כ"ח מרחשוון 8.11.26
אלה תולדות יצחק.
אבל לא הפסוק הזה, שלרש"י יש עליו משהו… לא יודע, שלא התחברתי אליו כל כך (רכילות זולה של אנשים אחרים? נו, טוב, חוקי השבט שלום), אלא דווקא אחרי משהו מאד יפה.
בראשית כ"ה כ"א:
וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהֹוָה֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְהֹוָ֔ה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃
רש"י על שתי נקודות חשובות שאני טיפה מכליא מהדברים שלו:
ויעתר. הִרְבָּה וְהִפְצִיר בִּתְפִלָּה: לו – נִתְפַּצֵּר וְנִתְפַּיֵּס וְנִתְפַּתָּה לוֹ. וְאוֹמֵר אֲנִי, כָּל לְשׁוֹן עֶתֶר לְשׁוֹן הַפְצָרָה וְרִבּוּי הוּא, וְכֵן וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת (יחז' ח') – מַרְבִּית עֲלִיַּת הֶעָשָׁן, וְכֵן וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם (שם ל"ה), וְכֵן וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא (משלי כ"ז) – דּוֹמוֹת לִמְרֻבּוֹת וְהִנָּם לְמַשָּׂא; אנקרי"שרא בלע"ז:
אני תוהה האם אנקרישרא זה Increcment, יעני, הגברת-משא, או משהו כזה, אבל מה אני יודע על פרנקית של ימה"ב או מה שזה לא היה; עתירה היא הפצרה וריבוי. כלומר כשאני עותר אני גם מוסיף ואני גם מפציר, מתפתה… לו. אלו פעלים מוזרים שבעברית מודרנית מקבלים משמעויות שונות בתכלית (לפתות?), אבל העיקרון שלהן, גם מבחינת שפה עתיקה וגם מבחינת המודרנה היא מעניינת. כי בעצם בפועל אחד התורה מספרת לי כאן דרמה שלמה שמכנסת את סיפור אברהם – שעשה את זה הרבה (מול העקידה של יצחק עצמו; מול סדום ועמורה; מול להביא ילד; מול כל הבלאגנים וההרפתקאות השונות שאברהם אבינו עבר) (סליחה, נסיונות) – למילה אחת שמדגימה את היכולת לעבור משהו גם בשקט.
למה אני אומר בשקט? כי אין כאן עוד תיאור של פעולות. יש רש"י אחד שנותן לנו המון המון אבל יש פועל אחד של תפילה שממשיך למשהו מרתק:
לנכח אשתו. זֶה עוֹמֵד בְּזָוִית זוֹ וּמִתְפַּלֵּל וְזוֹ עוֹמֶדֶת בְּזָוִית זוֹ וּמִתְפַּלֶּלֶת:
שניהם התפללו.
לנכח זה אומר שגם היא הייתה שם. בשלה.
עכשיו כאן זו שאלה טיפולית מרתקת של מה קורה דינאמית בין שני אנשים כשאחת מתוארת כנוכחת.
האם היא צינור, משקפת-מראה כמו קוהוט? רואה אותו במלואו?
האם היא כמו ביון, מיכל שמכיל?
האם היא כמו וויניקוט, "אם" שמחזיקה?
מהי הנוכחות הזו?
זו הצטרפות, היינו, האם היא עושה ENACTMENT (או בעברית יפה, גילום), כמו שהייחסותיים אוהבים?
כל אלו שאלות חשובות שמסבירות שוב, איך במילה אחת, יש כאן דרמה.
לנוכח.
רש"י אומר, לגמרי התייחסותיים. היא מצטרפת. היא מתפללת איתו. הדבר הזה שלפעמים אולי-עדיף-שלא-להגיד דינאמית ("אני אתפלל עבורכם." – דינאמית זה חטא גדול, אבל אולי זה מה המטופל עכשיו היה צריך וזה לא היה סתם לתת לו מה שהוא רוצה אלא מה שהוא צריך? שאלה, שאלה קשה, ולפעמים זה בדיוק המעבר האתי שצריך כי סיבות ואחרי זה לתקן את זה או וואטאבר).
אבל רגע. רבקה היא לא המטפלת שלו.
רבקה היא נערה צעירה, ילדונת למעשה, שמצטרפת לאדם שמתואר בן 40.
והיא מצליחה לשאת את זה. אולי כי שאר קרובי המשפחה שלה היו דפוקים כל השנים האלה והיא נולדה עם משהו טוב. קודם לכן כתבו על זה שאי אפשר היה להשחית אותה.
היש"ר דווקא הופך מעט את היוצרות קצת, טיפה
לנכח אשתו, כמו בעבור אשתו או בעדה, והנה התאמץ יצחק כ"כ להתפלל בעבורה, כי הוא ידע כבר שיוליד בנים, שהרי אמר השם לאביו וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו וכו' ולזרעו אחריו (לעיל י"ז י"ט), אבל היה ירא שמא יוליד מאשה אחרת ורבקה תשאר עקרה, לכן העתיר בעדה שיפקדה ה':
אז מי מהם עושה מה?
***
דיון קצר שאיכשהו אני רואה אותו קשור לזה, מתוך בכורות נ"א:
ג שנינו במשנתנו: המפריש פדיון בנו ואבד — חייב באחריותו. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? אמר ר' שמעון בן לקיש: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה "ערך" "ערך" מערכין, שנאמר בפדיון הבן: "מבן חדש תפדה בערכך" (במדבר יח, טז), ובערכין נאמר: "ונתן את הערכך ביום ההוא" (ויקרא כז, כג), וכשם שבערכין חייב באחריותם — כך בבכור חייב באחריות דמי הפדיון.
רב דימי אמר בשם ר' יונתן: נאמר בפדיון בכור "וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם" (שמות לד, כ), ויליף [ונלמד] בגזירה שווה "ריקם" "ריקם" מעולת ראייה, קרבן עולה שחייב כל עולה רגל להביא, שנאמר בה: "ולא יראו פני ריקם" (שמות כג, טו), מה עולת ראייה חייב באחריותו של הקרבן — אף פדיון הבן חייב באחריותו.
על עיקר דיון הגמרא מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: והרי במשנתנו כבר מובא פסוק המחייב את האב באחריות על הפדיון, וכי צריך קרא לקרא [מקרא לסייע למקרא אחר]? אלא אמר רב פפא: הא [זה] דין משנתנו, שהאב חייב באחריות דמי הפדיון — כדקתני טעמא [כמו ששנוי הטעם, המקור לכך] במשנה: "יהיה לך… אך פדה תפדה" (במדבר יח, טו),
וכי איתמר [וכאשר נאמרו] דבריו של ריש לקיש — ארישא איתמר [על ראשה של המשנה נאמר], ששנינו בה: מת בנו הבכור לאחר שלשים יום, אף על פי שלא נתן לכהן חמישה סלעים — יתן. ועל כך שאלו: מנא לן [מנין לנו] דבר זה? אמר ר' שמעון בן לקיש: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה "ערך" "ערך" מערכין, וכשם שאם אמר המעריך "ערך פלוני עלי", ומת אותו פלוני, חייב המעריך לשלם, כך לגבי פדיון הבן, למרות שמת הבכור — חייב אביו לשלם.
קודם כל יש לנו שני דברים מגניבים.
הגזירה השווה הכפולה שיש פה. ערך וערך, וריקם וריקם. אחד הדברים שאני אוהב בתלמוד זה התייחסות חוקית לעניינים ספרותיים ברורים של מילים שגם לא תמיד באות מה שנקרא באהלן אהלן וזה אחד המקרים.
אלא שגם שואל אותנו כאן, בסוגיות האלה, מה זה ערך ומה זה ריקם?
מה זה אומר לא לבוא בפני הקב"ה ריקם?
האם יצחק, מתפלל עם-למול-עבור רבקה זה ערך או ריקם?
***
בקונטרס האחרון (ב') בתניא, לרב הזקן:
ומ"ש שם שאדה"ר תיקן ג"כ ע"י תפלה היינו ע"י אותיות הדבור דעקימת שפתיו הוי מעשה כי הן מנפש החיונית שבגוף ודמו אשר שרשן מנוגה.
הנה התפילה של יצחק,
והנה הריקם והערך.
גם התפילה היא תיקון, היא ההתגשמות של האצילות.
כל מה שיכול להיות עמוק בפנים בתאוריה, באבסטרקט, חייב אצלנו בעולם הזה לצאת לאיזשהו מעשה.
ותפילה גם היא מעשה. עיקום שפתיו.
גם אם שורשו נוגה.
***
ודווקא מי שילוח סוגר מכיוון אחר לגמרי:
וּמִדּוֹת יִצְחָק הוּא מִדּוֹת גְּבוּרָה, הַיְינוּ אַחַר שֶׁנִּתְבָּרֵר זֹאת וְיָרַד הִתְגַּלּוּת הַש"י בָּעוה"ז, וְזֹאת יִקָּרֵא גְּבוּרָה כְּמוֹ דְּאִיתָא בַּגְּמָ' (מגילה ל"א:) כָּךְ שָׁמַע מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה. וְיִצְחָק הָיָה ג"כ נִקְרָא גְּבוּרַת הַש"י בָּעוֹלָם. וְזש"ה "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם" וְכוּ' הַיְינוּ תּוֹלְדוֹת יִצְחָק אָבִינוּ הוּא פִּרְסוּם הִתְגַּלּוּת הַש"י בָּעוה"ז, "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" הַיְינוּ ע"י תְּשׁוּקַת אַבְרָהָם הָיְתָה זֹאת, כִּי הַתְּשׁוּקָה הוּא מִדּוֹת אַבְרָהָם, וְכֵן כָּל ד"ת אֲמִיתִּיִּים אֵין לָהֶם הוֹלָדָה רַק אַחַר גּוֹדֶל תְּשׁוּקָה שֶׁיִּשְׁתּוֹקֵק הָאָדָם לָהֶם. וְזֶה ג"כ עִנְיַן הַגְּמָ' (בבא מציעא מ"ד.) מַתְנֵי לֵיהּ רַבִּי לְר"ש בְּרֵיהּ בְּיַלְדוּתֵיהּ, הַכֶּסֶף קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב, וּבְזִקְנוּתֵיהּ הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף. הַיְינוּ כִּי בַּיַּלְדוּת שֶׁל הָאָדָם יֵשׁ גּוֹדֶל תְּשׁוּקָה וְחֶמְדָּה לְד"ת וְעי"ז קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב הַיְינוּ ד"ת לַאֲמִיתָּם יִקָּרְאוּ בְּשֵׁם זָהָב, וְכֶסֶף הַיְינוּ תְּשׁוּקָה וּכְסִיפָה. אֲבָל בַּזִּקְנָה צָרִיךְ הָאָדָם לְבַקֵּשׁ שֶׁלֹּא יוּסַר מִמֶּנּוּ הַחֵשֶׁק לְד"ת, כִּי לְעֵת הַזִּקְנָה כָּל כֹּחוֹת הַתְּשׁוּקָה שֶׁל הָאָדָם מִתְחַלְּשִׁין, ע"כ שִׁינָּה לוֹ הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, וְהוּא תְּפִלָּה שֶׁהִתְפַּלֵּל לַה' שֶׁע"י ד"ת יָבֹא בְּלִבּוֹ חֵשֶׁק לְהוֹסָפַת עוֹד ד"ת, וְהוּא לְמָשָׁל לְאָדָם שֶׁשָּׂבֵעַ מֵאֲכִילָה וְאעפ"כ אִם בָּא לְפָנָיו מַאֲכָל טוֹב הַמַּאֲכָל הַזֶּה מַמְשִׁיךְ לוֹ תַּאֲוָה וְחֵשֶׁק לֶאֱכוֹל יוֹתֵר, וְכֵן הוּא הָעִנְיָן בְּד"ת. וְזֶה שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִין בְּכָל יוֹם, וְהַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ, הַיְינוּ שֶׁיִּמְתְּקוּ לָנוּ הַד"ת, שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ בְּכָל פַּעַם תְּשׁוּקָה יוֹתֵר אֲלֵיהֶם. וְזֶה פֵּי' הַפָּסוּק (יואל ב',כ"ו) "וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ" וּכְפִילַת הַלָּשׁוֹן מוֹרֶה עַל זֶה, דְּע"י הָאֲכִילָה יָבֹא לְךָ חֶמְדָּה יוֹתֵר וְהוּא לְמָשָׁל לְד"ת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
מי ייתן ותשוקתנו תמיד ילכו לטוב.
לעשיית תפילה,
טוב,
ילדים,
לא להשיב פנים ריקם,
להיות עם ערך.
מי ייתן.
אחלה שבוע
צרי
