כ"ד אלול 6.9.26
האזינו.
איזה מוזר להתייחס אליה כפרקים, כעליות. אבל זו התורה וזו הדרך.
דברים ל"ב ב':
יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃
רש"י כאן נותן דברים ממש יפים אבל מתוכם אני רוצה להתרכז על תופעה אחת:
כשעירם. לְשׁוֹן רוּחַ סְעָרָה, כְּתַרְגּוּמוֹ "כְּרוּחֵי מִטְרָא", מָה הָרוּחוֹת הַלָּלוּ מַחֲזִיקִים אֶת הָעֲשָׂבִים וּמְגַדְּלִין אוֹתָם, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מְגַדְּלִין אֶת לוֹמְדֵיהֶן:
ספורנו, על קונספט דומה:
תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. וְנוֹתֶנֶת גַּם כֵּן כְּפִי הַנִּגְלֶה מִמֶּנָּה אֵיזוֹ יְדִיעָה לַהֶדְיוֹטוֹת, שְׁעִם הֱיוֹתָהּ מוּעֶטֶת הִיא טוֹבָה מְאֹד כַּטַּל, בְּאֹפֶן שֶׁהִיא כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶשֶׁא, שֶׁהַמַּשְׂכִּילִים יַבִּיטוּ נִפְלָאוֹת מִמֶּנָּה.
אוקי, מגניב. סערה שתחזיק ותגדל. המשכילים, מהדבר הקטן, מוציאים נפלאות.
***
יש לי שימוש יצירתי חדש בבינה. אני לא חושב שהמצאתי משהו שמליונים לא עושים כבר, אבל הי, כשזה עובד זה עובד: אני שם כל מיני ציטוטים מתוך ספרים (בעיקר פסיכואנליזה) ב-SUNO ועושה מזה שירים נורא מגניבים. בעיקר ציטוטים של מי שהכי קשה ללמוד בפסיכואנליזה לדעתי, ביון, שהוא שילוב של מיסטיקה/שירה וניסיון להיות מדעי-בריטי באותו הזמן (חוץ מהכתיבה האישית שלו שהיא פשוט פרגמנטים של פוסט טראומתי, ועם מה שהוא עבר במלחמת העולם הראשונה…)
והרי, איך לומדים משנה? משננים אותה. ויש שיגידו שעדיף עשר פעמים או משהו בסגנון הזה. לשנן ולשנן ולשנן. אז שומעים את המוזיקה בתוך ואז פתאום, המשמעות מתחילה לעלות.
את המאמר שלו, notes on memory and desire, המקור הידוע ל- eschew memory and desire שלא נאמר שם בדיוק אף פעם (משהו כמו and be more skilled at eschewing them זה הציטוט המקורי יותר וגם זה אני שולף מזיכרון עכשיו) – צריך לקרוא בדיוק ככה.
כשעירים עלי דשא.
רביבים או שעירים. שאריות של גשם, טל, או סופה גדולה. יש כל מיני דרכים לא רק ללמוד, אלא – האזינו – להקשיב.
הפרשה, השירה הזו מלמדת אותנו פרק חשוב מאד.
יש להקשיב להרבה דברים כשירה.
זה מה שטיפול דינאמי לימד אותי הכי הרבה.
תקשיב לאנשים בכמה דרכים.
אל תפסול אפשרויות.
אל תלך לאחת – וכמו שהזכרתי בביון – אל תכנע לתשוקה שמשהו "יכנס" בסכמה תאורטית כזו או אחרת (גם ככה כולן פרשנויות אנושיות של בני אדם, לא תורה מסיני ולא מדע חזק).
הקשב.
***
חולין דף קכ"ט מביא לנו כמה דברים מעניינים.
אני אתחיל במה שאני לא אכנס אליו וזה רצף מאד מעניין שמסביר כמה חשוב בתלמוד העניין של רפרנס מדייק ונכון.
דאי סלקא דעתך לאורייתא. זה פזמון שחוזר כמה פעמים לאורך ע"א בדף זה שתוהה על כל מיני ומיני תקנות, איך אנשים משווים דברי רבנים לדברי התורה, שהרי זה דרגות שונות. אבל יש אפשרות לחבר כמעט בכל פעם.
עם זאת,
אני דווקא רוצה להתרכז בזה:
אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר קְרָא מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים קָרוּי אֹכֶל אֹכֶל שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים אֵין קָרוּי אֹכֶל
רבי שמעון מטהר את הבשר המדולדל וכו' מטומאות אוכלין. למה? כי זה לא אוכל. וכפל הפסוק – האוכל אשר יאכל – היינו שאתה יכול להאכילו ל א ח ר י ם שזה מעניין.
מדובר כאן באקט קטן שאומר הרבה משמעות לדעתי – והוא העובדה שאחרים מעורבים בזה.
אוכלין זה לא רק משהו שאתה אוכל או משהו שאתה יכול להתייחס אליו אישית, אלא משהו שאתה מערב בו אחרים.
למה דומה הדבר?
לדברי התורה כאן.
יש דברים שאני משאיר בפנים, עובד עליהם לבד, דברים שלא יוצאים לאוויר העולם עדיין כי אין להם צידוק. הם לא נקראין אוכלין.
יש דברים שכן.
במובן מסויים, אם אני מקשר את זה להאזינו, זה העניין בין טל, רביבים, ושעירים. מאיזה שלב זה מתחיל לערב את הציבור?
מאיזה שלב אני יכול להתחיל להתחשב באם יש בזה משהו שצריך להדאיג את סביבותיי?
***
מכאן למשהו שונה לגמרי מאגרות קודש י"ז:
נודע דבאתערותא דלתתא שהאדם מעורר בלבו מדת החסד ורחמנות על כל הצריכים לרחמים אתערותא דלעילא לעורר עליו רחמים רבים ממקור הרחמים להשפיע לו הפירות בעוה"ז והקרן לעוה"ב. פי' הפירות היא השפעה הנשפעת ממקור הרחמים וחיי החיים ב"ה ונמשכת למטה מטה בבחינת השתלשלות העולמות מלמעלה למטה כו' עד שמתלבשת בעוה"ז הגשמי בבני חיי ומזוני כו' והקרן הוא כמ"ש רחבה מצותך מאד והל"ל מצותיך לשון רבים (וגם לשון רחבה אינו מובן) אלא מצותך דייקא היא מצות הצדקה שהיא מצות ה' ממש מה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה תמיד להחיות העולמות ויעשה לעתיד ביתר שאת ועז וכמ"ש ושמרו דרך ה' לעשות צדקה כו' כמו דרך שהולכים בה מעיר לעיר עד"מ.
או בעברית אפילו פשוטה יותר – התעוררות מלמטה היא החסד. חסד היא למי שצריך. ההדגמה הכי חשובה לזה היא הצדקה. ה' נותן לנו צדקה בזה שיש התקיימות למציאות הזו כל הזמן. אנחנו ממשיכים את הערך הזה בלתת צדקה לאחר.
אני חושב על המטרות שלהן אני תורם כסף, לאנשים שאני עוזר להם כי אני עוזר להם.
אחד הדברים שאני אוהב בחיים שלי הוא עד כמה יש כל מיני דברים קטנים מאד שהשפיעו. החלטות שבכל זאת לקחתי, החלטות שלא לקחתי, קרבות שנלחמתי וקרבות שוויתרתי וכן הלאה. כל מיני דברים קטנים שהובילו אותי לכל מיני דברים וחוויות.
אני לא באמת יכול לדעת לאן הפרו בונו האלה הובילו מישהו אחר.
אני לא יודע איך אני באמת משפיע על חיים של אחרים.
***
ממי השילוח דווקא בחרתי את זה על החלק בפרשתנו:
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי כ"ה,ג') "שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעֹמֶק וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר", שֶׁיֵּשׁ מִדּוֹת שׁוֹנִים בְּלִבּוֹת בְּנֵי אָדָם יֵשׁ מִי שֶׁלִּבּוֹ נִמְשָׁךְ לְגֵיאוּת וְזֶה נִקְרָא "שָׁמַיִם לָרוּם", וְיֵשׁ מִי שֶׁנִּמְשָׁךְ לְעַצְבוּת וְזֶה נִקְרָא "וָאָרֶץ לָעֹמֶק", "וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר" מֶלֶךְ נִקְרָא תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא צָרִיךְ תָּמִיד לְהִשָּׁמֵר מֵאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם, לָכֵן נֶאֱמַר בְּכָאן בַּשָּׁמַיִם "וַאֲדַבֵּרָה" וּבָאָרֶץ "אִמְרֵי פִי", שֶׁנֶּגֶד מִדַּת גַּאֲוָה צָרִיךְ לְדַבֵּר קָשׁוֹת עַד שֶׁיִּבָּטֵל מִלִּבּוֹ, וְנֶגֶד הָעַצְבוּת צָרִיךְ לוֹמַר בִּלְשׁוֹן נַיְיחָא, כִּי דִּיבּוּר הוּא לָשׁוֹן קָשֶׁה וַאֲמִירָה אִיתָא בַּזה"ק (אמור פ"ח:) שֶׁהוּא בִּלְחִישׁוּ שֶׁעִם הֶעָצֵב צָרִיךְ לְדַבֵּר בְּנַיְיחָא.
השמים והארץ הם תזכורת לאמצע.
האזינו השמים תשמע הארץ – בשתי הפעמים את מה שאני מדבר, בשתי התקבולות.
הדיבור הוא זה שמשפיע על העליון והתחתון. לא רק מבחינת הבריאה, אלא מבחינת לאן להתרכז. אנשים צריכים למצוא את האמצע.
האמצע עוזר לנוע במה שאנחנו שעירים בו למול מה שאנחנו טל או רביבים בו.
אבל כולנו עשב. זה המי שילוח מזכיר במקום אחר:
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י כָּל עֲשָׂבִים בִּכְלָל נִקְרָאִים דֶּשֶׁא כְּשֶׁהָאָרֶץ מִתְלַבֶּשֶׁת בִּדְשָׁאִים, וְהַיְנוּ כָּל תַּרְיַ"ג מִצְוֹת בִּכְלָל שֶׁשַּׁיָּכִים לְכָל יִשְׂרָאֵל. "וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב", פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י כָּל מִין וָמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ קָרוּי עֵשֶׂב, הַיְנוּ נֶגֶד כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט אֲשֶׁר כָּל אֶחָד מַכִּיר נֶגַע לְבָבוֹ, וְהַחֶסְרוֹן שֶׁיֵּשׁ לָזֶה אֵינוֹ דּוֹמֶה לָזֶה, עַל כֵּן בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל אֶחָד חֶסְרוֹנוֹ בָּהּ, צָרִיךְ לְהַטִּיף שָׁם תָּמִיד אוֹתוֹ ד"ת הַשַּׁיָּכִים לְאוֹתוֹ חֶסְרוֹן עַד שֶׁיֻּשְׁלַם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְהַיְנוּ "כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב", "כִּרְבִיבִים" הוּא לְשׁוֹן רַב הַיְנוּ שֶׁתַּרְבֶּה ד"ת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אֲשֶׁר יֵשׁ לְךָ הַחֶסְרוֹן.
כולנו אחד בעצמנו ויחד כעם, אומה, אנשים, קהילה.
אבל יש אחדות באינדווידואל, אחדות בחברות ואחדות בקהילה.
האחדות עוזרת לזכור – אנחנו מקיימים צדקה כחסד, חסד שמשאיר אותנו קיימים, חסד שנחשב לחסד רק אם אפשר להאכיל איתו אחרים, כמו שרבי שמעון מזכיר לנו.
האזינו מלמדת אותנו שלימוד פנימי כלימוד חיצוני, מגיע בדרגות, נועד להיות מחולק כחסד, נועד להיות מוגש לאנשים כאוכל שראוי לאכול אותו.
ובעיקר, שיש לנו – כמו שם הפרשה והמילה הראשונה בפרק –
להאזין.
שבוע טוב וכמעט חגים שמחים,
צרי
