כ"ג תשרי 4.10.26
נהניי, נהנהניי…
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
דרש שאני אפתח בזה, לא? א' של הא' של הא'.
ספורנו:
בְּרֵאשִׁית. בִּתְחִלַּת הַזְּמַן, וְהוּא רֶגַע רִאשׁוֹן בִּלְתִּי מִתְחַלֵּק שֶׁלֹּא הָיָה זְמַן קוֹדֵם לוֹ׃
….כִּי אֵין לְזוּלָתוֹ מְצִיאוּת זוּלַת הַנֶּאֱצָל מִמְּצִיאוּתוֹ. וְלֹא יִמָּצֵא שׁוּם נִמְצָא זוּלַת מְצִיאוּתוֹ, כְּאָמְרוֹ "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" (נחמיה ט:ו).
אֵת הַשָּׁמַיִם. הִנֵּה מִלַּת "שָׁם" תּוֹרֶה עַל מָקוֹם רָחוֹק, וְכָל סִימַן הָרַבִּים עִם קְדִימַת פַּתַּח מִלְּעֵיל יוֹרֶה עַל שְׁנַיִם שָׁוִים. וּבְכֵן מִלַּת "שָׁמַיִם" תּוֹרֶה עַל עֶצֶם רָחוֹק בְּיַחַס אֵלֵינוּ בִּשְׁנֵי מֶרְחָקִים שָׁוִים מִכָּל צַד.
***
ספורנו כתב עוד כמה דברים בהתייחס לפסוק הזה, שכנראה זכה להכי הרבה פירושים ומדרשים יחסית (שאלה טובה, אבל זה מתקרב ל-1000 רשמי פרשנויות על פסוק אחד) (יהודים לא יודעים שלא להגזים), ובכל זאת החלטתי להתרכז בנקודות האלה.
הרגע הראשיתי הוא ראשון ובלתי מתחלק ללא זמן לפני. שזה מעניין, כי ספורנו כאן קולע לפרשנויות המודרניות למפץ הגדול בהתייחס לזה שאז, בנקודה הזו, 13.8 מיליארד שנה לפנינו, הזמן התחיל. מי יודע? אולי אם נחשב את זה למול כל האינפלציה והסטיות והתנועות עוד נגיע לזה שזה באמת קרה באיזור א' תשרי (אני מתבדח קצת). אבל הרעיון הוא זהה גם אצל ספורנו וגם במודל הקוסמולוגי הזה – אין לפני זה. המושגיות של לפני לא יכולה להתקיים.
ומי יכול לתפוס את מה שאינו יכול להתקיים? רק זה ש – אין לזולתו מציאות זולת הנאצל ממציאותו.
היינו, היקום הוא-הוא, אין זולתו אלא אם כן הוא יצר משהו. שזה כבר זולג לנו לקבלה לעניין הזה של מה נוצר ולמה נוצר.
הדבר האחרון, מה זה ה"שם" הזה, וה"שם" הכפול הזה. שם מקום רחוק. ואני רוצה להגיד, שם זה כל מה שלא פה, כמו בקטע המבריק מרחוב שומשום. היפה הוא שהשם כפול. ספורנט מסביר את זה בהמשך בתור שטוחיסט, היינו, לא שם לב אבל הוא דוחף לשם פרופוגנדה של ארץ-שטוחה. אז אולי קצת פחות גאוגרפיה ופחות אסטרופיזיקה ויותר רוחניות שנייה.
שני מרחקים שווים מכל צד.
קל מאד לעשות פיצול קליינאני לבערך כל דבר בחיים שלנו. טוב-רע. שחור-לבן. טוב לי-חרא לי. כזה. העניין הוא כזה. גם כשאנחנו בוגרים ומאוזנים ודיכאוניים (קליינאנית!) להפליא, יש לנו לפעמים קטעי קיצון. שבוע חול המועד היה לי קשה. מכל מיני סיבות. ברורות יותר וגם כאלה שממש ברורות פחות. אבל אחד הדברים הברורים היה שהשמים באמת נמצאים באותו מרחק. גם כשרע וגם כשטוב.
ובאמת אין עוד מלבדו. כלומר, גם ברמה הפילוסופית. האקסיומות הן כאלה:
- יש הרבה שאני לא יודע ואני לא אוכל לדעת לעולם (ding an sich)
- אני כנראה לא המאסטר בבית שלי (פרויד, dasIch ist nicht herr im eigenen hause), אלא הלא מודע
- יש תופעות מדהימות שגם אם אני אסביר אותן מתמטית, פיזיקלית, ביולוגית עם סיבתיות מלאה, הן ישאירו עליי רושם בלתי ייאמן (אהבה)
מכאן שמתפתח מה שמותיר לי את הלאקונה האינסופית לאיזשהו מעבר גדול-ממני (ד'או) שכדי להפוך את החיים ליותר קלים אני נותן לו אישיות וקורא לו אלוקים, ומאחר וגדלתי בבית יהודי בארץ יהודייה דובר עברית והכרתי דת אחת בצורה אינטימית אני מנהל את השיח הזה איתה.
השיח שאני עושה בדיוק כאן.
הפסוק הראשון בבראשית כן מסביר את הקושאן שרש"י מדבר עליו:
בראשית. אָמַר רַבִּי יִצְחָק לֹֹֹֹֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ יִשׂרָאֵל, וּמַה טַּעַם פָּתַח בִּבְרֵאשִׁית? מִשׁוּם כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם (תהילים קי"א), שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׁרָאֵל לִסְטִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם, הֵם אוֹמְרִים לָהֶם כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הִיא, הוּא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ:
מסביר אותו מהבחינה האינטימית יותר.
בנקודה של התחלת היקום באשר הוא, ישנה היישות הזו שבראה את נקודת הייחוס להתקיימות שלי כבן אנוש נתון לחוקי הגרביטציה והתרמודינמיקה ומה שלא תרצו ב "ארץ", במרחק שווה כל פעם מאיזושהי נקודת קיצון שלא תהיה לי, מה "שמים" שהם לאותו אלוקים (תהילים וזה, נו, השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם…).
אותה דמות אני מחליט יכולה לייצר לי את הבלתי-אפשרי-לחלוטין, את הסותר-את-החוקים-שאני-מכיר-אותם, וזה להפוך כלום למשהו. עכשיו, תגידו, רגע, בדיוק עכשיו הדגימו שמגנטרים מסויימים יכולים להפוך את ה"כלום" (הואקום) לקריסטלי (כלומר שהואקום עצמו יכול להיות במבנה מסויים, כלומר שגם הכלום הוא סוג של משהו) (וזה ממשיך את ההתייחסות לכלום כמצע למה שנקרא חלקיקים וירטואלים) (וזה רק בתאוריות המקובלות, חכו כשהולכים לקוואנטום לופ גראביטי ומתחילים לדבר על קצף קוואנטי…) – נכון. אבל אני מדבר כאן על העניין הפילוסופי – שתמיד יכול להיות משהו מעבר, מעליי, שאני עוד לא הבנתי וגם אחרי מותי ואחרי מות כל בני האנוש והרובוטים והאנילאיודעמה יהיה עוד מה לדעת.
זה למה לומדים תורה אינסופית.
כי יש אינסוף.
ובחיים לא נספיק.
ומתוך האינסוף הזה אפשר לדלות עוד אור ולכוון כוונות טובות.
אם אלמד מספיק, אז.
זו אקסיומה משעשעת כי היא לא תמיד עובדת.
אבל היא מותירה תקווה.
לימוד תורה היא תקווה מסויימת.
לימוד בכללי, זה תקווה.
***
בכורות ט"ז מביא רעיון די נוראי כשחושבים על זה שמראה בדיוק את הבעייתיות בנאצלים ובמי קיים:
בֵּין לִפְנֵי פִּדְיוֹנוֹ בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ וּתְמוּרָתוֹ לְאַחַר פִּדְיוֹנוֹ מֵתָה מַאי טַעְמָא הֵיכִי לֶעְבֵּד לַקְרְבַהּ מִכֹּחַ קְדֻשָּׁה דְּחוּיָה קָאָתְיָא לִפְרְקַהּ לָא אַלִּימָא לְמִתְפַּס פִּדְיוֹנָהּ הִלְכָּךְ מֵתָה
שטיינזלץ מסביר:
קדשים שנפל בהם מום לאחר שהוקדשו, בין לפני פדיונו בין לאחר פדיונו עושה תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תחתיו — אף היא קדושה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ותמורתו שנעשתה לאחר פדיונו — מתה, שמכניסים אותה לחדר, והיא מתה מאליה מרעב, מאי טעמא [מה הטעם]? שכן היכי ליעביד [כיצד יעשה]? ליקרביה [יקריב אותה] — הרי מכח קדושה דחויה קאתיא [היא באה], שבעל מום זה כבר נפדה, ואינו קדוש בקדושת המזבח, ומכוחו היא קדושה. ליפרקה [שיפדה אותה] לאחר שיפול בה מום — לא אלימא [אין קדושתה חזקה דיה] כדי למיתפס [לתפוס] את דמי פדיונה בקדושתה. הלכך מתה, כדי שלא ייכשלו בה אנשים בהנאה מן הקדשים.
בתורה יש חוק: אם הקדשת בהמה למקדש ואז ניסית להחליף אותה בבהמה אחרת ("זו תהיה במקום זו") – התורה אומרת "לא עבדת עליי". שתיהן נהיות קדושות. זה עובד ככה גם אם לבהמה המקורית נהיה מום ופדו אותה בכסף (כלומר, הבהמה המקורית יצאה לחולין). אם תנסה להחליף בהמה חדשה כנגד הבהמה המקורית הזו – הבהמה החדשה עדיין תיתפס בקדושה. אז מה בעצם יוצא?
- אסור לאכול אותה (כי היא קדושה).
- אסור להקריב אותה (כי מקור הקדושה שלה פגום).
- אי אפשר לפדות אותה (כי הקדושה שלה חלשה מדי).
כמה נורא. לוקחים בהמה חביבה שהיה איתה פאק בירוקרטי ונותנים לה למות ועוד מרעב. למה? כדי שלא ייכשלו בה אחרים.
אבל זה בדיוק העניין של הגבולות שמתחיל לנו כאן ממש מבראשית א' א'.
היא נמצאת בין שמים וארץ.
היא קדושה, אבל מקור קודש פגום (מום לאחר הקדש ואני קשרתי את הקודש פה בפה) (זה בעצם, השזירה הקוואנטית של הקדושה. קטע).
היא קדושה עכשיו אבל לא מספיק.
היא בין לבין לבין לבין.
אז מנסים למצוא לה דברים אחרים יצירתיים, בהמשך, כמו שאולי כמו קדשים אחרים אפשר לאכול אותה.
וואלה לא.
מבאס.
***
בתניא, אגרות קודש כ"ג מצויין לנו:
על כן אהוביי אחיי ורעיי אל נא תרעו הרעה הגדולה הזאת ותנו כבוד לה' אלהיכם בטרם יחשך דהיינו בין מנחה למעריב כל ימות החול ללמוד בעשרה פנימיות התורה שהיא אגדה שבס' ע"י שרוב סודות התורה גנוזין בה ומכפרת עונותיו של אדם
אין לי מושג על איזו אגדה הוא מדבר ספציפית. האם זו האגדה האהובה עליי, שסיפרה ראשית דוד שלי בני אי אז באחד היארצייטים?
וזה מגיע מעין יעקב באמת, מההקדמה, שיש שם כמה וכמה עניינים מגניבים בספר הזה, אבל נביא מכאן את הכל מההקדמה כי למה לא, אחלה דרך לפתוח את זה את בראשית:
ויסכים זה עם מאמר, מצאתי כתוב בשם המדרש, ובקשתיהו ולא מצאתיהו בכל שיתא סדרי, וזהו נוסחו:
- בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא (דברים ו ד): "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
- בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך".
- שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא (שמות כט לט): "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".
עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: "הלכה כבן פזי! דכתיב (שמות כה ט): "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו".
וראוי להזכיר יסוד שורש מחלוקת ג' תנאים האלה. והנראה על-דרך הפשט כי סברת בן זומא שעיקר גדול בתורה, יתד שהכל תלוי בו, הוא ידיעת האמוניות התורניות הנרמזות בפסוק שמע ישראל. וסברת בן ננס כי בערך אל כלל ההמון, הוא עיקר גדול ויותר כולל עשות משפט ואהבת חסד בין איש לחבירו, אשר זה נרמז בפסוק ואהבת לרעך כמוך. שכן יקרה להלל כשבא לפניו עובד כוכבים א' ואמר לו גיירני על-מנת שתלמד לי התורה על רגל אחת, ואמר לו ואהבת לרעך כמוך. ובן פזי דקדק בזה יותר, וראה כי המעשים טובים נחלקים לשני מינים. הא' בין אדם לחבירו כמו ואהבת לרעך כמוך. הב' בין אדם למקום. כמו מעשה הקרבנות. ולזה ייחד פסוק את הכבש אחד, כי הוא מעשה הקרבנות לעבודתו ית', בעבור זה נקבעה הלכה כבן פזי, לפי שהוא מקבץ מעלות הדעות האמיתיות, ומעלת מעשה הטוב, וראיה לזה פסוק ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, כי מעשה המשכן שרשו דבר עיוני אמוניי, וצוה וכן תעשו, שהמעשה והעיון יהיו נקשרים יחד, והיתה כוונת שמעון הצדיק, לומר כי מעמודי העולם אשר הניחם הקב"ה ועליהם בנאו והעמידו, הם שלשה אלה: התורה זה עיון בדעות אמוניות • עבודה ענין הקרבנות שהם כוללים עיון ומעשה • וגמילות חסדים הוא מעשה פשוט בין אדם לחבירו.
***
ולא נשכח את מי שילוח:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים. בָּרָא הוּא מִלְּשׁוֹן חִיזּוּק, הַיְינוּ שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה אִמֵּץ וְחִיזֵּק הַיְסוֹדוֹת שֶׁיּוּכְלוּ לְקַבֵּל הַבְּרִיאָה, כְּמוֹ מֶלֶךְ שֶׁבּוֹנֶה אוֹצָר מְחַזֵּק אֶת הַיְסוֹדוֹת וְהַדְּפָנוֹת שֶׁיּוּכְלוּ לְקַבֵּל מַה שֶּׁיַּנִּיחַ לְתוֹכוֹ, וְהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ הֵם יְסוֹדוֹת הָעוֹלָם, וְהֵם מְרַמְּזִין בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם עַל הַלֵּב וְהַמּוֹחַ, בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה הָאָדָם לֵילֵךְ עַל פִּי רְצוֹן הַש"י בִּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה בְּרִיָּה שְׁלֵימָה, אָז צָרִיךְ לְאַמֵּץ וּלְחַזֵּק אֵלּוּ שְׁנֵי הַיְסוֹדוֹת, הַיְינוּ לִמְסוֹר הַשֵּׂכֶל וְהַמַּחְשָׁבָה שֶׁבָּרֹאשׁ וְכָל תַּאֲווֹת לִבּוֹ לְהַש"י וּלְהַמְלִיךְ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִפְעוֹל בָּהֶם דָּבָר זוּלַת רְצוֹן הַש"י…
מכאן דווקא לא פיזיקה קוואנטית או לא יודע מה אלא ביולוגיה.
ברא = בריאות, במקרה הזה. כלומר המילה לבריאות מגיעה לנו גם לתוך או מתוך הקונספט הזה של יש מאין, שיש בזה משהו מעניין כשחושבים על זה שחיים היא תופעה נובעת מרתקת מתמורות ביוכימיות/כימיה אורגנית נטו. על כן, הרעיון הזה של הומאוסטזיס שמייצר משהו שמתמשך לו בצורה טובה – היינו, חיים בריאים (וואטאבר זה אומר, בריא), הוא גם קשור לאותו עניין.
והבריאות כאן היא חיזוק. כלומר, הבריאה של העולם הייתה יותר מהכל בגלל חיזוק יסודות שיכלו לקבל את מה שצריך.
השמים והארץ לא רק נוסדו.
אלא התחזקו.
ממש כמו שהגוף שלנו מתחזק.
ממש כמו שלימוד מחזק.
ממש כמו, ששנינו באותו מדרש קריטי ממקודם, צריך גם את המעשה וגם את הלימוד. גם את הכבש בבוקר וגם באחר הצהריים.
ממש כדי להבין סוגיה כמו למה לתת למשהו שהוא בין לבין לבין לבין לגווע בתוך עצמו.
ממש כמו הרגע הראשון, שהוא לא בר חלוקה.
שיהיה שבוע טוב
שנה טובה
והרבה שקט
צרי
