כ"ח אלול 10.9.26
דברים ל"ב ל"ט
רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃
עכשיו, בפרשייה/עלייה היומית שלנו יש כמה פסוקים שבאינטואיציה יש בינהם חיבור אחר. כלומר, אם פעם קודמת דיברנו על שדים ועל רעות שקרו אחרי שדיברנו קודם לכן על מה קורה כשבוחרים בנו ומפטמים אותנו הנה קורה משהו אחר.
פס' כ"ח-ל"ח (הא, עשרה פסוקים בדיוק לפני זה! ואוו רואים שקראתי גר"א לאחרונה):
כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃
ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃
אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּֽי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהֹוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃
כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃
כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃
חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃
הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָת֖וּם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃
לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃
כִּֽי־יָדִ֤ין יְהֹוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּֽי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃
וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃
אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃
אם הייתם חכמים, הייתם מבינים; הנה רדפו אתכם, הנה אתם משלמים; אבל הוא – מעשיכם? מעשיהם? זה? הוא? כמוס וחתום; אבל אחרי הדין אתנחם; והוא אומר לעצמו, כאילו כמו חצוי – אי אלוהים שלו, איפה הצור שלו, אותו הלא כצורנו צורם; זה שהיה מקבל זבחים, יהי… עליכם… סתרה.
חצוי, סתור וטמיר, לו רק הייתם מבינים שאני שם וכל זה בתכניות שלי. כזה אני, אני-אני.
אני חצוי או כפול, אני בכמה כיוונים. בדיוק כמו שהתניא דרך האר"י דרך הבהיר ודרך עוד מדברים על זה. ימין ושמאל.
פרצופין.
הקטע הזה בהאזינו זורק לקבלה באופן בלתי נשלט.
ועל פס' ל"ט, אדרת אליהו:
ראו עתה כי אני אני הוא. אני קודם שבראתי. אני אח״כ. ואין אלהים. בהווה. כמ״ש אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים וכמ״ש ה' אלהינו ה' אחד הוא בג' זמנים וכן אמר כאן ואין אלהים עמדי:
ראו עתה כי אני אני הוא. כלולים ג״כ מג'. ראו עתה כי אני אני. הוא חו״ב. ואין אלהים עמדי. סוד הדעת. ג״כ בג' וכל א' מתלבש בג':
אור חיים מזהיר, זה לא באמת פיצול:
רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְגוֹ׳. כָּפַל לוֹמַר שְׁתֵּי פְּעָמִים ״אֲנִי אֲנִי״ כְּנֶגֶד שְׁתֵּי טָעֻיּוֹת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁרָמַזְנוּ בַּפָּסוּק שֶׁלִּפְנֵי זֶה, לָזֶה אָמַר ״אֲנִי״ – פֵּרוּשׁ וְלֹא אַחֵר שֶׁאַתֶּם חוֹשְׁבִים בּוֹ לֶאֱלוֹהַּ גָּמוּר, וּכְנֶגֶד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹשִׂים לְאֶמְצָעִי אָמַר ״אֲנִי הוּא״ – פֵּרוּשׁ לְבַדִּי, וְגָמַר אוֹמֶר ״וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי״ – אֶמְצָעִי בֵּינִי לְבֵין הַנִּבְרָאִים.
אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה. זֶה כְּנֶגֶד כַּת הָאוֹמְרִים שֶׁפּוֹעֵל הָרַע אֵינוֹ פּוֹעֵל הַטּוֹב וּשְׁתֵּי יְכוֹלוֹת יֵשׁ, לָזֶה אָמַר ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״, וְלֹא בִּפְרָט זֶה בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּפְרָטֵי פָּעֳלֵי הָרַע ״אֲנִי מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ (פסחים סח.) יְעֻיַּן שָׁם דִּבְרֵיהֶם.
ומרגיע, זה לא שה' הוא חלילה איזה נבל. אלא שמה לעשות, יש מוות? זה גם באחריותי, באסה.
וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. פֵּרוּשׁ, שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים יָמוּתוּ, וְלָזֶה דִּיֵּיק לוֹמַר ״וְאֵין מִיָּדִי״ וְלֹא אָמַר ״וְאֵין מַצִּיל מִיָּדִי״.
הנצי"ב בהעמק דבר מסביר:
ראו עתה כי אני אני הוא. כפל מילת אני מתפרש על שני אופנים. לפי המשמעות של המקרא הקודם לפי הפירוש של חול דקאי [שקאי – שהולך/מדובר] על הכשדים ומחריבי בית ראשון, מתפרש אני אני כדאיתא [כפי שאיתא – כפי שמובא] בבראשית רבה פרשת מקץ: מאני של בשר ודם אתה יודע מה אני של הקדוש ברוך הוא. פרעה אמר "אני פרעה" וגו' [וכו'], כך נתגדל יוסף; כשיבוא העת שיאמר הקדוש ברוך הוא "אני עשיתי ואני אשא" – על אחת כמה וכמה. פירוש: דמשמעות אני לפרקים באו על ישות האומר, וכמה שכתבתי בספר במדבר פרק יד פסוק כא בפסוק "ואולם חי אני". והכי [וכך] מתפרש מקרא שאנו בו: כי אני שבראתי הכל – אני הוא, הנני בא להראות ישות שלי כביכול. היינו כבודו שהוא תכלית הבריאה שחל על זה שם אני.
***
אז מי הוא האני אני?
האם הכפילות היא כדי להראות נוכחות?
האם היא כדי להראות אחדות, לבטל את הכפילות?
האם היא הכפילות שבאה להראות שהאחדות מרובה?
כדי להראות, הימין והשמאל אותו דבר?
הנסתר והגלוי למול הידוע והברור שניהם גם כן?
אני לא יכול שלא להביא כאן את אחד הקטעים המיסטיים, כישופיים, כמעט כמעט עבודה זרה שיש – הלוא הוא לוח הברקת המפורסם, אותו הקטע שגרם לכל ההרמטיים להפוך להרמטיים; למכשפים ואלכימאים בכל הדורות לנסות לעשות זהב מעופרת וכו'. הנה, תרגום עברית סוג של, מהגרסה של ניוטון (כן, אותו אייזיק) 1680:
אמת ללא כזב, ודאי ואמיתי ביותר.
מה שעל למטה הוא כמו מה שעל למעלה, ומה שעל למעלה הוא כמו מה שעל למטה, כדי לעשות את מופתי הדבר האחד בלבד.
וכפי שכל הדברים היו ונבעו מאחד על ידי תיווכו של אחד: כך לכל הדברים יש את לידתם מהדבר האחד הזה על ידי התאמה.
השמש היא אביו, הירח אמו,
הרוח נשאה אותו ברחמה [בבטנה], הארץ מניקתו [מינקתו].
אבי כל השלמות בתבל כולה נמצא כאן.
כוחו או עוצמתו שלמים אם יומרו לארץ. 7א) הפרד נא את הארץ מן האש, את העדין [הדק] מן הגס, בנעימות ובשקדת עבודה גדולה.
הוא עולה מן הארץ אל השמיים ושוב יורד אל הארץ ומקבל את כוחם של הדברים העליונים והתחתונים.
על ידי אמצעי זה תהיה לך תהילת התבל כולה, ועל ידי כך כל עלטה [ערפול] תנוס ממך.
כוחו הוא מעל כל כוח. כי הוא מנצח כל דבר עדין וחודר כל דבר מוצק. 11א) כך נברא העולם.
מזה נובעות ובאות התאמות מופלאות אשר האמצעי (או התהליך) לכך נמצא כאן בזה.
על כן נקרא שמי הרמס טריסמגיסטוס [הרמס השלוש-פעמים-גדול], כיוון שיש לי את שלושת חלקי הפילוסופיה של התבל כולה.
מה שפיללתי [שדיברתי/אמרתי] על מלאכת השמש הושלם ותם.
זה מוזר. זה כאילו, אני קורא את הדברים שהבאתי שוב ואני קולט כמה אני משאיר כאן דברים סתומים כאילו אני בעצמי איזה וואנאבי-חכם-קבליסט. אני לא, אלוקים, נשבע לכם, אני לא. אבל אני לא מצליח להסביר את הסערה המוזרה שיש לי בראש כשאני רואה את זה.
האם הכתיבה הייתה באמת כדי להראות, הביטו, כל הרעיון הזה של להקים אתכם מאפס כדי להשפיל אתכם חזרה, לכל זה הייתה מטרה? כמו הסיפור של יוסף, כמו הסיפור של העם שלנו, כמו הסיפור של כל כך הרבה, כל הסיפורים הללו חתומים וברורים וגנוזים אצלי כדי שתסתכלו עליהם בסופו של דבר אם אתם מעיזים, אם יש לכם חכמה וישר קופץ לי מהפסוקים הראשונים האלה:
- הפיוט אל מסתתר, שני בתים ראשונים:
אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן
הַשֵּֽׂכֶל הַנֶּעְלָם מִכׇּל רַעְיוֹן
עִלַּת הָעִלּוֹת מֻכְתָּר בְּכֶֽתֶר עֶלְיוֹן
כֶּֽתֶר יִתְּנוּ לְךָ יְיָ. (קדושת מוסף)בְּרֵאשִׁית תּוֹרָתְךָ הַקְּדוּמָה
רְשׁוּמָה חׇכְמָתְךָ הַסְּתוּמָה
מֵאַֽיִן תִּמָּצֵא וְהִיא נֶעְלָמָה
רֵאשִׁית חׇכְמָה יִרְאַת יְיָ. (תהלים קיא י)
2. כמובן פרק כ"ח בספר איוב. והחכמה מניין לה. וגם כאן, מי שקורא את הפרק – שתי חכמות. בדיוק כמו שהנציב הצביע ומנגד אלו מתאחדות, בדיוק כמו שאור חיים מצביע. ובעצם הן אותו דבר, אבל מפוצלות, כמו שהגר"א דיבר. ובעצם כל העניין הזה הוא הדיאלוג הפנימי של האינסוף עם עצמו, כמו בפסוקים לפני.
יש כאן הרבה יותר אינטימיות מכדי שאני מצליח להעלות על הדף.
***
חולין דף קל"ג הוא אחד המעניינים דווקא של לא רק מי יכול לקבל מתנות כהן אלא… איך מקבלים, ואיך אופן הקבלה הזה מסביר לנו גם משהו על לימוד תורה:
אָמַר רָבָא בָּדַק לַן רַב יוֹסֵף הַאי כָּהֲנָא דְּחָטֵיף מַתְּנָתָא חַבּוֹבֵי קָא מְחַבֵּב מִצְוָה אוֹ זַלְזוֹלֵי קָא מְזַלְזֵל בְּמִצְוָה וּפְשַׁטְנָא לֵיהּ וְנָתַן וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ
אָמַר אַבָּיֵי מֵרֵישׁ הֲוָה חָטֵיפְנָא מַתְּנָתָא אָמֵינָא חַבּוֹבֵי קָא מְחַבֵּיבְנָא מִצְוָה כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא וְנָתַן וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ מִיחְטָף לָא חָטֵיפְנָא מֵימָר (אֲמַרִי) [אָמֵינָא] הַבוּ לִי וְכֵיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּתַנְיָא וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּנֵי שְׁמוּאֵל חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם מֵימָר נָמֵי לָא אָמֵינָא וְאִי יָהֲבוּ לִי שָׁקֵילְנָא
כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּתַנְיָא הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם וְהַגַּרְגְּרָנִים חוֹלְקִים מִשְׁקָל נָמֵי לָא שָׁקֵילְנָא לְבַר מִמַּעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי לְאַחְזוֹקֵי נַפְשַׁאי בְּכָהֲנֵי
וְלִפְרוֹס יְדֵיהּ אַנְסֵיהּ לֵיהּ עִידָּנֵיהּ
אָמַר רַב יוֹסֵף הַאי כָּהֲנָא דְּאִית לֵיהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן בְּשִׁבָבוּתֵיהּ וּדְחִיקָא לֵיהּ מִילְּתָא לִיזַכֵּי לֵיהּ מַתְּנָתָא וְאַף עַל גַּב דְּלָא אָתֵי לִידֵיהּ בְּמַכָּרֵי כְּהוּנָּה וּלְוִיָּה
רָבָא וְרַב סָפְרָא אִיקְּלַעוּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָא בַּר אַדָּא וְאָמְרִי לַהּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא עָבֵיד לְהוּ עִגְלָא תִּילְתָּא אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ זַכִּי לַן מַתְּנָתָא דִּבְעֵינָא לְמֵיכַל לִישָּׁנָא בְּחַרְדְּלָא
זַכִּי לֵיהּ רָבָא אֲכַל וְרַב סָפְרָא לָא אֲכַל אַקְרְיוּהּ לְרַב סָפְרָא בְּחֶלְמָא מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חֹמֶץ עַל נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁירִים עַל לֶב רָע
אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף אֲמַר לֵיהּ דִּלְמָא מִשּׁוּם דַּעֲבַרִי אַשְּׁמַעְתָּא דְּמָר אַקְרְיֻין הָכִי אֲמַר לֵיהּ כִּי אֲמַרִי אֲנָא בְּאַחֵר שַׁמָּעָא בְּעַל כֻּרְחֵיהּ מְזַכֵּי וְכִי אֲמַרִי אֲנָא לְמַאן דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ הָא אֶפְשָׁר לֵיהּ
וְאֶלָּא מַאי טַעְמָא אַקְרְיֻין הָכִי כְּלַפֵּי רָבָא וְלַקְרְיוּהּ לְרָבָא רָבָא נָזוּף הֲוָה
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי וּפְשָׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב אֲמַר לֵיהּ בְּשׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן
דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כׇּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם שֶׁנֶּאֱמַר כׇּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאׇכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאׇהֳלוֹ וְאֵין שָׂרִיד אֶלָּא תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנֶּאֱמַר וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא
אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב כׇּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְמֶרְקוּלִיס שֶׁנֶּאֱמַר כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד וּכְתִיב לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג
בקצרה ממש:
איך עדיף שכהן יקבל? שיחטוף (כי זו מצווה והוא רוצה למהר אליה) או שמא עדיף לו להיות צנוע? מסבירים, לשון התורה זה לתת, אז צריך לקבל בשקט. יותר מזה, אביי אומר – בהתחלה חשבתי שצריך לקחת כי אני מחבב, אז לקחתי בחטף. ואז לקחתי ברגוע כשלמדתי את מה שאמרנו פה. ואז גם קלטתי עוד פסוק – ויטו אחרי הבצע וכו' – הופה, אוקי, אז לקחתי יותר רגוע. ואז שמעתי – הצנועים מושכין את ידיהן – אפילו לא לקחתי. חוץ מביום כיפור, כי אם לא הייתי לוקח ביום כיפור היו חושדים שאני בכלל לא כהן.
אפשר גם לתת לעני בשם כהן וכו', ואז, הסיפור. התארחו בבית, אחד היה בדודא ובעיקרון יכל לקחת. אחד אכל השני לא (רבא כן ספרא לא). בלילה הקריאו לרב ספרא משהו ממשלי – מעדה בגל ביום קרה חומץ על נתר ושר על בשירים על לב רע. מה הרעיון? חשב שהוא הגזים ועבר על הדין של הרב שלו, רב יוסף. רב יוסף אמר, אה, לא, הייתם עוברים אם זה היה מרצונו ולא מבעל כורחו וכו'. אבל לא.
ואז מעבירים את זה בכלל לעניין על למידת תורה. הפסוק הזה ממשלי יכול להיות מובן כמי שמלמד תורה תלמיד רע חייב גיהנום. כי אתה מלמד מישהו שלא ראוי. כאילו אתה זורק אבן למרקוליס.
מעניין למה, כי אני רואה את התורה כדבר מרפא.
אבל זה בדיוק העניין שהתורה דיברה עליו הפעם בעניין הפיצול. גם בהדרגה.
איך אביי למד את הלקח שלו בהדרגה?
איך ספרא ורבא נחלקו ואחד דאג שהוא עובר?
איך לימוד יכול ללכת למקום רע, לכאורה?
כל זה בדיוק על אותו הפיצול. אותו האני-אני.
***
הנה, בתניא / אגרות קודש י"ח שדיברנו אתמול מה קורה בכללי הנה הסגירה בין תלמיד רע שמלמדים אותו תורה, לבין הדברים הנסתרים שדיברנו עליהם מהתורה:
להיות חזק ואמיץ לבו בגבורים להיות האהבה המסותרת נגלית בגילוי רב בכל כחות חלקי הנפש שבגוף דהיינו העיקר בשכל ובמחשבה שבמוח שהשכל יחשב ויתבונן תמיד כפי שכלו והשכלתו בבורא יתברך איך שהוא חיי החיים בכלל וחיי נשמתו בפרט וע"כ יכסוף ויתאוה להיות דבוק בו וקרוב אליו כוסף טבעי כבן הכוסף להיות תמיד אצל אביו וכמו אש העולה למעלה תמיד בטבעה למקורה וכל מה שיתמיד לחשוב בשכלו כוסף זה ככה יתגבר ויתפשט כוסף זה גם בפיו ובכל אבריו לעסוק בתורה
תתאווה לטוב.
נורא CBT מצד חב"ד פה. אני כמובן, מאחר ואני מהכת הפסיכואנליטית וספציפית מבית מדרשו של הרה"ג וילפרד בן פרדריק (ביון), אני לא בטוח שזה – "יתמיד לחשוב בשכלו".
זה יותר כמו, יקבל המיכל.
האם המי שילוח יציל אותנו גם הפעם?
***
התשובה היא, סוג של, כן, אצל המי שילוח:
כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. שֶׁבְּאַחֲרִית הַיָּמִים כַּאֲשֶׁר תִּגְבַּר יַד אוֹיֵב עַל יִשְׂרָאֵל חָלִילָה כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (שוח"ט תהלים ב') עַל מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג שֶׁיֹּאמַר אֲנִי מִזְדַּוֵּג לְפַטְרוֹנָן וְיֹאמְרוּ כָּל הָעכו"ם רִדְפוּ וְתִפְשׂוּ כִּי אֵין מַצִּיל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן "כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" וְאָז יֹאמַר הַשי"ת "עַתָּה אָקוּם" כְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי עוֹד אֲנִי חַי, וְזֶה "וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעוֹלָם" וְ"אָשִׁיב נָקָם לְצָרַי" וּ"רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא" וְגוֹ' "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה מ',י"ז) "כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ", וִיקֻיַּם בָּנוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים י"ח, מ"ז) "חַי ה' וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרוּם אֱלֹהֵי יִשְׁעִי" וְגוֹ'.
כן.
זה נבואה.
כל הנפילה הזו היא לתקומה.
הנבואה שמתגשמת גם במדרש הידוע שדיברתי עליו לפחות פעם אחת פה עם "שועלים יהלכו בו" הוא כזה –
לכל נפילה מתנבאת אפשרות לעליה.
כל התרסקות היא הזדמנות לקימה.
הסוד הגדול הוא שאין נפילה.
הסוד הגדול הוא שאפשר לראות בכיף שגם תלמיד רע שזורקין אבן למרקוליס עבורו הוא כזה שאפשר להקים אותו, בדיוק כמו שניסו לגאול את "אחר" במקום אחר.
לכל אחד יש הזדמנות לתשובה.
לכל אחד יש הזדמנות ללמוד, כמו שאביי למד צנעה.
לכל אחד יש הזדמנות להבין את האני-אני הזה. את שני הפנים. הן את הטוב ואת הרע.
את הימין ואת השמאל.
את החסד ואת הגבורה.
החכמה האמיתית היא להסתכל מעבר. באחדות של כל הדברים האלה.
להסתכל אל עבר הסוד.
מה שמעלה הוא כמו שמטה.
מה שמטה הוא כמו שמעלה.
זה למה אני עוסק במדע,
זה למה אני עוסק בתורה,
זה למה אני עוסק בפסיכואנליזה,
זה למה אני עוסק במוזיקה.
כל אחד מהם,
כדי להתאחד.
אחלה סופ"ש
ושנה טובה ומבורכה,
צרי
