דבר תורה יומי | ו' כסלו

ו' כסלו 16.11.26

בראשית כ"ט, ג'-ט':

וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כׇל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלְל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ׃

וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ׃

וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָח֑וֹר וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ׃

וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן׃

וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ׃

וַיֹּאמְרוּ֮ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כׇּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלְלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן׃

עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל ׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא׃

קודם כל, הדרמה.

הדרמה קיימת לנו דרך שני מתחים מעניינים.

השיח בין הרועים; האבן הנגללת.

קודם כל האבן מושבת.

ואז. מאיפה אתם, חרן, מכירים את לבן, קל בטח, הוא סבבה?, קל בטח,

והנה רחל.

ואז הוא אומר טוב עזבו שטויות ביי, אמרו לו מה לא יש לנו קאדר רצח עם האבן.

ואז רחל באה.

ואז י'-יא':

וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ׃

וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃

עזבו עזבו עליי, יגל את האבן. לבד.

וישק את הצאן;

וישק יעקב לרחל.

נשק?

נתן מים?

האבן. האבן היא הפתיח, היא הסגיר. 

השיחה היא רק הסט-אפ. הדבר העיקרי זה ההתקדמות של רחל.

קודם באה,

ואז הוא רואה,

ואז הוא מנשק ובוכה.

אני אומר, יש כאן סוד.

***

הפרשנים מאכזבים אותי פה. גם לא מצאתי שום עדות לכך שמישהו רואה את החיתוך הזה בזוהר לפחות. אולי במקום אחר, לא יודע, לא מצאתי בינתיים ואת הדברי תורה האלה אני כותב באמצע היום כזה בין דבר אחד למשנהו אז, סליחה, לא מצליח למצוא בינתיים.

הפרשנים מתעקשים כרגיל על העניין הזה של הישק לרחל, כי אמאל'ה, אסור לגעת, אבל הם בני משפחה, אז אפשר, וכו', וכמובן על זה שלבן שקרן. טוב.

יש קצת על הכח של יעקב וכו' ואיך עשה את זה, וגם על זה שהוא בכה כי אין לו כלום וכי צריך לבוא עם משהו כדי הוכחה.

אם כבר, כל אלה הדגמה על כמה השורשים שלנו הם ההתנהגות השבטית שאני מכיר פה אצל השכנים שלי מג'לג'וליה. שבטיות. פחות מתחבר לזה אישית אבל מבין, זה השורש. ואיפשהו, זו הציפייה כנראה. זו המסגרת ההתייחסותית שהפרשנים ובכלל מגיעים אליה – נורמות התנהגותיות מסויימות.

אני תוהה פה על דרמה ועל מה הטקסט מנסה להגיד לי, כמו בחלום. 

למה הגלילה של האבן נמצאת בזרימה הזו, בהתחלה, במוקד הבעיה של הרועים ואז ביכולת ה"מיתית" של יעקב?

למה רחל מגיעה מהמרחק, ואז מגיעה, ואז נשיקה?

ישר?

התאהבות?

יותר מזה?

הזוהר כן מנסה לתת לזה עניין:

ספר הזהר, משפטים כ״ו:תקנ״ד

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּתִיב, (בראשית כ״ט:י״א) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וְיִשָּׂא אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְ, אֲמַאי קָא בָּכָה. אֶלָּא בְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְּרוּחָא בָּהּ, לָא יָכִיל לִבָּא לְמִסְבַּל, וּבָכָה. וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב, (בראשית ל״ג:ד׳) וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ. תָּנֵינָן, אֲמַאי נָקוּד וַיִּשָּׁקֵהוּ, אֶלָּא דְּלָא אִתְדָּבַּק בֵּיהּ רוּחָא כְּלָל, וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי כ״ז:ו׳) וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא. מַאי וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא. אֶלָּא מַאן דְּנָשִׁיק בַּחֲבִיבוּתָא, מִתְדָּבַק רוּחֵיהּ בְּרוּחֵיהּ, בִּדְבֵיקוּתָא דַּחֲבִיבוּתָא וּמַאן דְּלָא נָשִׁיק בַּחֲבִיבוּתָא, לָאו בִּדְבֵיקוּתָא הוּא, אֶלָּא וְנַעְתָּרוֹת. מַאי נַעְתָּרוֹת. גַּסּוּתָא, דְּלָא דָּבִיק רוּחֵיהּ בְּהַהוּא נְשִׁיקָה. וְלָא אִתְדָּבַּק בֵּיהּ כְּלָל. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב, יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, דְּהוּא דְּבֵקוּתָא רוּחָא בְּרוּחָא.

תרגום:

רבי יהודה אמר: כתוב (בראשית כ"ט, י"א) "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ". מדוע בכה? אלא שבהתדבקות הרוח שלו בה, לא יכול היה הלב לסבול (להכיל את עוצמת הרגש והאור), ובכה.

ואם תאמר: הרי כתוב (במפגש עם עשיו, בראשית ל"ג, ד') "וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (וגם שם היה בכי)? שנינו (למדנו): מדוע המילה "וַיִּשָּׁקֵהוּ" מנוקדת (בנקודות מעל האותיות בספר התורה)? אלא ללמד שלא התדבקה בו רוחו כלל (זו לא הייתה נשיקה אמיתית של חיבור רוחני).

ועל זה כתוב (משלי כ"ז, ו'): "וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא". מה פירוש "ונעתרות נשיקות שונא"? אלא מי שמנשק באהבה (חביבות), מתדבקת רוחו ברוח חברו בדבקות של אהבה; ומי שאינו מנשק באהבה, אין זו דבקות, אלא "נעתרות". מה זה "נעתרות"? גסות (ריחוק, חיצוניות), שלא דבקה רוחו באותה נשיקה, ולא התדבק בו כלל.

ומשום כך כתוב (שיר השירים א', ב'): "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" – שזוהי התדבקות של רוח ברוח.

האבן, הרועים, ההגעה שלה לתוך הסצינה הזו שהפרשנים מתעקשים עליה מזוית אחרת מקבלת כאן נפח אחר:

הכל היה הכנה לחיבור הגדול.

החלום שלו,

הבריחה.

הכל היה כדי לקבל את מה שצריך בחיים:

חיבור ואהבה יותר גדולים מהחיים עצמם. מספיק כדי לגרום לך לגלול אבנים גדולות ממך, רק בשביל לעזור לאחרים.

הכנס כאן את כל שיר השירים.

***

ופס' יז':

וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה׃

הטור הארוך:

ועיני לאה רכות. תרגום אונקלוס יאיאן פי' יפות כעגלה יפיפיה תרגם יונתן יאיא ורוצה לומר כי עיניה יפות ולא כולה אבל רחל כולה יפה ומום אין בה. וי"מ שבא לומר כי עיניה לבד רכות ושאר דופי אין בה ורחל כולה יפה.

יש"ר:

רכות, חלושות:

יפת תאר ויפת מראה, התואר הוא צורת הפנים ושאר האיברים כמו דפוס החוטם והמצח והפה והלחיים וכן קומת הגוף, והמראה הוא זיו קלסתר וצבע העור והשער, כי הצבע הוא מושג לחוש הראות לבד:

אור חיים:

יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה. פֵּירוּשׁ שֶׁיֵּשׁ שְׁתֵּי בְּחִינוֹת בַּיּוֹפִי: הָאַחַת בְּכָל פְּרָט וּפְרָט, כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר הָעֵינַיִם, הָאַף, הָרַקָּה, צַוָּאר, וְצֵא וּלְמַד מִמַּה שֶׁפֵּרַט שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים; וּבְחִינָה שְׁנִיָּה הִיא כְּלָלוּת הַפָּנִים וּכְלָלוּת הַגּוּף. לָזֶה אָמַר ״יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה״, שֶׁהָיוּ פְּרָטֶיהָ כָּל אֶחָד יָפֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְגַם בְּדֶרֶךְ הִתְקַבְּצוּתָם יַחַד.

איזה פרשנויות מעצבנות!

אבל הנה, בא הבכור שור ועוזר לנו:

ועיני לאה רכות. נותן טעם למה שאל רחל שהיא הקטנה ואם אומר בשביל שרחל יפת תואר הייתי סבור שלאה מכוערת מגיד לך הכתוב שלא היה בלאה שום דופי אלא בעלת תואר ובעלת יופי לא היתה נופלת מרחל רק שעיניה רכות וכשהולכת נגד הרוח קשה לה ולכך היה שולח לבן רחל עם הצאן ולא לאה או שמא לחלוק כבוד לגדולה:

סופסוף קודם כל קצת כבוד ללאה, שגם אחרים מנסים שלא לרדת עליה, אבל הפרשנים כאן שוב מאכזבים אותי בהתעקשות להסביר את היופי של רחל מהפן החיצוני! או פרטים בודדים או המכלול וכו' וכו' והכל מבחוץ, נו בחייאת ראבאק! נכון, פרשנים אחרים הביאו את העניין הזה של רחל כמו במדרשים, כמישהי שהיא מעין התגלמות החמלה והתפילה וכו' וזה למה יש פולחן שלם סביב תפילות בקבר רחל (לא הרעיון הכי חכם אבל בסדר).

ועדיין, בפסוקים האלה מפספסים.

מה זה עיניים רכות, למול יופי?

האם העיניים שלה יפות בלבד?

האם זה אמפתיה, למול מישהי שהיא דוגמנית-על-לכאורה?

האם זה העניין של ציון איבר אחד (עיניים) למול שתי צורות מכלול?

איך יעקב, בסוף, בהצטלבות היקום הזו, עם שתי הנשים הללו, ועשו לא מקבל את לאה (לפי שוב המפרשים והאגדות לאה הייתה בוכיה כי הבינה שמייעדים לה את עשו שהיה רשע וצייד ומתואר לפי המפרשים ובכלל כפסיכופאת לא קטן), אלא עשו עם יהודית ובשמת וכו' – כמעין שוב שבירה קוואנטית מעניינת ליקום אחר; ואילו לאה עיניה רכות, לאה היא עם משהו אמיתי מאד ורחל היא כמעט מיתית (וככזו, מתה בהרבה צער ובדרמה די נוראית).

שוב,

בשני המקרים האלה אני מרגיש כאילו יש עוד סודות גדולים יותר שעוד לא מסוגלים לרדת אליי מסיבה מאד פשוטה, אני ממש רעב, יש לי מטופל עוד מעט, אין אוכל בבית, וכוסאמקערס.

***

בכורות נ"ט, אגב התייחסות למספרים או לייחוס המספרי (או בעצם, סדר אורדינלי מסויים) של אחאים במשפחה, שטיינזלץ על ע"ב:

ודוחים את הטענה: הבחנה זו עצמה שבין דין התשיעי ודין האחד עשר, היא הנותנת, מוכיחה להיפך: אחד עשר שהוא עושה קדושה חמורה ליקרב, דוקא אי [אם] נעקר שם עשירי הימנו — אין [כן], חלה הקדושה על האחד עשר, אי [אם] לא — לא חלה. אבל תשיעי, שאינו עושה קדושה ליקרב, אלא רק לאוכלו במומו, יש בכוח קדושה קלה זו לחול אף על גב [אף על פי] שלא נעקר שם עשירי הימנו.

למרות שאנחנו בבכורות, כרגיל עם האופי האסוציאטיבי של התלמוד, אנחנו עוסקים בדיני מעשר בהמה ששונים משהו מדיני בכורות.

כאן, אנחנו צריכים לספור עד 10 בהמות. אבל… אם סופרים 9 ולא מגיעים ל10 – פחות חמור מאם הגענו ל11 ודילגנו על ה10.

ואם נתמצת את כל הדף:

  1. קדושת העשירי חלה גם בלי דיבור: אם נספרו 9 טלאים ונשאר רק העשירי בדיר — הוא מתקדש מאליו, גם בלי שיצא ובלי שיקראו לו "עשירי".
  2. הבדל בין טעות ב-9 לטעות ב-11: קריאת "עשירי" על ה-9 מקדשת אותו בקדושה קלה (יאכל במומו) גם אם העשירי האמיתי נשאר "עשירי"; קריאת "עשירי" על ה-11 מקדשת אותו בקדושה חמורה (קרבן שלמים) רק אם "עקרו" מהעשירי האמיתי את שמו (למשל קראו לו "תשיעי").
  3. כלל "מניין הראוי פוטר": ברגע שטלה יצא מהדיר בזמן שהיו בדיר מספיק טלאים כדי להשלים לעשרה, הוא כבר נפטר מחובת המעשר — גם אם בהמשך העדר התפזר, אחד מת, או שיצאו בשני פתחים שונים ולא הגיעו לעשרה.
  4. המקרה של 14 טלאים ושני פתחים: רבא מדגים את הכלל על עדר של 14 טלאים שיוצאים משני פתחים במקביל — מי שיצא בזמן שעדיין היה פוטנציאל להשלים ל-10 באותו פתח, נפטר; מי שנשאר או יצא כשאין כבר 10 פוטנציאליים, יצטרף לספירה הבאה.
  5. איסור התחכמות (15 טלאים): אם יש לך 15 טלאים, אסור לך להכניס לדיר רק 10 כדי לעשר אחד ולהשאיר 5 בחוץ פטורים; חייבים להכניס את כולם, לעשר 1 מתוך 10, ואת ה-5 הנותרים לשמור לסבב המעשר הבא.

הרעיון הגדול הוא הספירות, הסדר. והחשיבות של הסדר.

נניח, הסדר. יעקב רצה את רחל. אבל קיבל את לאה.

האם הוא דילג?

או שמא זה היה בדיוק הסדר שכך היה צריך להיות, בעיקר כשעשו שוב, בשבירת יקום/שבירת כלים (יהודית/בשמת) ואילו כאן אנחנו במקום אחר.

"שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן" והאבן על פי הבאר: מניין הראוי והדיר

תראה את התפאורה של הפסוקים שהבאת: רועים יושבים ליד באר, יש שלושה עדרי צאן, ואבן גדולה על פי הבאר. הרועים אומרים ליעקב: "לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כׇּל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן".

  • הקבלה ל"מניין הראוי" ול"דיר": אצל הרועים בחרן, אי אפשר לפתוח את הבאר (להשקות / לקדש) עד שכל העדרים נאספים יחד — בדיוק כמו הדין של רבא בסוף הדף (עם 15 הטלאים), שאסור להפריד חלק מהעדר, אלא חייבים לכונס את כולם יחד לדיר אחד כדי שיהיה מניין שלם.
  • יעקב שובר את החוקיות: יעקב מגיע, רואה את רחל באה עם הצאן (הרועה של הצאן!), וגולל לבדו את האבן. ברגע שהוא רואה את רחל (ה"עשירי"), הוא לא מחכה לאיסוף הטכני של כולם — הוא מזהה את הנקודה הפנימית שמקדשת את הכל, ופותח את הבאר.

סוד הבכורה מול מעשר: ההחלפה הגדולה של יעקב

בסוגיה שלנו, יש מתח תמידי בין הסדר הכרונולוגי-ביולוגי (מי נולד קודם — הבכור, או מי עבר ראשון בפתח) לבין הבחירה והקריאה האנושית/אלוקית (מי נקרא "עשירי").

  • לאה היא "הגדולה" (הבכורה), ורחל היא "הקטנה": לבן עצמו אומר ליעקב מאוחר יותר: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה".
  • הפרדוקס של יעקב: יעקב הוא האיש שלקח את הבכורה מעשו (הגדול) והעביר אותה אל עצמו (הקטן). עכשיו, בחרן, ההיסטוריה חוזרת אליו בהפוך על הפוך: הוא רוצה את הצעירה (רחל) לפני הבכירה (לאה), והמציאות (דרך לבן) מחזירה לו את סדר הבכורה הטבעי — לאה נכנסת ראשונה.
  • החיבור לבכורות נ"ט: בקבלה, לאה מייצגת את עולם המחשבה והכוונה הפנימית ("עלמא דאתכסיא" — העולם המכוסה, כמו שראינו בתחילת הדף: "מעשר בהמה ניטל באומד ובמחשבה"!), ולכן היא נולדת קודם ומתחתנת קודם בהעלם ובחושך. רחל מייצגת את עולם הדיבור וההתגלות ("עלמא דאתגליא" — קריאת השם בפה). הדרמה של הדף שלנו — השאלה האם הקדושה חלה במחשבה/מאליה (כמו העשירי שנשאר בדיר) או רק דרך קריאת השם בפה — היא בדיוק המתח שבין לאה לרחל.

***

הפירוש היום והתניא לקונטרס האחרון הוא:

על כל שאר המצוות ולימוד הלכות התורה, כמו שכתוב : "וידעת היום כו'", –

כלומר, שצריכה להיות דעת והשגה באלקות, וכן כתוב : "דע את אלקי אביך כו'", –

שגם משמעותו היא שצריכה להיות דעת והשגה באלקות, ומביאה ל"לב שלם" כו', –

כפי שמסיים בדברי הימים: "ועבדהו בלב שלם", ש"דע את אלקי אביך" מביא שיהיה "ועבדהו בלב שלם", ובהתאם לפירוש בביאור "ולא תשבית" ב"לקוטי תורה" , הכוונה היא, שזה מביא ליראה שהיא תכלית כל המצוות, ככתוב : "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלקינו" – הרי שתכלית כל המצוות היא להגיע ל"ליראה את ה' אלקינו". ולימוד פנימיות התורה וידיעת סדר ההשתלשלות, שמקיימים בהם מצות "וידעת היום" ו"דע את אלקי אביך" מביאים ל"לב שלם" של "ליראה את ה' אלקינו". ובלשון רבנו הזקן: שהוא העיקר, –

"לב שלם" ויראת ה' הם עיקר ותכלית כל המצוות, וכאמור לעיל, של"לב שלם" וליראה מגיעים על ידי ידיעת והשגת סדר ההשתלשלות, למרות שהיא ידיעת והשגת המציאות בלבד, והשגת המציאות

הוא להפשיט –

הענינים של מדריגות סדר ההשתלשלות, מגשמיות כו'. –

***

זה הרי מה שאני מנסה לעשות קצת, לא?

אולי כולנו?

***

והאיזביצ'ער כרגיל מפתיע אותי ברמות ויוצא יותר לאקאן מלאקאן לעניין הזה:

שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (קהלת רבה פרשה ז',ג') שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לָאָדָם, אֶחָד מַה שֶּׁקָּרְאוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם, וְאֶחָד מַה שֶּׁקָּנָה לְעַצְמוֹ. בֵּאוּר הָעִנְיָן, מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַיְינוּ מַה שֶּׁנִּכָּר בְּצוּרַת הַוָּלָד מִיָּד כְּשֶׁהוּא נוֹלָד מַה יִּהְיֶה חָכָם אוֹ טִפֵּשׁ עָצֵל אוֹ זָרִיז וְכַדּוֹמֶה, כִּי בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיְתָה זֹאת הַחָכְמָה מְפֹרֶשֶׁת בְּעֵינֵי כֹל, שֶׁהָיוּ מַכִּירִין בְּפַרְצוּף הַוָּלָד מַה שֶּׁיִּהְיוּ מִדּוֹת טִבְעוֹ, וְזֶה גַּם כֵּן שֶׁהָיָה לָבָן קוֹרֵא לִבְנוֹתָיו שֵׁמוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּטִבְעָם שֶׁל כָּל אַחַת. שֵׁם רָחֵל מוֹרֶה שֶׁאוֹחֶזֶת קִנְאָה וְנִצָּחוֹן בְּלִבָּהּ, וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה בִּשְׂפָתֶיהָ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נ"ג,ז') "וּכְרָחֵל לִפְנֵי גּוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה", וְהָיְתָה קִנְאָתָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ", וְשֵׁם לֵאָה הִיא לְשׁוֹן נִלְאָה שֶׁהָיְתָה תָּמִיד נִלְאָה וּצְמֵאָה לִישׁוּעוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. עִנְיַן הַשֵּׁם שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם הַיְינוּ מַה שֶּׁרוֹאִין עֲסָקָיו וְטִבְעוֹ בַּמֶּה הוּא מִשְׁתַּדֵּל. וְשֵׁם שֶׁקּוֹנֶה לְעַצְמוֹ הַיְינוּ מַה שֶּׁמְּתַקֵּן וּמְרַפֵּא הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ אֲפִילּוּ הַחִסָּרוֹן שֶׁנִּטְבַּע בּוֹ מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ, וְזֶה פֵּירוּשׁ הַפָּסוּק (משלי ג',ט') "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ" הַיְינוּ לְהַחִסָּרוֹן הַנִּמְצָא בּוֹ מִשְּׁעַת הִוָּלְדוֹ, כִּי אִיתָא בַּגְּמָרָא (סוטה מ"ה:) שֶׁתְּחִילַּת יְצִירָתוֹ שֶׁל אָדָם הוּא מִטַּבּוּרוֹ. וְזֶה שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא [מ"ח,ח'] "וּפֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן קֹרָא לָךְ", עַל כֵּן גָּדוֹל מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ, כִּי מִלַּת שֵׁם בְּכָל מָקוֹם מוֹרֶה עַל שֹׁרֶשׁ הַחַיִּים, שֶׁכָּל הַנֶּפֶשׁ הוּא מְדוּגָּל בּוֹ.

עיניה הרכות אינן אלא העניין של "תמיד נלאה וצמאה לישועות". אדם ששום דבר לא מספיק לו – קליין תגיד GREED אבל לאקאן יגיד משהו אחר. לאקאן יגיד, היא בין היסטרית לאובססיבית (מבחינת לאקאן. לא להתבלבל עם הדרגטוריות המשפילה של "היסטרית"). כנראה יותר היסטרית. רחל היא יותר אובססיבית.

זאת אומרת ששתיהן מחזיקות את הדרך להתמודד עם הטבור, עם החור, עם…

הבאר.

הבאר שיעקב, פותח, סוגר. 

החור.

הכל מתארגנים סביבה. כל הרועים.

וכל מה שדיברנו עליו בתלמוד.

מתכנס לזה.

זה הסוד שהרבה הזקן רצה שאגלה. 

אחלה שני

צרי

יכול לעניין אותך...

דבר תורה יומי | ו' כסלו

ו' כסלו 16.11.26 בראשית כ"ט, ג'-ט': וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כׇל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלְל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ׃ וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן

קרא עוד »

דבר תורה יומי | א' כסלו תשפ"ז

א' כסלו 11.11.26 בראשית כ"ו: פס' כ"ה-כ"ו, חוזר יצחק שוב על עקבות אביו: וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו יְהֹוָה֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֕י אֱלֹהֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ כִּֽי־אִתְּךָ֣

קרא עוד »
Open chat
דילוג לתוכן