דבר תורה יומי | כ"ה אלול

כ"ה אלול 7.9.26

דברים ל"ב ז':

זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר        שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃

השווה:

איכה ה' י"ט:

אַתָּה יקוק לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר. 

גם בתהילים הביטוי הזה חוזר.

כאן הוא תקבולת: זכור ימות עולם ⇔ בינו שנות דור ודור

זיכרון למול תבונה.

ימים למול שנים.

עולם למול דור ודור.

עולם – מקום, שהיה ויהיה. מבחינתנו, מתמיד. על כך בשיר על הארץ, היצירה האהובה עליי בתבל, מהפרק הראשון (במקור, כנראה, לי טאי בו, אחרי אינסוף תרגומים כאלו ואחרים):

Das Firmament blaut ewig, 

und die Erde Wird lange feststehn und aufblühn im Lenz. 

Du aber, Mensch, wie lang lebst denn du? 

Nicht hundert Jahre darfst du dich ergötzen 

הרקיע מזהיר בכחול לעד, והארץ

תיצוב איתן ותפרח באביב.

אבל אתה, האדם, כמה זמן עוד תחיה?

אפילו מאה שנים לא זכית לשמוח.

נייס.

על כך רש"י:

זכר ימות עולם. מֶה עָשָׂה בָרִאשׁוֹנִים שֶׁהִכְעִיסוּ לְפָנָיו:

בינו שנות דר ודר. דּוֹר אֱנוֹשׁ שֶׁהֵצִיף עֲלֵיהֶם מֵי אוֹקְיָנוּס וְדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁשְּׁטָפָם. דָּ"אַ — לֹא נְתַתֶּם לְבַבְכֶם עַל שֶׁעָבַר, בינו שנות דר ודר — לְהַכִּיר לְהַבָּא, שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לְהֵיטִיב לָכֶם וּלְהַנְחִיל לָכֶם יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וְהָעוֹלָם הַבָּא (עי' ספרי):

שאל אביך. אֵלּוּ הַנְּבִיאִים שֶׁנִּקְרָאִים אָבוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב') בְּאֵלִיָּהוּ "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל" (ספרי):

זקניך. אֵלּוּ הַחֲכָמִים:

ויאמרו לך. הָרִאשׁוֹנוֹת:

הרמב"ן חולק על רש"י ומביא דברים אחרים, עמוקים בקטע אחר מרש"י:

שְׁאַל אָבִיךָ, רֶמֶז לַמְּבִינִים, וְכֵן זְקֵנֶיךָ, וְהַטַּעַם כְּמוֹ שֶׁאָמַר (דברים ד':י"ט) אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם וְגוֹ', כִּי לְכָל חֵלֶק בְּמַטָּה חֵלֶק לְמַעְלָה, וְטַעַם לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי צוּרַת יַעֲקֹב חֲקוּקָה בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד, וְהוּא סוֹד גָּדוֹל. וְהָעֵד, כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, וְזֹאת מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁלֹּא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. עַל כֵּן אָמַר הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, שֶׁנָּפַל מִמַּעֲלָתוֹ בְּאִוַּלְתּוֹ. וְזֶה טַעַם אָבִיךָ קָּנֶךָ, כִּי קָנָהוּ לִכְבוֹדוֹ וַיְלַמְּדֵהוּ כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׁ בְּמַעֲשֵׂה הָאָב עִם הַבֵּן, לְשׁוֹן ר"א (אבן עזרא על דברים ל"ב:ח'). וְדִבְרֵי פִי חָכָם חֵן. וְאִם כֵּן יִהְיֶה פֵּרוּשׁ זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, שֶׁיִּתְּנוּ לֵב לִזְכֹּר שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לָהֶם בְּעֵת הַיְּצִירָה, כְּמוֹ שֶׁיֹּאמַר בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וְגוֹ', בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, שֶׁיָּבִינוּ לָדַעַת מָה שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם בַּדּוֹרוֹת מֵעֵת שֶׁשָּׁרְתָה שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יְסַפֵּר, יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וְגוֹ'. וְרַשִׁ"י כָּתַב (רש"י על דברים ל"ב:י') יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, אוֹתָם מָצָא לוֹ נֶאֱמָנִים בְּאֶרֶץ הַמִּדְבָּר, שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם תּוֹרָתוֹ וּמַלְכוּתוֹ וְעֻלּוֹ, מָה שֶׁלֹּא עָשׂוּ יִשְׁמָעֵאל וְעֵשָׂו. וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמוֹן, אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה מְקוֹם יִלְלַת תַּנִּינִים וּבְנוֹת יַעֲנָה, אַף שָׁם נִמְשְׁכוּ אַחַר הָאֱמוּנָה, וְלֹא אָמְרוּ לְמֹשֶׁה הֵיאַךְ נֵצֵא לַמִּדְבָּר. וְזֶה אֵינֶנּוּ מִטַּעַם הַפָּרָשָׁה, כִּי הַכָּתוּב מוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל, וּמַזְכִּיר הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הַשֵּׁם עִמָּהֶם וְהֵם גָּמְלוּ לָהֶם רָעָה תַּחַת טוֹבָה:

כאן אנחנו נקשרים למה שניסיתי להעביר למעלה.

עולם – לא זז אף לא אינסוף.

דור ודור – מה שנעשה עם התנועה.

עולם, מה שקבוע.

דור ודור מה שזז.

יחי ההבדל בין הקבוע למשתנה, בין המשפיע למושפע.

הנאמנים בארץ המדבר מתקשר לפסוק אחר שחשבתי לפרשן:

פסוק י':

יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר        וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ        יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃

אנחנו בהחלט באנו מהמדבר. אני בטח, בתור בארשבעי.

והרמב"ן לא שוכח – התחלנו מהמדבר; בתהו. ומתוך היללות של הישימון –

סיבוב, יבין/בנייה, יצור.

כמו קדר.

ירמיה י"ח ו':

הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל 

והנה באים הימים הנוראיים, ואיתו הפיוט ביום כיפור:

הנה כחומר ביד היוצר… בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר…

(לא יכול שלא למלמל את זה)

***

הזיכרון מקביל ללמידה, היום מקביל לשנה, התנועה מקבילה לאי-תנועה.

ובתוך הזיכרון הזה, המטאפורה השירית של מערכת היחסים עם האלוקי. להתחיל במדבר, בתהו, בישימון, עם כל הנהיות של התנים ולפי רמב"ן – בנות יענה (אמאל'ה?) – ומשם להבנות בשלוש שלבים. סיבוב, בנייה/הבנה, יצירה.

מה לגר"א היה להגיד על זה, מעניין…

….את זה:

אדרת אליהו:

וזכר כאן ה' דברים. בארץ מדבר. ובתהו. יסבבנהו. יבוננהו. יצרנהו. כי חמשה מתנות נתן הקב״ה לישראל. מן. ובאר. משכן. תורה. וענני כבוד. והצילן מה' דברים רעים שהיו שם. כמ״ש המוליכך במדבר הגדול והנורא. נחש. שרף. ועקרב. וצמאון. אשר אין מים. פי' צמאון שהיה המקום יבש מאד מחמת השרפים. ועוד שלא היה שם מים כמ״ש המוציא לך מים מצור החלמיש וז״ש כאן ימצאהו בארץ מדבר. ופי' סיפק צרכיך במדבר במן כמ״ש המאכלך מן במדבר וגו'. ובתהו. פי' שהי' המדבר תהו בלי מים כי סתם מדבר ארץ לא זרועה ומעיינות יוצאי' בבקעה אבל שם היה צמאון אשר אין מים:

דווקא הפעם הוא לא פירשן מספר יצירה. לא נורא.

***

זבחים ק"ל (אלוהים מתי זה ייגמר, טוב, סיימנו עם דברים מזעזעים מוזרים אנטומית, חזרנו לדיני מטלטלין ומתנות):

וְכִדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מִנַּיִן שֶׁאֵין נוֹתְנִין מַתָּנָה לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה' כׇּל הַמַּחְזִיק בְּתוֹרַת ה' יֵשׁ לוֹ מְנָת וְשֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק בְּתוֹרַת ה' אֵין לוֹ מְנָת 

אבל כאן יש משהו מאד יפה וחשוב.

זה שקיבלת תפקיד במתנה כי אבא שלך עם שם משפחה כלשהו לא אומר שאתה כהן עדיין.

כהנים אינם בשם.

תהיתי על זה כי כל הדף יש עניין של איך ומי נותנים מתנות לכהנים. כהן שלא ידע את התורה כמו שצריך בכיף מחטיא אחרים כדי לקחת עוד, כמו המערכונים המבריקים של "היהודים באים" על הכהנים. זו בדיוק הזהירות. 

מי שראוי לה – מוסרית, אתית – מקבל אותה.

***

אגרות קודש אמצע י"ז:

וזה שארז"ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כי קדוש הוא בחי' מובדל שאינו בגדר השגה ודעת כי הוא למעלה מעלה מבחינת החכמה ודעת  

קדוש הוא בחינת מובדל.

כל הדינים בגמרא ובטח כל החלק האחרון שלמדנו בגמרא דיברו על הבדלים בין טומאה וקדושה וזה כאן העניין. ידוע לי, לעיתים בכתבים הנוצריים, הצלוב מנצרת ניסה לבטל את זה במילותיו. מבחינה שיווקית זה די עבד לו – כי המשווק שלו, שאול (אה, אני קורא לעצמי פול, תודה) (פסדר שאול הבנו) עשה עבודה יופי – אבל לצערי זה לא תפס כל כך פה. מה לעשות. עם של היפסטרים.

אבל ההבדל הזה הוא חשוב. הוא זה שמסביר את המערכת ביננו לבין ה'. זה לא שה' הוא האלוקים רק של ישראל, הוא האלוקים של כל היקום. אבל המערכת יחסים שיש לנו היא מיוחדת. אני לא יודע אם הוא בֶּסְטי, לפעמים הוא לא מתנהג ככה נראה לי. אני לא יודע מה. אבל אני יודע שיש משהו מיוחד.

שוב, זה מה שאני מנסה להסביר תמיד כשאני מדבר על המהות של להיות יהודי – זה מוזר, זה לא אחיד, זה אמורפי, זה כמה דברים. אצלי זה מסתכם יותר בהכל בללמוד. תורה, פסיכואנליזה, אפידמיולוגיה, מוזיקה, מה שאתם רוצים.

אבל זה יוצר הבדל.

***

ומי שילוח כהרגלו בקודש, לא מאכזב:

יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. "יְסֹבְבֶנְהוּ" הוּא בְּרָזָא דְּאוֹר מַקִּיף כִּדְאִיתָא בְּתַנָּא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ (רבה י"ד) דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים תּוֹרָה קָדְמָה וַאֲנִי אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל קָדְמוּ וְזֶה נִקְרָא "יְסֹבְבֶנְהוּ", שֶׁהַשי"ת מַקִּיף אֶת יִשְׂרָאֵל בְּלִי יוּכְלוּ לָצֵאת מִשָּׁרְשָׁם וְזֶה יִשְׂרָאֵל קָדְמוּ, "יְבוֹנְנֵהוּ" הוּא כְּשֶׁאָדָם יִרְצֶה לְהָבִין עוֹמֶק דִּבְרֵי תּוֹרָה הַשי"ת מֵבִין לוֹ, "יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" בָּזֶה יִרְאוּ יִשְׂרָאֵל עַד הֵיכָן מַגִּיעַ קְדֻשַּׁת עֲבוֹדַת הָאָבוֹת לְפַרְסֵם אֱלֹהוּתוֹ בָּעוֹלָם, כִּי בָּזֶה נִקְרְאוּ בָּבַת עֵינוֹ כִּי סוּמָא הוּא כָּלוּא בַּבַּיִת וּפִקֵּחַ הוּא מִתְפַּשֵּׁט וְקוֹנֶה בְּכָל פַּעַם רְכוּשׁ יוֹתֵר, וְלָכֵן הָאָבוֹת הֵם כְּלִי פְּעֻלָּה שֶׁל גְּדֻלַּת הַשי"ת לְהַרְחִיב וּלְהַגְדִּיל כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ וְעַל יְדֵי קְדֻשַּׁת אָבוֹת וּמְסִירַת נַפְשָׁם נִתְגַּלֶּה שֶׁמַּלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה וְלָכֵן כְּתִיב "יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ".

הבינה מסבירה את זה בצורה קולחת ממני:

1. "יְסֹבְבֶנְהוּ" – אור מקיף ושורש הנשמה (ישראל קדמו)

• הסוד הקבלי: "אור מקיף" הוא אור אלוהי המקיף את האדם מבחוץ ושומר על גבולות נשמתו.
• המשמעות: המאמר מביא את דברי תנא דבי אליהו ש"ישראל קדמו לתורה". ה"סובב" מסמל השגחה אלוהית מקיפה שאינה תלויה במעשי האדם ברגע נתון. הקב"ה סובב ומקיף את נשמת ישראל כך שלא יוכלו לעולם "לצאת משרשם" ולהתנתק ממנו לגמרי. השורש האלוהי שלהם קדום וקבוע.

שזה, אגב, בדיוק מה שלמדנו באגרות קודש היום:

…"וזהו שארז"ל ועטרותיהם בראשיהם ונהנין כו' עטרה היא בחינת מקיף וסובב ונקרא כתר מלשון כותרת והוא בחי' ממוצע המחבר הארת המאציל א"ס ב"ה להנאצלים ולעתיד יאיר ויתגלה בעוה"ז לכל הצדיקים שיקומו בתחייה (ועמך כולם צדיקים כו')."

2. "יְבוֹנְנֵהוּ" – גילוי פנימי דרך השגת התורה

• המשמעות: לעומת ה"יסובבנהו" (שהוא מעין מתנה מלמעלה המקיפה את האדם), ה"יבוננהו" מגיע כאשר האדם מצידו מתאמץ ומבקש להבין את עומק התורה.
• הפעולה האלוהית: כשהאדם משקיע רצון ("כשאדם ירצה להבין"), הקב"ה מעניק לו בינה ומבין לו את עומק רצונו יתברך. זהו המפגש בין יגיעת האדם לגילוי חכמת התורה.

3. "יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" – עבודת האבות והפצת אלוהותו בעולם

• משל הסומא והפיקח:
  • סומא (עיוור): כלוא בתוך ביתו, מוגבל ואינו יכול להתרחב ולפעול בחוץ.
  • פיקח (רואה): מתפשט, יוצא החוצה וקונה נכסים חדשים. העין היא הכלי שמאפשר התפשטות והגדלת הרכוש.
• הנמשל (קדושת האבות): האבות (אברהם, יצחק ויעקב) היו כ"עין" ו"פיקח" בעולם. באמצעות מסירות נפשם ועבודתם הקדושה, הם לא נשארו סגורים ומכונסים, אלא יצאו לפרסם את מציאות ה' בעולם ולהרחיב את גילוי כבודו.
• אישון העין: קדושת האבות הפכה אותם ואת צאצאיהם ל"בבת עינו" של הקב"ה – כלומר, הכלים שדרכם מתגלה הראייה וההשגחה האלוהית בעולם, ומתברר ש"מלכותו בכל משלה".

***

איך אנחנו סוכמים את כל זה?

• לימוד הוא הבאת אור. הוא מייצר קדושה. קדושה מייצרת הבדלה.
• הבדלה יוצרת הבנה גם בעולם. בין האל-זמני והעל-זמני (עולם) לבין הזמני, העביר (לדור ודור)
• דור ודור חוזר על עצמו, כמה פעמים. אך למול – האדמה נצחית, ואנחנו, מה אנחנו יודעים?
• אנחנו יודעים שהידע נותן לנו תוקף. בלי ידע אין לנו זכות לקבל דברים, כמו הכהנים, לא רשאים לקבל את מתנת הכהן.
• האור בא בשלבים. מתוך החושך, מן הישימון. קודם היה חושך ואז היה אור. האור הנצחי היה במקום אחר. בעולם הזה, בצמצום, התחלנו בישימון. ואז כמה שלבי יצירה. והוצאת אור לעולם.

שנזכה להביא אור.

שני שמח

צרי