – רגע. יש כאן סובייקט נוסף. יש כאן מישהו. לא משהו.

הדבר הנוסף שמזכיר צרור המור (וגם מתייחס לרש"י ואחרים שפרשו את רש"י על זה, כמו המהר"ל וכו') מתייחס לרעיון שה' בנה את האישה. בנה כמו שבונים בניין. זה פועל אחר. הבנייה כאן היא כזו שאינה בדיוק בריאה. כי האישה כאן היא לא יש מאין וזה מעניין.

אגב, לפי פרשנות הגליאנית, מה שנבנה בסוף הוא מושלם יותר. ככה הוא ניסה להסביר למה ישוע משיחו יותר מושלם מהכל אם הבנתי נכון (יכול להיות שלא),

אבל זה לא האישו.

העניין הוא היכולת לייצר מיכל רחב. האדם, מה שלכאורה כאמור הפונקציה מרכזית הראשונית הוא משהו שצריך ה כ  ל ה . יצרו לו חור. החור הזה, ניתן לפרשן לאקאניאנית, הוא האובייקט א שמנסה כל פעם להתמלא באישה. אבל האישה היא כבר בנויה ממנו. הלך. הוא לא יכול להחזיר את הצלע, להפך, הוא הרבה פעמים מנסה בכלל לחדור ולא לתת שיכנסו אליו. זו הטעות שלנו, גברים (בדמ טסס, חה חה חה). 

לכן לאקאן צדק גם כאן – לאהוב זה לתת את מה שאין לך (את החור הזה) למי שלא רוצה את זה (הוא רוצה לתת את החור שלו לא רוצה לקבל חור אחר). 

כזה.

מכל זה, בכלל, זה נלקח לתחיית המתים.

הרגע יצרנו את החיים, וכבר מדברים על המוות ועל התחייה אחריו.

מעניין.

אין לי מה להגיד על התחיית המתים פה. נשאיר אותה כך.

***

בגמרא, בין בכורות י"ז לבין י"ח ובתחילת כל י"ח ע"א יש עניין במילה מעניינת שחוזרת כל הזמן – צמצום.

ומה הרעיון בצמצום?

כלומר, משהו מידי שמים שמצליח להגיע לנקודת אפס, נקודת סליקה משותפת, אם תרצו, בין שני דברים שונים. נניח, ולד שנולד עם שני ראשים.

אי אפשר לצמצם: חכמים טוענים שבעולם הפיזי/אנושי אין נקודת x=0 סטרילית וחדה במדויק. תמיד יש חפיפה או שגיה.

הפתרון ("דמרווח בה פורתא"): כדי למנוע ערבוב בין הדמים העליונים לתחתונים, יוצרים רווח/הפרדה.

מסקנת הגמרא בסוף הקטע היא שחכמים סוברים "אי אפשר לצמצם בידי אדם". במדידה אנושית, לעולם לא יימצאו שתי עיירות המרוחקות בדיוק מוחלט (עד רמת האטום) מהחלל, ולא יימצאו שני חלקים שווים לחלוטין.

כאשר ההרוג נמצא בין שתי עיירות ואי אפשר לצמצם מי קרובה יותר, חכמים אינם מציעים שכל עיר תפעל בנפרד (שתי עגלות), אלא ששתיהן יביאו עגלה אחת בשותפות ויציבו תנאי.

מתמטית, ניתן לראות זאת כך:

TotalOutcome=f(x)+g(x)=1

• כדי שהמערכת תגיע לפתרון ולתיקון (הבאת העגלה / תיקון הציבור), אין צורך לקבוע מי העיר ה"שלטת" או ה"קרובה" בוודאות אבסולוטית.
• הפעולה נעשית דרך חיבור של ספק ושיוך דינמי ("אם אתם הקרובים… ואם אנו הקרובים…").

***

ואיך נקשר את זה למה שלמדנו עכשיו בבראשית?

• המרחב שבין האיש לאשה אינו קו אפס דק ומוחלט שמפריד ביניהם כאינסוף נקודות זעירות, אלא מרחב שיש בו "רווח" — מרחב של שונות והבחנה. הניסיון ליצור זהות מוחלטת או שוויון מכני מוחלט ("לצמצם") מטשטש את הייחוד של כל פונקציה.
• בבריאה אין שתי מציאויות אנושיות זהות לחלוטין. f(x) ו-g(x) אינן פונקציות זהות (f(x)g(x)).
  אם הפיצול של האדם המקורי (אדם הראשון) ל"איש" ו"אשה" היה מייצר שתי פונקציות זהות לחלוטין, הייתה זו יתירות במערכת. היעדר הדיוק והשיוויון המכני המוחלט בטבע אינו חיסרון, אלא תנאי לדינמיקה: בדיוק מפני ש"אי אפשר לצמצם", נוצר המתח הפורה, ההשלמה והזקוק להדדיות.
• האיש והאשה לא נדרשים להוכיח מי מביניהם הוא ה"עיקר" ומי ה"טפל" (מי העיר הקרובה יותר). השלמות והתיקון של הבריאה מושגים דווקא דרך השותפות וההתניה ההדדית (f(x) ו-g(x) פועלות יחד כדי להפיק שלם אחד).

***

בתניא, אגרת קודש כ"ה, מביאים לנו מהפרשנים על מה שהרב הזקן התכוון לפרש מצוואת הריב"ש:

בה מדובר איך כל דבר הוא התפשטות מהקדוש ברוך הוא באמצעות המדות אהבה ויראה, אלא שיכול להיות שהאהבה או היראה הן בגלות וכו'.

אבל על העניין הזה, שהאהבה והיראה הן בגלות – עוד לא הגענו לזה פה אני רואה, אלא יש כאן מאמר ארוך על כעס. אני בכוונה לא ממשיך. מה זה אהבה והיראה הן בגלות? שזוגתי שתחייה היא אי שם?

שהאהבה שלי לה' יכולה להיות בגלות?

אולי.

היו תקופות שלא האמנתי. היו תקופות שהרגשתי רחוק. אנחנו מתקרבים לשביעי באוקטובר, היה לי קשה מאד לחזור להתפלל אחריו. הרגשתי קרע. "הנה, אנחנו פה, אנחנו משתדלים, וזה מה שמקבלים?". כן, לך תבין, קרא את איוב, תבין שלא לך החשבונאות של למעלה ולהבין למה הכל מתנהל כמו שהוא מתנהל. לעזאזל, יש לך כיס מרה, לך תבין!

אז כן.

אהבה ויראה יכולות להיות בגלות. אתה יכול לעשות אותן בגלות, והן עצמן יכולות להיות בגלות.

***

מי השילוח מוסיף:

אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. בֵּיאֵר הָעִנְיָן, כִּי כֵן הוּא רְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְ' שֶׁיִּצְמַח לָאָדָם עֵזֶר וְסִיַּעְתָּא מִדָּבָר שֶׁהוּא כְּנֶגְדּוֹ, וְהַיְינוּ כְּמוֹ הַתַּלְמִיד לְהָרַב, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ (בבא מציעא פ"ד.) עַל ר"ש בֶּן לָקִישׁ נֶגֶד ר' יוֹחָנָן דְּהָוֵי מַקְשֵׁי לֵיהּ כ"ד קוּשְׁיָתָא וּמְפָרֵק לֵיהּ כ"ד פְּרִיקִין וּמִמֵּילָא רַוְוחָא שְׁמַעְתָּא וְלֹא כְּר"א דְּאָמַר לֵיהּ תַּנְיָא דִּמְסַיֵּיעַ לָךְ, כִּי ע"י שֶׁהָאָדָם יִרְאֶה מַה שֶׁמַּקְשִׁין לוֹ אָז יְחַזֵּק דְּבָרָיו בְּיוֹתֵר רְאָיוֹת וְיֵצְאוּ דְּבָרָיו הֵיטֵב לָאוֹר.

שוב.

אני חוזר לנקודה המקורית.

אני לא מסתכל על עזר כנגדו ככיוון אחד מגדרי/מיני. אני מסתכל עליו כעל אופציה אנושית. הסובייקט, הנקודה x מחפשת את y כדי לייצר איתה אינטרקציה. זה לא מתמטיקה לגמרי אלא מצב שבו יש הנחת אינטרקציה ומעבר של משהו, שזה כבר הופך את x ואת y ליותר מאוסף נקודות חסרות מימד בחלל אלא משהו שמורכב מעוד ועוד משהו.

כאמור, נבנה או נברא.

כולנו בסופו של דבר סובייקטים נבראים שמולנו תמיד ניצבים נבנים. זוגתי נבנתה לפניי וא נ י   נבנתי! מולה!

הכל תלוי במערכת ייחוס.

אבל הי,  – אז יחזק דבריו ביותר ראיות ויצאו דבריו היטב לאור.

זה כל העניין במערכות יחסים בחיים האלה.

להיות יותר טוב.

אחלה שלישי

צרי