כ' אב 3.8.26
(יב,טו) רַק֩ בְּכָל־אַוַּ֨ת נַפְשְׁךָ֜ תִּזְבַּ֣ח ׀ וְאָכַלְתָּ֣ בָשָׂ֗ר כְּבִרְכַּ֨ת יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ בְּכָל־שְׁעָרֶ֑יךָ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יֹאכְלֶ֔נּוּ כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל׃
למול:
(יב,כא) כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֮ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן יְהוָה֙ לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ׃
(יב,כב) אַ֗ךְ כַּאֲשֶׁ֨ר יֵאָכֵ֤ל אֶֽת־הַצְּבִי֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ל כֵּ֖ן תֹּאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵא֙ וְהַטָּה֔וֹר יַחְדָּ֖ו יֹאכְלֶֽנּוּ׃
ובלי קשר שהוא עם קשר שהוא בלי קשר:
(יב,כ) כִּֽי־יַרְחִיב֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֽוּלְךָ֮ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃
הפשט של הפרשייה היום עוסק בדברים שמקבילים לנו מאד לדברים שלמדנו בדפים היומיים והוא המשמעות של מקום + כוונה + שחיטה. כלומר, איפה ולמה אני שוחט בשר. האם אני שוחט לשם תאוותי או לשם תאוות הקורבן או לשם הקורבן נטו, האם אני שוחט את זה בשעריי (איזה מקום מעניין לשחוט בו, בכלל, כמה דברים קורים דווקא בשער, כל פעם זה עניין אותי, הרעיון הזה של יושבי שערים וכו') או האם אני שוחט במזבח ושוב עבור מה – קורבן? תאווה? ה'? אני? אני וה'?
למה הדבר הדומה – לאמא המתקינה סעודה לילדיה הקטנים ולא אוכלת ממאכלי ידיה או שמא כן אוכלת או שמא מתקינה סעודה רק לעצמה.
מיזוגני מצדי, סליחה, אבל תזרמו עם הדימוי. אני אחרי אימון.
***
מעבר לזה, הפשט כאן חזר על משהו מעניין שאני עוד לא מצליח לתפוס עד הסוף.
הצבי והאיל; הטמא והטהור.
אני מבין את ההגיון האפשרי ההלכתי – עכשיו גם הטמא והטהור יכולים להנות באכילת חולין והכרת הוא חל רק על בשר קודשין. גם הצבי וגם האיל טהורים, היינו, הכבש והיינו הצבי שתיהן חיות מפורשות כשרות. עם זאת, מה המוזיקה פה? בוא נראה אם יש למישהו משהו מעניין להגיד על זה:
קודם כל, האדרת אליהו ואני דיברנו אותה שפה אולי כי אני מושפע רצח מכל הפרשנות של הגר"א לספר יצירה ולכן חשבתי קודם על מקום וכוונה וכו' והנה הוא כותב בדיוק את זה:
רק בכל אות נפשך. שיש ג' דברים. זמן. ומקום. ואדם. ק״ק נאכל לזכרי כהונה והוא אדם. מקום. שנאכל לפנים מן הקלעים. זמן. ליום ולילה. וקדשי' קלים נאכל לטהורים. ובירושלים. ולשני ימים וכו'. אבל פסולי המוקדשין נאכלין בכל זמן ולכך נאמר בכל אות נפשך. ובכל מקום. לכך נאמר בכל שעריך. ולכל אדם אף לטמאין. לכך נאמר הטמא והטהור:
הו כן!
רש"י על זה:
כצבי וכאיל. שֶׁאֵין קָרְבָּן בָּא מֵהֶם:
כצבי וכאיל. לְפָטְרָן מִן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה (ספרי):
**
הצבי והאיל אינן טמאות. הן שתיהן במצב מעניין – טהורות אך פטורות מקרבן ופטורות מן החיוב של זרוע-לחיים-קיבה (מתנה לכהן). הטמא והטהור כתקבולת היא סוג של תקבולת נרדפת לדבר אחר:
אין הבדל בין טמא וטהור במצבים שאינם קודשין.
ביום-יום, בחיים-עצמם, הטמא והטהור הם מצבים אנושיים שאדם יכול להיות בהם, למעלה-למטה, בסדר-לא-בסדר, טועה-לא-טועה. כשם שאדם שבמינוס בבנק אינו באיזה מקום מוסרי דפוק בהכרח.
אדם הוא אדם.
כשאדם נמצא בתוך המרחב, "השלישי-האנליטי" הספציפי של קודשין, של הקרבת קורבנות, אנחנו במקום אחר, כי לאלוקים יש את הגבולות והבקשות שלו כשאנחנו באים אליו באינטימיות המסויימת הזו.
למה הדבר דומה?
לכך שרוב היהודים לא יתפללו תפילת שמונה עשרה כשהם בשירותים. נשמע אפילו קצת מטונף שאני מזכיר את שני הדברים האלה יחד, ר"ל, נכון?
אבל, יהודי יכול לחשוב שנייה על השיעור-תורה שהוא כרגע עושה כשהוא שנייה צריך להתפנות. יכול להיות שהוא יהרהר בענייני קודש. הוא אולי יעשה כמנהג חלק מהיהודים ויבקש מכמה מלאכים שיפרדו ממנו; ולא יביא דבר קודש לשירותים; ויחכה ויצא ויברך אשר-יצר בחוץ, מפני הכבוד. נכון?
כמו המשנה בכריתות שאנחנו קוראים בפיתום הקטורת – אין מכניסין מי רגלים למקדש מפאת הכבוד.
זה העניין. הכבוד.
עכשיו, נכון, דכתיב לנו – "כבודו מלא עולם" ובאותה תפילה כמעט באותה נשימה שואלים – "איה מקום כבודו".
היינו אותו עניין לסובב כל עולמין (איה מקום כבודו) ולית אתר פנוי מיני (כבודו מלא עולם).
השלישי הוא סופרפוזיציה כשם שהטהור והטמא באדם הוא סופרפוזיציה תלוית מקום, זמן ואדם.
כך גם הצבי והאיל. אלו חיות בר אך הן כשרות.
כך אנחנו. טמאים וטהורים, בר או מתורבתים.
כל האופציות פתוחות בפנינו.
***
חולין צ"ה ע"א מדבר על דבר… דומה מאד:
תָּא שָׁמַע תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת כֻּלָּן מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה וְאַחַת מוֹכֶרֶת בְּשַׂר נְבֵלָה וְלָקַח מֵאַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח סְפֵקוֹ אָסוּר וּבְנִמְצָא הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב הָכָא נָמֵי בְּנִמְצָא בְּיַד גּוֹי
תָּא שְׁמַע מָצָא בָּהּ בָּשָׂר (אִם חַי) הַלֵּךְ אַחַר רֹב טַבָּחִים וְאִם מְבֻשָּׁל הַלֵּךְ אַחַר רֹב אוֹכְלֵי בָשָׂר
וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי בְּנִמְצָא בְּיַד גּוֹי מְבֻשָּׁל הַלֵּךְ אַחַר רֹב אוֹכְלֵי בָשָׂר וְנֶחְזֵי אִי דְּגוֹי נָקֵט לֵהּ אִי דְּיִשְׂרָאֵל נָקֵט לֵהּ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ
בקצרה ממש. הסופרפוזיציה של הבשר. נניח ושחטנו בשר כשר וקנינו אותו. אנחנו משאירים אותו איפשהו ולא מסתכלים עליו. חוזרים. איך אנחנו יודעים שלא הגיע כלב / עורב ודפק אותו או שמא בטעות מישהו החליף לנו את הבשר הזה עם בשר אחר ולא כשר? במילים אחרות, השגחה.
במילים עוד יותר אחרות – הסופרפוזיציה של הסטייק!
עכשיו, כאן יש לנו כמה תא שמע-ות על זה:
אם אנחנו בעיר שרוב האיטליזים שלה כשרים וחלק לא כשרים וקניתי בשר ואני לא זוכר מאיפה, הולכים על פי הרוב בעיר, יעני, כנראה כשר – אלא אם כן הולך במקום קבוע ולא בטוח אם הלך או לא ואז "יש ספק אין ספק".
אם הוא מוצא מנה מבושלת, ורוב מי שאוכל מבושל בעיר יהודים – כשר; אם רוב מי שאוכל בשר לא יהודי – לא כשר.
ואם אנחנו רואים מישהו לא יהודי מחזיק? רגע, איך אנחנו מזהים לפי מראה מישהו שיהודי או לא? אי אפשר לדעת. הולכים על פי הרוב.
גם בתלמוד יש לנו סופרפוזיציה סביב טמא וטהור.
סביב הכשר והלא כשר.
כאן הולכים בצורה יותר פשוטה כי צריך לפתור סוגיה, התורה לא באה לפתור סוגיה אלא באה להעמיד את האופציות.
התלמוד בא לברור אותן.
התשובה הפשוטה: הולכים על פי הרוב.
***
התניא מסביר לנו את הקישור הזה אחרת:
והנה מודעת זאת דיש ב' מיני דו"ר הראשונות הן הנולדות מהתבונה והדעת בגדולת ה' ובדברים המביאין לידי אהבת ה' ויראתו והאחרונות הן הבאות אחר כך מלמעלה בבחי' מתנה וכמ"ש במ"א ע"פ עבודת מתנה אתן את כהונתכם שהיא מדת אהבה וכן הוא ג"כ ביראה.
והנה ודאי אין ערוך כלל בין הראשונות שהן תולדות השכל הנברא לגבי האחרונות שהן מהבורא ית"ש. ולכן הן הן הנקראות בשם אמת כי חותמו של הקב"ה אמת שהוא אמת האמיתי וכל האמת שבנבראים כלא חשיבי קמיה אך איזה הדרך שיזכה האדם לאמת ה' הנה הוא על ידי שיעורר רחמים רבים לפני ה' על הניצוץ שבנפשו שהיא מדתו של יעקב מבריח מהקצה אל הקצה דהיינו מרום המעלות עד למטה מטה להמשיך אמת ה' לעולם השפל הזה החשוך וכמ"ש כי אשב בחשך ה' אור לי וזהו כי גבר עלינו חסדו כו'.
דו"ר = דחילו ורחימו. יראה ואהבה.
שתי מידות לזה, כשם שיש לנו את הסופרפוזיציה בתורה בין האיל והצבי ובין הטמא והטהור.
שני סוגי אהבה ויראה. האחת מהשכל. האחרת מתנה. כלומר, היכולת לאהוב, באה ממי שאוהבים דווקא.
שזה מחבר אותנו לבריאה באות ה"א.
שזה מחבר אותנו שוב לשני המצבים האלוקיים – סובב כל עלמין (מנותק לכאורה וטרנסצנדנטי) ולית אתר פנוי מיני (חלק מאיתנו ללא סייג).
האהבה והיראה קיימים גם בטמא.
גם בנפילה.
גם במקומות שפחות פשוטים.
האהבה אינה צריכה לבוא רק מהשכל. היא צריכה לבוא מאותו החיבור האפשרי בהכל. זה למה היא נובעת משם וחוזרת לשם.
***
ובדיוק באותה נקודה מרחיב מי השילוח:
כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כוּ' וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כוּ' בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. לֹא נֶאֱמַר שֶׁיֵּצְאוּ חוּץ לִגְבוּלָם רַק שֶׁגְּבוּלָם יִתְרַחֵב, כִּי בֶּאֱמֶת מִשֵּׁם הוי"ה הַיְינוּ מִצַּד הַש"י אֲשֶׁר בָּחַר בְּיִשְׂרָאֵל אֵין שׁוּם גְּבוּלִין רַק מֻתָּר לְהִתְפַּשֵּׁט בְּכָל הַטּוֹבוֹת, אַךְ מִשֵּׁם א"ד"נ"י הַיְינוּ הַכָּרַת הָאָדָם וּגְבוּל תְּפִיסָתוֹ מִזֶּה נִצְמַח כָּל הַגְּבוּלִין שֶׁעַד כָּאן מֻתָּר לְהִתְפַּשֵּׁט וּמִכָּאן וְאֵילָךְ אָסוּר, הַיְינוּ כַּמָּה שֶׁיִּמָּצֵא בָּאָדָם כֹּחַ עֲבוֹדָה כָּךְ יוּכַל לְהִתְפַּשֵּׁט אֶת עַצְמוֹ בַּטּוֹבוֹת. וְזֶה פֵּירוּשׁ "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ", כִּי בַּתְּחִילָּה שֶׁהָאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדָה אָסוּר לְהִתְפַּשֵּׁט אֶת עַצְמוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר יִתְפַּשֵּׁט יוֹתֵר מִדַּאי יוּכַל חַס וְשָׁלוֹם לְהִסְתַּלֵּק מִיִּרְאָה, אַךְ כַּאֲשֶׁר יִתְרַבֶּה בּוֹ כֹּחַ הָעֲבוֹדָה וְהַיִּרְאָה אָז מֻתָּר לְהִתְפַּשֵּׁט יוֹתֵר מֵעֲבוֹדָתוֹ, וְזֶה פֵּירוּשׁ "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ", הַיְינוּ שֶׁיִּתֵּן בְּךָ כֹּחַ עֲבוֹדָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ וְיָסִירוּ הַגְּבוּלִין מֵאִתְּךָ עַד שֶׁתּוּכַל גַּם לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְלֹא תֵּצֵא חוּץ לִגְבוּלְךָ.
האהבה הזו,
התקבולת הלכאורה נרדפת,
היכולת להכיל את ריבוא האופציות – גם בבשר שאולי אצל גוי אולי אצל יהודי –
הוא הרחבת הגבול פנימה.
ההתפשטות היא מבפנים.
ויש לה גבול.
גם כאן, ההתפשטות – הכח – מגיע מאותה נצחיות.
כך גם היכולת להכיל.
היכולת לקבל את ריבוא האופציות ואת האינסוף שלהן ולקבוע בכל רגע לפי איזשהו כלל מוסכם.
בטיפול – זו בחירת הפרשנות הרלוונטית, בלי תשוקה ובלי זיכרון, מתי שצריך, איך שצריך. ועדיף כמה שפחות.
עד שיסתלקו ויסרו הגבולין. מעניין. אני נשאר לתהות על המשפט הזה בכוונה.
***
רק טוב, שיהיה המשך שבוע רגוע ואוגוסט ממוזג לכל
צרי
