דבר תורה יומי | כ"א אב

כ"א אב 4.8.26

פרשת ראה מתחילה (או ממשיכה) כמה עקרונות חשובים שיש לנו בכל ספר דברים. הרעיון העיקרי? חזרה כללית על כללי מערכת היחסים בין רבש"ע לעם ישראל אבל מעבר לזה, כמו אתמול, יש כמה משחקים חשובים שיחזרו בהתייחס לחוקים ולמשפטים – או בלשון הספר, הדברים (כמה כללי!). כמו לדוגמה, מספר פעלים.

(יג,ה) אַחֲרֵ֨י יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֺתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן׃

אחריו תלכו; אותו תיראו; את מצוותיו תשמורו; קולו תשמעו; אותו תעבדו; בו תדבקון. עדיין זוגי. 6.

מכל המפרשים, זה שהכי עניין אותי היה האדרת אליהו, שהסביר:

אחרי ה' אלהיכם תלכו. להדבק במידותיו מה הוא רחום וכו':

ואתו תיראו. שיהא מורא שמים עליכם:

ואת מצותיו תשמרו. זו מ״ע ול״ת: (מצוות עשה ולא תעשה)

ובקלו תשמעו. זו קול תורה ללמוד תורה:

ואתו תעבדו. זו עבודת בה״מ:

ובו תדבקון. הדבק בחכמי' ותלמידיה'.

אני רואה בזה, שוב, זוית של מערכת יחסים שכל פעם שואלת שאלה נוספת. אוקי, אנחנו יחד. זה אומר שאם אני הולך אתה הולך, אתה הולך אני הולך. אז אחריך אני הולך. אבל אני יכול להסתכל או לדאוג ממקומות אחרים? לא. ממני. ומה זה אומר? לעשות מצוות. אוקי, ואם יש משהו אחר נוסף או משהו? אז אותו לשמוע. אוקי, בסדר, יש מצוות ואני הולך אחריו אבל בלב יש לי משהו אחר. לא. אותו אתה עובד. אבל אם ממש בלב עמוק יש לי… לא. בו תדבקון.

כזה.

לעומת זאת, מי להפך לא מקבל את כל זה כי הלוגיקה לא מחייבת את הלא-תדבקון?

(יג,ט) לֹא־תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹא־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא־תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא־תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו׃

לא תאבה לו,

לא תשמע אליו,

לא תחוס עין עליו,

לא תחמול,

לא תכסה.

כמעט.

5.

אין קשר ישיר בין הפסוקים הללו.

אבל יש בהם מספר חריג של פעלים. לא אחד, לא שניים.

ובכל זאת אני רוצה להקביל.

לא תאבה ⇔ לא תלך אחריו / לא תדבקון

לא תשמע אליו ⇔ ובקולו תשמעו

לא תחוס עין אליו ⇔ ואותו תיראו

לא תחמול ⇔  תעבוד

לא תכסה ⇔ תשמורו

נראה לי. אני חושב שאפשר לעשות את החלוקה הזו יותר טוב. אבל דחילק, בוקר.

היש"ר עשה עבודה טובה ממני כצפוי:

לא תאבה, בלב:

ולא תשמע, במעשה:

ולא תחוס, אף שהוא אהובך:

ולא תחמל, אף שהוא אדם:

ולא תכסה עליו, אף שהוא ממשפחתך וקרוביך לא תכסה משאת חרפה על קרוביך ותגלה הדבר, והחמירה התורה כל כך בעונש המסית עד שאין ללמד עליו זכות מן הטעם שכתבנו (במדבר ט"ו ל'), כי המסית אינו עובר לתיאבון, אבל עושה ביד רמה ומגדף את ה' מצד אפיקורוסות:

קשוח. בטח כשאני לפעמים במידת אפיקורוסות מסויימת! 

קשוח, אבל אמיתי.

אני לוקח את זה למקום אחר לגמרי שהוא מאד אקטואלי ועם הסלנג הזה של הצעירים: גזלייטינג.

***

בוא נניח שנייה את האונטולוגיה של התורה.

יהי יישות טרנסצנדנטית שהיא כל האמת.

יהי אנשים שלא הכירו ביישות הזו – כי סיבות (התורה לא הסבירה כל כך מדוע, מדרשים הסבירו את זה בדרך כלל בצורה כזו או אחרת של "הם דפוקים ומתנשאים זה למה").

יהי אנשים שכן הכירו ביישות ומבינים שהיא האמת.

אם אנשים שכן הכירו ביישות ומבינים שהיא האמת, פתאום מחליטים להפסיק להקשיב לה, הם מוציאים את עצמם מהאמת האונטולוגית של היקום הזה.

וזו בעיה.

ביקשתי מבינה מלאכותית שתנסח לי את זה לוגית פורמלית. להלן:

וזו, כאמור, בעיה.

כי אם יש אנשים (ובפרשייה היומית מדובר גם על בני משפחה ועוד) שמדיחים אותך מהאמת – כי היא האמת האונטולוגית היחידה – אזי זה גזלייטינג מאד ברור והדחה שלך מהאמת.

היום נהוג וחשוב להסתכל על זה, כי מעבר לאמת האונטולוגית שספר דברים נותן לנו, יש את האמת האונטולוגית של כל אחד מאיתנו.

ודברים מסויימים קרו לנו באמת.

ואת הדברים המסויימים שקרו באמת אי אפשר להזניח.

או לתת למישהו אחר לקחת אותה.

**

(יג,ו) וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָ֠רָה עַל־יְהוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם ׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃

(י"ג י"ב) וְכׇ֨ל־יִשְׂרָאֵ֔ל יִשְׁמְע֖וּ וְיִֽרָא֑וּן וְלֹֽא־יוֹסִ֣פוּ לַעֲשׂ֗וֹת כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃ {ס}        

(יג,טו) וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֧ וְשָׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּקִרְבֶּֽךָ׃

הסיבה האמיתית שהבאתי את שני הפסוקים האלה היא שיש כאן את איזכור ה "בערת הרע מקרבך" שהולך לחזור הרבה בפרשות הקרובות ומבחינתי זה ארמז גדול לשני דברים.

1. בדיוק מה שאמרנו עכשיו לוגית. קבוצות – איזו קבוצה אנחנו?
2. בערה מלשון שריפה מלשון שריפת שומן, קלוריות, וכו' או במילים אחרות – מטבוליזם קדוש!
3. מחזק את 2, בעניין הקרביים.

הנביא או החולם (יפה שיש הבדל) וכו'; בערת. 

ושוב פעלים.

דרשת, חקרת, שאלת – היטב. הנה (סוג של פועל?) – אמת ונכון, נעשתה.

ב ק ר ב ך . שוב. בקרבך.

לפני שאתה מבער, אתה חוקר ודורש ושואל וכו' וכו'.

ומבאר היש"ר:

ביאור יש"ר על התורה, דברים י״ג:ט״ו:ב׳

אמת נכון הדבר, קיום אחר קיום לחזק, והכונה שיהיה הדבר ברור כשמש:

***

איך זה נשזר?

ריבויי פעלים בדרך כלל זורקים אותי לפרשנויות אבל ספר דברים הוא ספר כזה שנכתב באופן כזה בכללי כך שזה לפעמים 'מעקר' ניסיונות פרשנות שכאלה. כאן, זה גבולי. ובכל זאת אני רואה הקבלות.

ספר דברים מכתיב לוגיקות שלאחר מכן מפורשות בתלמוד ואלו ואלו על ידי מפרשים עד שמצטברים להלכה הן אצל רמב"ם והן אצל קארו וכן אצל החפץ חיים וכו' ואחרים. אני לוקח את הלוגיקה הזו כדי לדבר על מערכות יחסים ובעניין. 

קודם כל, בשני המקרים מדובר על אמיתות אמוניות, או בעצם, אונטולוגיה.

בשני המקרים מדובר על ריבוי פעלים שמתקשר לאמת. או לגילוי שלה וכתוצאה מזה למטבוליזם שיש לעשות; או לתכתיב המערכת עצמה ומה היא כוללת.

זהו עוד צעד כדי להבין איך חיים את זה.

***

וְלָא מַהְדְּרִינַן בִּטְבִיעוּת עֵינָא הַשְׁתָּא דִּשְׁמַעְתִּינְהוּ לְהָנֵי שְׁמַעְתָּתָא אָמֵינָא טְבִיעוּת עֵינָא עֲדִיפָא

דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי הֵיאַךְ סוֹמֵא מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי אָדָם אֵיךְ מֻתָּרִין בִּנְשׁוֹתֵיהֶן בַּלַּיְלָה אֶלָּא בִּטְבִיעוּת עֵינָא דְּקָלָא הָכָא נָמֵי בִּטְבִיעוּת עֵינָא

אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא תִּדַּע דְּאִלּוּ אָתוּ בִּתְרֵי וְאָמְרִי פְּלָנְיָא דְּהַאי סִימָנֵהּ וְהַאי סִימָנֵהּ קְטַל נַפְשָׁא לָא קָטְלִינַן לֵהּ וְאִלּוּ אָמְרִי אִית לַן טְבִיעוּת עֵינָא בְּגַוֵּהּ קָטְלִינַן לֵהּ

אָמַר רַב אָשֵׁי תִּדַּע דְּאִלּוּ אָמַר לֵהּ אִינִישׁ לִשְׁלוּחֵהּ קַרְיֵהּ לִפְלָנְיָא דְּהַאי סִימָנֵהּ וְהַאי סִימָנֵהּ סָפֵק יָדַע לֵהּ סָפֵק לָא יָדַע לֵהּ וְאִלּוּ אִית לֵהּ טְבִיעוּת עֵינָא בְּגַוֵּהּ כִּי חָזֵי לֵהּ יָדַע לֵהּ 

זה כמובן, דף יומי, חולין צ"ו.

יש כאן עניין שקשור-לא-קשור לשחיטות והוא, זיהוי. אגב, תורת קבוצות. איך אני מזהה שמשהו שייך לקבוצה שלי?

טביעת עין לכאורה הכי נמוך אבל בעצם, הכי גבוה, כביסוס.

עכשיו, מזתומרת?

יש כאן עניין של כוליות. הבינה המלאכותית הוסיפה יפה – גשטלט. 

סימנים שאנחנו מקבלים על אדם מסויים או דבר מסויים לא מספיקים. למה? כי זו היוריסטיקה. סימנים יכולים להצטבר בכל מיני סטים.

אבל טביעת עין, במקרה דנן, זה המכלול, השלם-גדול-מסכום-חלקיו של משהו.

כי חזי לה ידע לה.

אני חושב שהעיקרון הזה משפיע עלינו יותר משהיינו רוצים להאמין. איך אנחנו יודעים לזהות את האהובים עלינו? איך אנחנו יכולים להגיד על המנה של אמא "רק אמא מכינה את זה ככה, אולי סבתא ואולי דודה אבל רק אמא מכינה ככה"? אני כרגע שומע ברקע את הפסנתרן דניל טריפונוב עושה איזה באך מאחת הסוויטות (לא זוכר אם אנגלית או צרפתית). איך אני יודע שזה דניל טריפונוב ולא נניח ברנבוים (די קל) או גלן גולד (טוב, זה קל להבדיל)? איך אני יודע שזה באך ולא אחד הבנים שלו, או הנדל, או טלמן? הרי כל אחד מהם דומה מספיק עם סימנים מספקים. לא? 

דומה.

אבל – כי חזי לה ידע לה.

כזה.

גם העיוור רואה, לפי החלק הזה בתלמוד, במובן מסויים, וזה מעניין.

***

האדמו"ר הזקן בעצם מנסה להגיד לנו, איך זה שיש בכלל אופציה של להוציא את עצמנו מתוך הקבוצה האונטולוגית של "מאמינים באמת"? ומתחיל בעצם, את פרק ז' באגרות קודש, שמדבר על זה:

להבין לשון חלקנו וגורלנו צריך לבאר היטב לשון השגור במארז"ל אין לו חלק באלהי ישראל כי הגם דלכאורה לא שייך לשון חלק כלל באלקות יתברך שאינו מתחלק לחלקים ח"ו.

אך הענין כמ"ש ביעקב ויקרא לו אל אלהי ישראל פירוש כי הנה באמת הקב"ה כשמו כן הוא כי אף דאיהו ממכ"ע עליונים ותחתונים מרום המעלות עד מתחת לארץ הלזו החומרית כמ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא אני ממש דהיינו מהותו ועצמותו כביכול ולא כבודו לבד אעפ"כ הוא קדוש ומובדל מעליונים ותחתונים ואינו נתפס כלל בתוכם ח"ו כתפיסת נשמת האדם בגופו עד"מ כמ"ש במ"א באריכות. ולזאת לא היו יכולים לקבל חיותם ממהותו ועצמותו לבדו כביכול רק התפשטות החיות אשר הקב"ה מחיה עליונים ותחתונים הוא עד"מ כמו הארה מאירה משמו יתברך שהוא ושמו אחד וכמ"ש כי נשגב שמו לבדו רק זיוו והודו על ארץ ושמים וגו'. והארה זו מתלבשת ממש בעליונים ותחתונים להחיותם ונתפסת בתוכם על ידי ממוצעים רבים וצמצומים רבים ועצומים בהשתלשלות המדרגות דרך עלה ועלול וכו'.

כלומר, מרמז לנו האדמו"ר – אי אפשר להבין את האמת האונטולוגית כולה הרי.

היא אחת, ולא מתחלקת. אבל היא מ צ ט מ צ מ  ת .

והצמצום מייצר מצב שמישהו כנראה עלול לפספס.

או שלא?

נראה את זה בחלקים הבאים – או אם תרצו, תקראו לבד.

אבל אם אני לוקח מזה עניין אחד הוא – הצמצום!

***

למול כל האיומים והבערת-הרע-בקרבך האלה יש לנו עניין אחר. והוא, מתי אנחנו מרחמים? אומר המי שילוח:

וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ. אַחַר שֶׁנִּכְתַּב פָּרָשַׁת עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁצִּוָּה לַהֲרוֹג כָּל הָעִיר שֶׁנִּרְאֶה לְעַיִן אֱנוֹשִׁי כְּאַכְזָרִיּוּת חֵמָה, עַל זֶה נֶאֱמַר "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" שֶׁעַל יְדֵי שֶׁתְּקַיֵּים מִצְוַת ה' יָבֹא בְּךָ מִדּוֹת רַחְמָנוּת שֶׁתִּהְיֶה רַחֲמָן בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְרַחֵם.

קודם כל, רמז חמוד: שנראה לעין. בדיוק מה שדיברנו עליו בתלמוד.

אנחנו מכירים כאן אכזריות. 

יש כאן אכזריות.

אבל.

רחמים לא צריכים לבוא כל הזמן ובכל מקום.

רחמן – במקום שצריך להתרחם.

לפעמים, צריך לא לרחם.

אני יכול לחשוב על כמה מקרים בהיסטוריה שלא צריך להפעיל מידת רחמים, אלא מידת דין.

שלא לומר, להיות לגמרי קליינאנים עד הסוף ב"שד הרע" שמולנו.

***

אז ריבוי פעלים כדי להסביר איך אנחנו מתחברים, ריבוי פעלים על ההתרחקות, על הבערה של מה שלא משלנו, למול מראית עין שתופסת את המכלול שמסביר מי חלק מאיתנו ומי לא, לעבר הסבר דאונטולוגי ללמה יש בכלל כאלה שלא המשיגו את האונטולוגיה המצומצמת הזו והסבר – יש חלק לזה וחלק לזה.

לפעמים מרחמים.

לפעמים לא.

לפעמים מבינים.

לפעמים לא.

לפעמים רואים.

לפעמים לא רואים.

יש צריך.

יש אחרת.

השאלה הגדולה שכל אחד שואל את עצמו פה זה –

איפה אני במסע הזה למול האמיתה שלי?

שלישי רגוע,

אכן כאחד האדם,

צרי