כ"ו אלול 8.9.26
דברים ל"ב י"ג-ט"ו:
יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־[בָּ֣מֳתֵי] (במותי) אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃
חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃
וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃
ללא ספק הכי עניין אותי כהרגלו הגר"א, כי אין כמו קצת מיסטיקה על הבוקר:
ויאכל תנובת שדי. הם פירות א״י המשובחים ומפני שמזונות האדם הם מב' דברים צומח או חי כמ״ש ארץ זבת חלב ודבש. דבש הוא מצומח וחלב מבע״ח. וכאן חשב ה' דברים מצומח וה' דברים מבע״ח. ה' אכילות וה' שתיות. ויאכל תנובת שדי. חלב כרים. ואילים. ועתודים. וחלב כליות חטה. וה' שתיות. חמאת בקר. וחלב צאן. ודם ענב. דבש. ושמן:
ירכבהו על במתי ארץ. זה התורה בכלל כמ״ש שאין תורה כתורת א״י:
ויאכל תנובת שדי. זה מקרא כמ״ש לכו לחמו בלחמי:
וינקהו דבש מסלע. זו משנה כמ״ש ושים בסלע קנך:
ושמן מחלמיש צור. זה גמרא כמ״ש הן הכה צור ויזובו מים:
ע"ד הרמז
סלע זה נער זה מט״ט:
ומלמעלה למטה דבש ושמן בדעת. והשאר הכל כסדר ואמר בקו האמצעי עם חלב וגו' וכנגד הארץ שהוא רביעית אמר לשדים לא אלה שהם תחת האדם ואלו ב' שמות אלוה אלהים הם שמות ההנהגה שהן אותיות שניות ושלישית דאהי״ה וזה שמו של בצלאל בצל אל קוצו של יו״ד:
חמאת בקר הם הלכות. וכמ״ש לכו לחמו בלחמי:
חלב צאן. הם אגדות כמו צאן שמעשרות בעליהם:
חלב כרים. אלו ספרא וספרי וכל מדרשי תורה. עם חלב כליות חטה. אלו תקופות וגמטריאו' משלות שועלים וכל החכמות:
ודם ענב תשתה חמר. אלו סודות התורה יין המשומר בענביו ומה שנקרא ודם ויין מפני שיש שבעים פנים לתורה כמנין יי״ן וכן יש נו״ן פנים לתורה כמנין וד״ם. ענב וחמר. אלו מעשה בראשית ומעשה מרכבה. ענב. זה מעשה בראשית כמ״ש יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. וחמר. זה מעשה מרכבה רמ״ח מצות עשה שהיא שיעור קומה של מרכבה. וע״פ פשוטו ודם ענב תשתה לשון נקבה נסתרת שקאי על הארץ שאמר למעלה על במתי ארץ. פי' שמפני רוב הענבים שבאילן יהיה היין זב מהם שדומה לדם על הארץ ותשתה הארץ מהם וכל זה שבח א״י ושיהיו ענבים הרבה עד שיהיה היין זב מהם בלא כתישה:
זה קודם כל. הפסוק הראשון שלנו על ההנקה ועל ההורות המיטיבה האלוקית. זה בדיוק העניין של פאגואנליזה מבחינתי, התפקיד התרבותי האינסופי של אוכל בתור ממש המערכת הפיזיקלית, או, אם תרצו, המניפסטציה של עקרונות הדחף של פרויד (1915): המעבר היפה של דחף אל עבר האובייקט.
אנחנו האובייקט. אלוקים בשבר מאז ספר שמות על זה שזה לא עובד ביננו, אבל הוא ממשיך ומנסה. זה כבר קפיצה לחלק האחרון של פסוק ט"ו – ויטוש אלוה עשהו וגו'.
אבל בין לבין, שימו לב.
כל הפסוקים האלה הם דרך לפרט עד לא יודע לאן את כל הענין של המשמעות של איזה אוכל. איזה מזונות. ואיך הם מקבילים לידע. לזיכרון. למסורת. למשמעות. לדיונים.
צומח וחי.
כאן זה כבר למשמעויות אחרות שעליהן דיבר נניח ריה"ל וגם אם אני לא טועה האריז"ל (בין חי וצומח וכו'). מבחינתי זה כבר ההיכרות שאכן יש הבדלים מהותיים בין צריכה מהצומח לחי (ועל זה ריבוא המטה אנליזות שמסבירות למה יש סיבה להגביר צריכת מזון מהצומח ולאו דווקא מהחי, בעיקר בגזרת החלבון).
ואיך הגר"א מתייחס לשמנת עבית כשית (כסית)?
שמנת עבית כשית. כי חלקי האדם הם שלשה. עור בשר ועצמות. והגידין הם רק לחבר האברים שלא יתפרדו. ואמר כי השמן לב העם הזה בכל חלקי הגוף. שמנת. שהבשר שמן. עבית. הם העצמית. שנתעבו בשיקוי מוח עצמות. כשית. שנתכסה העור בשומן פימות עלי כסל. ואמר וישמן ישרון. שגם הקרבים והמעים הפנימי' מלא שומן ולכן אמר וישמן לשון נסתר שקאי על חלקי הנסתרים בפנים. והנמשל הוא כי הברכה והעשירות. הם בג' דברים. א'. בפרי האדמה כמ״ש חלב כליות חטה ודם ענב. ב'. בבע״ח כמ״ש חמאת בקר וחלב צאן. ג'. בבנים ובנות כמ״ש ואהבך וברכך והרבך. ומפרש ואזיל. פרי בטנך אלו בנים ובנות. שגר אלפיך. אלו בעלי חיים. ופרי אדמתך. זה צומח. וכנגד זה אמר שמנת בפרי האדמה בדבש יין ושמן. עבית. במקנה בקר צאן. כשית. בבנים ובנות. שהם מכסות עליך להגין. ועיקר העושר הוא בזהב וכסף ונגד זה אמר וישמן ישרון ויבעט פי' שמורד בלבו:
זה נחמד שקצת בניגוד לרפואה ההלנית שחשבה שהשמנת-יתר היא עניין של אוויר או נוזלים, הגר"א, שזה כבר מאה 18, השכלה והכל, כן קצת קישר בין העבית לבין יתר קלורי.
כסית – שהם מכסות עליך להגן.
ואז, אחרי שהאדם גדל וגדל ומגן על עצמו – דווקא אז –
קל לשכוח.
ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו. מפני שאנחנו צריכין לברך את ה' על שבראנו ומשגיח עלינו בכל עת. וזהו ויטש אלוה עשהו וינבל. דיבר דברים לא כן על צור ישעתו. כי כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה ואמר צור ישעתו כמו הצור שהוא יסוד הבית. כן הקב״ה סיבת כל הסיבות ולכך נקרא צור העולמים ובתחלה שוכח את בוראו ואח״כ וינבל מטיח דברים כלפי מעלה. כמ״ש אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו וכן ואני חזקתי את זרועותם ואלי יחשבו רע:
דווקא כשטוב קל לשכוח. כמו הממ אינטרנט הבלתי נסבל הזה של – תקופות רעות עושות גברים טובים, גברים טובים עושים תקופות טובות, תקופות טובות עושות גברים רעים, גברים רעים עושים תקופות רעות. כזה.
אולי יש בזה משהו נכון. כי כשמתרגלים לטוב, כשחושבים שהוא בא מאיתנו, כששוכחים שכל טוב צריך להתחיל מאפס, זו בעיה.
אחת הביקורות הפחות חשובות אבל עדיין חשובות ב-SUCCESSION, סדרה מושלמת אגב, הייתה הרגע שבאחד מדיוני העסקים שואל אב המשפחה בן דמותו לכאורה של רופרט מורדוך את בנו הקטן, "כמה עולה ליטר חלב בסופר?" והוא לא ידע לענות. למה שידע לענות, החוצפן? הוא גדל עם כפית פלטינה ייחודית כל חייו, מה לו ולסופר? למשרתים שלו היו משרתים שיקנו לו את זה, ובכלל מה הוא צריך את זה? וזו אחת הסיבות שאותו פטריארך לא רצה לתת להם את השליטה על החברה שלו. הם, שלא כמוהו, לא הצמיחו את זה מאפס. הוא כן הצמיח דברים מאפס. הוא כן ידע לבנות. הם רק ילדים של. יש להם אינסטינקט אבל הם לא בחרו לעשות את הדרך הארוכה הקשה ובאמת לבנות, חוץ מקנדל, והוא פשוט פישל יותר מדי פעמים ולא הבין מתי צריך לפרוש לדוקים או אולי למקצוע אחר.
אבל כאן אין לנו חופש כלשהו. יש מערכת יחסים שהיא בין זוגית לבין משפחתית. זה בדיוק כמו שאני לא יכול לבחור את ההורים שלי. יש לי הורים, ויש לי שתי ברירות – להסכים לזה או לפרוש.
לכל אחד יש את הברירות האלה. אתה יכול להשאר או לא להשאר.
אלוקים בוחר, פעם אחר פעם – יש לציין, לטעמי, ותקראו לזה לשון הרע ותגידו כמו הגר"א שזה כנגד כל הרוע, אחלה – אבל וואלה, זה לפעמים קצת פאסיב אגרסיב. אנחנו בני אנוש! בני אנוש עושים טעויות, שוב ושוב! לא לומדים כל כך מהר מטעויות כי הרבה פעמים טעויות יושבות לא על אי-הבנה קוגנטיבית פשטנית אלא על דברים הרבה, הרבה, הרבה יותר עמוקים!
השמנת, עבית, כסית הזה? בימי קדם זה היה הדגמה ל"איזה יופי הכל בסדר". היום,3000~ שנה אחרי הקונספט, ובכן, לא! זה הפך להיות סימן להרבה בלאגן. אפילו הגר"א לא יכל לשער שזו תהיה בעיה עצומה לאוכלוסיה ודווקא! האוכלוסיה הפחות עשירה שמושפעת מהעניין הזה של השמנת יתר ומחלות מטבוליות באופן הרבה יותר ניכר.
עצוב לי, עצוב לי שהכותבים המקראים, בהשראה אלוקית או לאו, לא יכלו להבין, שהטעויות שבני ישראל עשו, היו, כמו שכתבתי קודם לכן בדברי התורה היומיים האלה – הדגמה טראומתית. פחדים מנטישה ופחדים משינוי שהם עמוקים יותר מהכל אצלנו. הם פחדים מאולי הפחד הראשיתי ביותר, זה שנמצא מתחת לסירוס ונטישה והוא חרדת האיון, הפחד מהתפוררות גמורה. ה-PRIMAL AGONY של וויניקוט מתוך "פחד מהתמוטטות"; הבעתה ללא שם של ביון רבינו; ועוד כל כך הרבה שמות אחרים של כל כך הרבה כותבים וכותבות נפלאים ונפלאות. זה, זה סלע קיומנו. קתהולו אחד גדול.
אז מה עושים עם הקתהולו הזה?
פס' י"ז.
יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַּ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃
על כך הגר"א אגב:
יזבחו לשדים. כמ״ש ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים וישפכו דם נקי וגו' ומפני שראשי עבירו' הם שלשה. ע״ז ועריות וש״ד ולה״ר נגד כולם. חשב שעברו על כולם יקנאהו בזרים. זה ע״ז. בתועבת יכעיסהו. זה עריות. יזבחו לשדים. זה ש״ד. וינבל צור וגו'. זה לה״ר שהוא שקול נגד ג' עבירות האלו והכל בא ממחשבה וזהו ויטש אלוה עשהו ששכח בלב ואח״כ בדיבו' הוא לה״ר ואח״כ במעשה הוא ע״ז וג״ע וש״ד. ואלו ד' ראשי עבירות נאמרו בארבעה ראשי עשרת הדברו'. הדובר לה״ר עובר על אנכי שהוא כאלו כפר בעיקר. העובד ע״ז. עוב' על לא יהיה לך אלהי' אחרי'. ש״ד. עובר על לא תרצח. ג״ע. הוא לא תנאף. ועונשן של ע״ז וג״ע וש״ד. ג' מיתו' בעוה״ז סקילה חנק הרג. ועל לה״ר בעה״ב שריפ' וכמ״ש אני מלמעל' וגיהנם מלמטה. יזבחו לשדים לא אלה אלהים לא ידעום. מפני שחלק האומות תחת השמים לע' שרים וכל שר נקרא אלוה אעפ״י שאין להם יכולת בעצמן רק כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל. אבל ישראל אין להם שר למעלה רק הקב״ה בעצמו. וז״ש אלהים לא ידעום. שאינם מכירים אותם רק חדשים מקרב באו שלא היה להם מימים קדמונים:
אבל מעניין יותר מזה, זה כל הטעויות האלה שבני אדם עושים, לפעמים טעויות מזעזעות. נניח, שפיכות דמים זה טעות מזעזעת מאד אנושית. אני עדיין בוחר לראות אותה טעות כי מבחינתי כשחייל צה"ל הורג חף מפשע הוא לא עושה את זה כי הוא רוצח סדיסט.
גם על הרוצח הסדיסט אני מסתכל כטעות. לעיתים טעות שצריך לשמור היטב בין כתלי בית סוהר וזהו. לא לכולם יש תיקון ביקום הזה, זה גדול עליי. אבל אני רואה את זה כטעות. טעות מהאופציה היותר מומלצת. הן מהבחינה הלוגית והן מהבחינה המוסרית שרוב בני האדם יסכימו עליה (שאם אפשר, עדיף לא לרצוח בבקשה).
אבל זה העניין.
זובחים לשדים.
נופלים בטעויות.
פונים ליצר.
זה הדבר האנושי.
הדבר האנושי האחר הוא להיות מושרא מלמעלה, מושרא ממשהו יותר טוב, להעזר בכח עליון, להעזר בקבוצה, בתכנית, במשהו – ולהיות טובים יותר.
לא חייבים להכנע.
אבל כן צריך חמלה בעולם הזה.
***
דף קל"א הוא לא דף שקל לי להוציא ממנו משהו מגניב לדיון שמתקשר פה יותר מדי למה שאני רואה שהתורה טווה לי הבוקר.
ובכל זאת, משהו קצר:
תָּא שְׁמַע זֶה הַכְּלָל כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא בִּקְדוּשָּׁה כְּגוֹן תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדָם וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּקְדוּשָּׁה כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדָם
כְּגוֹן זְרוֹעַ וְלֹא זְרוֹעַ וּמַאי נִיהוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּלְבָתַר דְּקַנְסִינְהוּ עֶזְרָא
תָּא שְׁמַע הַשּׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְגוֹי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת הָא לְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל חַיָּיב לָא תֵּימָא הָא לְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל חַיָּיב אֶלָּא אֵימָא הָא לְיִשְׂרָאֵל חַיָּיב
אֲבָל לְלֵוִי מַאי פָּטוּר אִי הָכִי לִיתְנֵי הַשּׁוֹחֵט לַלֵּוִי וְלַגּוֹי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת וְעוֹד הָא תַּנְיָא הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת לַלֵּוִי וּלְיִשְׂרָאֵל חַיָּיב תְּיוּבְתָּא דְּרַב
רש"י:
ומתרץ כגון הזרוע ולא זרוע. כלומר . אשאר מתנות כהונה שהן מתנה לכהן בזו קאמר דמוציאין ולא זרוע עצמה דילמא לא מיקרו עם:
לויים, אינם עם מהבחינה הזו.
איך זה?
הם לא עם ישראל?
לא בדיוק. לא בעניין של הנחלות, נניח. בעניין הזה שהם גם פטורים מחלק מהמיסים, כי בעצם, כל הדפים האחרונים אנחנו מתעסקים במיסוי. מה כהן יכול לקבל ואיך יכול לקבל ומי נותן, וכמובן הדבר הזה שלא אומר לי הרבה אבל מדגים את התלמוד במלוא הדרו, קודם לכן, בע"א:
תָּא שְׁמַע אָמַר לוֹ מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה וְהָיָה בָּהֶן מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים לָקַח הֵימֶנּוּ בְּמִשְׁקָל נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים
כן, גם זה יש.
אבל באמת שאין לי איך לקשר תקנות מיסוי פה כמו שצריך.
הדבר האחר שקופץ לי זה שהלכות מיסוי אוכל באות יחד עם אותו האוכל שדיברנו עליו קודם לכן והחשיבות של האוכל בתור לא רק מזון בתקבולת לענייני לימוד תאולוגי או לימוד נטו, אלא, כהתקיימות בסיסית אחרת – סחר חליפין או שער חליפין ברור.
היום הכל מומר בשער חליפין אחיד – כסף כזה או אחר. יהא זה ש"ח או דולר אמריקאי אם הולכים גלובלית.
אבל אז היה לנו כמה סוגים שונים שסיבכו לנו את הצורה, בעיקר כשמשהו יכול להיות בתוך משהו ועדיין צריך להיות במיסוי.
מעניין קצת. בערך. לא יודע.
***
באתר של חב"ד אך לא באגרות קודש עצמן יש משפט שאהבתי. הוא מיוחס לסוף פרק י"ז או חלק י"ז באגרות קודש:
אך, כל זה הוא באופן של "העלם", שאין האדם חש בכך, ואין זה בגילוי בנפשו.
ומיוחס העסק לצדקה. כלומר, שכל האגרות, וכל מה שקראנו עד עכשיו, על אור עולה ככה ויורד ככה ומסתובב ככה ומהאותיות האלה שאומרות ככה וכו' וכו' הפרקטיקה שלהן אחת וחשובה מאד.
צדקה.
אתה רוצה להעביר את האור הלאה.
אם אתה מחפש לעשות כן טוב, ואני אשלים – להשמין ולכסות ולעבות מישהו אחר – תן לו צדקה.
תעשה איתו חסד.
לזבוח לשדים זה לרכז את הכל אצלך. כי יש אנשים שצריכים ואתה מתעלם מזה. כי כסית ועבית.
אז גם אם אתה לא מרגיש בזה,
זה בגילוי נפש – היינו, אם אתה נותן, זה מבפנים. אם אתה לא, זה מבפנים.
זה בדיוק הטענה.
משהו צריך לקרות עמוק בפנים, באופן של "העלם".
שלום לא-מודע!
***
וכרגיל, הראנט שלי מלמעלה מקבל תוקף מהמי שילוח שמסביר שמסתבר שכאן אני לא בלשון הרע. איזה יופי:
דַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר. הָעִנְיָן שֶׁכָּתוּב כָּאן לְשׁוֹן תַּרְגּוּם שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִים אוֹתוֹ, כִּי יֵשׁ לָאָדָם צְעָקָה וְטַעֲנָה מַדּוּעַ יַעַבְרוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת וְנִסְיוֹנוֹת עִם יִצְרוֹ הָרָע, כֵּיוָן שֶׁרוֹצֶה לְהֵיטִיב דְּרָכָיו וּמַעֲשָׂיו וְכִמְעַט שֶׁנִּתְפַּתָּה לוֹ, לָזֹאת אָמַר הַכָּתוּב שֶׁהַשי"ת יוֹשִׁיעַ לְךָ מֵחֲמַת זֶה הַסַּבְלָנוּת שֶׁתִּזְכֶּה לְמַדְרֵגָה שֶׁאֵין הַמַּלְאָכִים זוֹכִים לָהּ יַעַן שֶׁאֵין לָהֶם יֵצֶר הָרָע, וְזֶה פֵּירֵשׁ הַפָּסוּק מֵחֲמַת דַּם עֵנָב, הַיְינוּ הַצְּעָקָה תִּזְכֶּה לִשְׁתּוֹת חָמֶר (כדאיתא בח"א ויחי ד"ה ובדם ענבים).
סבלנות.
הן הליכה בצעדים והן טיפול כזה או אחר הוא מסע ארוך מאד שדורש הרבה מאד סבלנות. לפעמים שנים ארוכות. כמטפל, תנועות שראיתי אצל אחרים לפעמים לקחו דקות ולפעמים לקחו שנים ארוכות. התנועות האיכותיות ביותר לקחו הכי הרבה זמן, לא במפתיע – ובאו מבפנים, מאד מבפנים.
אני לא יודע אם הן היו באות ספונטנית בלי המרחב. אני לא אומר "אני". אני אומר "המרחב" כי זה אף פעם לא "אני". אם זה היה תמיד "אני" היה לי מקל קסם והייתי בן דוד של סנטה קלאוס ואחיין של פיית השיניים. לא קורה. מה שכן קורה זה מרחב כלשהו שבו אני מצליח להיות אחראי מספיק כדי להסתכל על תנועות ולהחזיר את זה הלאה. מה שאנשים אחרים לא רואים לבד. או שאלה שאני אוהב תמיד להציב כששואלים מה התפקיד שלי – להגיד למישהו "אה, נתקע לך משהו בשיניים" או "יש לך חצ'קונים בעורף, לא נראה לי שראית". כזה.
ובשביל הדברים האלה, צריך סבלנות.
כשצועקים את הצעקה הבלתי מובנת (שעלולה להתפרש כלשון הרע או ניאוץ או כל דבר; או דברים בקשר שעלולים להשמע כמו איזה פריצת גבול או עלבון) מה שצריך מולה זה סבלנות.
היה לי רגע כזה השבוע בקליניקה שאני עוד מעבד אותו.
אז סבלנות. חמת דם ענב.
לא הכל הוגן.
והלוואי והיה יותר ברור לפעמים מה הולך.
הלוואי והיה יותר קל להוציא מהתלמוד דברים שהם לא הלכות מיסוי (אלוקיי איך רואי חשבון סובלים את זה).
הלוואי והיה יותר קל להשמין ולהתעבות מבלי לשכוח.
הלוואי והיה בלי כל הפאסיב אגרסיב הזה לעולם שרוב רובו נשלט על ידי לא מודע.
הלוואי והלוואי והלוואי.
ומה יש לעשות?
ללמוד, לכתוב, לעשות, להביא הטוב.
אחלה שלישי שיהיה
צרי
