י' אלול 23.8.26
***
דברים כ"ו, א'-ג'
{א} וְהָיָה֙ כִּֽי-תָב֣וֹא אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: {ב} וְלָֽקַחְתָּ֞ מֵֽרֵאשִׁ֣ית | כָּל-פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: {ג} וּבָאתָ֙ אֶל-הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי-בָ֨אתִי֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ:
אברבנאל על הפסוק הראשון:
…וכדי להבדיל בין האור ובין החשך ראה מסדר הסדרים בתורת האלהים לעשות התחלת הסדר מהמצוה הזאת להבדילה מפרשת עמלק…
***
לא תשכח, מסיים פרק כ"ה. ואם נזכור שהתורה זורמת לאו דווקא עם חלוקה של פרקים ולאו דווקא עם פרשות אנחנו מקבלים כאן משהו מעניין שאני חייב להקביל או להסתכל עליו מכמה זוויות ששוב, לא מצאתי פרשנות שמנסה להתחקות אחרי זה ככה אבל אם מישהו מכיר משהו זה כנראה ידייק יותר ממה שאני מנסה כאן לאלתר:
- כי תצא, והיה כי תבוא. ההבדל בין שתי פתיחות הפרשות הסמוכות הוא המילה היה. מה זה אומר לכם?
- והיה (פס' א') ואז, יהיה ו… היום (פס' ג').
- מצוות ביכורים כמעין תגמול שאתה עדיין "משלם עליו מס" ובכל זאת, עבור אנשים שמגיעים להעלות את הטנא שלהם, כך ראינו בתלמוד לפני כמה שבועות טובים – אנשים מפסיקים מעבודתם.
בשלושת הפסוקים הראשונים לפרשה הזו אנחנו פותחים במעין אור לחושך – כששאלה טובה היא מהו האור ומהו החושך? האם זה חשוך יותר לקבל הוראה לרצח עם (פנימי או חיצוני) או יותר חשוך להמשיך כאילו כלום לא קרה ואפילו יותר מזה, כל אברבנאל שלא הבאתי זה מעין "ביכורים זה אחלה וחשוב ודווקא מקבל הנאות והטבות מרצח עם" – אז מה יותר חשוך?
יחד עם זאת, אור וחושך. למול שלוש הדגמות זמן – והיה כי (זמן עבר ומצד שני בעברית תנ"כית זה מעין חיווי זמן PERFECT או משהו כזה); בימים ההם, הגדתי היום; הכהן אשר יהיה.
יש כאן משחק זמנים שקצת עושה אפילו פרדוקסי זמן. והיה כי תבוא… אל הכהן אשר יהיה… בימים ההם… הגדתי היום…?
***
מביא אותי לחשוב על משהו אחר. על זמניות היא אל זמניות של מישהו אחר. משהו נצחי הוא משהו טראומתי של מישהו אחר.
ניצחון הוא גם טראומה. מי שראה את אודיסאה של נולאן ראה את זה בצורה יפה (למרות שביננו הסרט אובררייטד ברמות, לא יודע, בגילי המופלג קרבות גדולים ומלא רעשים צלצולים ובאסים איומים של איימאקס לא עושים לי את זה) ראה את זה חלקית.
ישראלים מכירים את זה טוב מדי כל שנה.
והיה והיית עצוב ביום הזיכרון.
וביום העצמאות, בשניה אחת בדיוק, תחליף את הסוויצ' כמו פקק חשמל בארון חשמל והיית, אך שמח.
כזה.
איך, לעזאזל, אפשר?
היא העל והאל זמניות שמתכתבת עם האל-ביתי (UNHEIMLICH) של פרויד. רצח עם? עכשיו הכל מתערבב.
השמחה הזו מקבלת כמובן משנה תוקף מעניין בפס' י"א שמסכם לנו את הפרשייה:
וְשָֽׂמַחְתָּ֣ בְכָל-הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן-לְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ:
מלבי"ם על פסוק זה:
ושמחת. בספרי אמרו ושמחת בשעת שמחה, פי' שלא צוה ה' להיות שמח רק בעת שמחה ע"ד הכתוב ביום טובה היה בטוב (קהלת ז' יד) שהוא מעצרת עד החג שאז זמן אסיפת התבואה והפירות אבל לא אחר החג.
***
זו שמחה כפויה אבל היא כזו שמקושרת למצווה וכזו ספציפית. היינו, אתה לא מצווה להיות שמח כל הזמן. רק בגדר המצווה.
יש חג? תהיה שמח.
אחרי החג? תחזור לנורמה. זה לא אומר שמבואסים. זה אומר שיש זמן להכל.
ואני תוהה,
האם זה זמן פנימי,
או חיצוני?
***
הדף היומי, חולין קט"ו (ע"ב) מביא השתלשלות לוגית מעניינת.
אַתָּה אוֹמֵר בְּבָשָׂר בְּחָלָב הַכָּתוּב מְדַבֵּר אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאֶחָד מִכׇּל הָאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה אָמַרְתָּ צֵא וּלְמַד
מהרגע הזה מתחיל בלאגן גדול שמנסה להדגים את איסור בשר בחלב – מדוע הוא גם באיסור אכילה, גם בהנאה וגם בבישול. הוא עובר בכמה תחנות וכמה נסיונות – למרות שחוזר שלוש פעמים בתורה – כדי להראות שיש אפשרות, הן מגזרה שווה (ענייני תהיו קדושים שמתאים למקום נוסף שאוסר בהנאה) והן מטכניקות אחרות.
אבל גם בזה יש גבולות.
כשאחד הרבנים מתחיל לגזור קל וחומר מאינסוף מצוות לא קשורות (ערלה ושאר ענייני קרקע) ריש לקיש מגיע ומזכיר, הי.
יש גבולות וגידור גם לזה.
אל תעופו לוגית רחוק רק בגלל שאתם מתאמצים לסמן את המטרה.
רבי ישמעאל היה הכי קלאסי. חוזר שלוש פעמים? זה לשלושה איסורים שונים. אכילה, הנאה, בישול.
בוא נשאר לוגי.
ומנגד, האדמו"ר הזקן, אגרות הקודש י"ב באמצע:
והנה מודעת זאת שישראל בטבעם הם רחמנים וגומ"ח מפני היות נפשותיהם נמשכות ממדותיו ית' אשר החסד גובר בהן על מדת הדין והגבורה והצמצום וכמ"ש גבר חסדו על יריאיו שלכן נקראת הנשמה בת כהן כמ"ש בזוה"ק. והנה הצדקה הנמשכת מבחי' זו נק' בשם מעשה הצדקה כי שם מעשה נופל על דבר שכבר נעשה או שנעשה תמיד ממילא והיא דבר ההווה ורגיל תמיד ואף כאן הרי מדת החסד והרחמנות הוטבעה בנפשות כל בית ישראל מכבר מעת בריאותן והשתלשלותן ממדותיו ית' כמ"ש ויפח באפיו כו' ואתה נפחת בי ומאן דנפח כו' וגם בכל יום ויום בטובו מחדש מעשה בראשית וחדשים לבקרים כו'.
הא באמת?
רחמנים אנחנו?
או שמא זו השאיפה שלנו?
איך יסגור את זה המי שילוח?
כצפוי, תופר את זה בול:
הגדתי היום לה' כו', הגדה רומז על דברים הקשין, כי בזה אומר דברים קשין נגד הכהן כי מרמז להכהן אף כי הכהן עובד בבית המקדש והוא עובד בשדה, עם כל זה כאשר יגיע הנפש מישראל למקום המקדש ומביא בכורים אז מברר כי בכל מקום היה בקדושה כמו הכהן העובד:
ההגדה, שבעצם מכאן יש לנו גזירה מסויימת להגדת פסח – לכן גם אומרים את הפסוקים מכי תבוא בהגדה – אומרים דברים קשים.
הסיפור היהודי הוא סיפור קשה.
שמחה שטבולה ברצח עם היא שמחה קשה.
שמחה שפוגשת במציאות של "צריך להיות מדי פעם שמחים" בחג לבין "החג נגמר ולפניו ואחריו יש זוועות עולם" זה קשה.
לבוא לכהן ולהגיד לו "אחלה שאתה רוחני וחכם וקיבלת עבודה אלוקית, אני עובד אדמה, אני חשוב בסיפור הזה לא פחות ממך" זה דבר קשה.
לשים גבול על מהתלות מחשבתיות לוגיות אעלק זה קשה.
חיים זה קשה.
אבל עושים את זה.
ואם אפשר, מתי שאפשר, בשמחה. מתי שאפשר למצוא את הרגע השמח. מתי שאפשר, למצוא את הזמן לברר מבפנים. האם אנחנו עושים רצח עם או מביאים ביכורים? האם זה מתאים?
וגם כאן, כל הפלסתר הזה, כל העצבים שלי על החמלה המשתפכת – הדמיונית למדי – של עם ישראל לפי התניא – כל זה, הוא ההגדה.
הוא היכולת להגיד, מעל לזמן ולמקום יש DNA תרבותי שאני חוזר אליו כל פעם ומתעמת איתו באהבה. והוא יכול לאהוב ולשנוא אותי ואני יכול לאהוב ולשנוא אותו, בדיוק כמו משפחה.
אבל בדיוק כמו משפחה,
הוא שם כעובדה.
הטקסט, החשיבה, כל זה.
שבוע טוב, לה' הארץ ומלואה
צרי
