ט"ז באב 30.7.26
(י,יב) וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ׃
(י,טו) רַ֧ק בַּאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק יְהוָ֖ה לְאַהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם וַיִּבְחַ֞ר בְּזַרְעָ֣ם אַחֲרֵיהֶ֗ם בָּכֶ֛ם מִכָּל־הָעַמִּ֖ים כַּיּ֥וֹם הַזֶּה׃
(י,טז) וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעָ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד׃
(י,כ) אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּב֣וֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ׃
למה ארבעת הפסוקים האלה תפסו אותי יותר מהכל, מהפרשייה היומית?
יש כאן משחק בין כמה פעלים חשובים שמתרחשים ספציפית בארבעתם וכמובן שיש עוד בשאר הפרשייה ובשאר הפרקים בפרשה וכו'.
שואל. יראה. ללכת. אהבה. עבוד.
חשק, לאהבה. בחירה.
למול את ערלת ה ל ב . לא הערלה של איבר אחר. לא להקשות עורף – כמו נבואת בלעם וכמו שנאמר קודם לכן בפרשה זו.
תרא (ועוד עם י' נוספת), תעבוד, תדבק, תשבע (שובע? שבועה?).
בכור אשר על הפסוק האחרון:
בכור שור, דברים י׳:כ׳:א׳-ד'
את ה' אלהיך תירא. שלא תעשה מה שהזהיר עליך שלא לעשות, וזהו מצות לא תעשה:
ואותו תעבוד. שתעשה מה שציוה עליך לעשות, וזהו מצות עשה:
ובו תדבק. לא תפרד ממנו כלל, כי אין מלך כמותו כי הכל איין כנגדו:
ובשמו תשבע. ולא תזכיר שם אלהים אחרים וכיון שתזכיר שמו על דבר, תהא עליו מושבע ועומד, דהזכרת השם על דבר תהי בעיניך שבוע':
ובעיקר, בו תדבק.
שוב, במסגרת הנושא העיקרי שאני מנסה לדון עליו כל הפרשיות האחרונות, גם פרשת דברים וגם פרשת עקב ובמובן מסויים, כל ספר דברים, היא שיח די חד כיווני על מערכת היחסים של בני ישראל עם ה'.
בייחוד אחרי כל הבלאגנים והדברים הלא קלים שהיו לנו בספר במדבר.
זה סוג של שיחת גבולות / יחסינו לאן – מעין We need to talk ארוך מאד.
הפסוק האחרון מסכם את זה.
תעשה את מה שצריך לעשות, אל תעשה את מה שצריך שלא לעשות, תהיה איתי, אל תבגוד.
זה קצת ממש בדיוק מה שצריך להיות במערכת יחסים.
על פסוק ט"ז בפרק זה, העמק דבר אמר משהו אדיר:
העמק דבר על דברים י׳:ט״ז:א׳
ומלתם את ערלת לבבכם. החובה על כל הדיוט שלא יהא בן תמותה וערל לב מכל וכל אלא לפי ערכו יחשוב דרכו שהוא נבחר מה׳ ולזה נוצר לעבדו. ע״כ עליו לפתוח עכ״פ קצה ערלת לבבו לידיעה כ״ש:
הו ואוו.
המשמעות שלנו היא שם.
והרעיון הוא לא להיות ערל לב.
לנשום עמוק.
לזכור.
יש לאן.
יש למה.
ועל אותו פסוק, שלושה מפרשים, כמעט אותו דבר:
רש"י על דברים י׳:ט״ז:א׳
ערלת לבבכם. אֹטֶם לְבַבְכֶם וְכִסּוּיוֹ:
שד"ל על דברים י׳:ט״ז:א׳
ומלתם את ערלת לבבכם: הסירו המכסה האוטמו לבלתי הבין.
שפתי חכמים, דברים י׳:ט״ז:א׳
אוטם לבבכם וכיסויו. וכסויו שהוא אטומו, וכן בפ' וארא (שמות ו יב) ע"ש:
הלב אטום.
צריך להסיר את הכיסוי?
איך?
***
וְטַעְמָא מַאי אָמַר רָבָא אָמַר קְרָא הַיָּרֵךְ הַמְיוּמֶּנֶת שֶׁבַּיָּרֵךְ
וְרַבָּנַן הַהוּא דְּפָשֵׁיט אִיסּוּרֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ יָרֵךְ לְאַפּוֹקֵי חִיצוֹן דְּלָא
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר אָמַר קְרָא בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ כְּאָדָם שֶׁחוֹבֵק אֶת חֲבֵירוֹ וְיָדוֹ מַגַּעַת לְכַף יְמִינוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר כְּגוֹי נִדְמָה לוֹ דְּאָמַר מָר יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּטְפַּל לוֹ גּוֹי בַּדֶּרֶךְ טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ
רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַחָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא בַּר עוּלָּא אָמַר כְּתַלְמִיד חָכָם נִדְמָה לוֹ דְּאָמַר מָר הַמְהַלֵּךְ לִימִין רַבּוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר
וְרַבָּנַן מֵאֲחוֹרֵיהּ אֲתָא וְנַשְּׁיֵיהּ בְּתַרְוַיְיהוּ
וְרַבָּנַן הַאי בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ מִבְּעֵי לֵיהּ לִכְאִידַּךְ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְלַמֵּד שֶׁהֶעֱלוּ אֲבַק מַרְגְּלוֹתָם עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד כְּתִיב הָכָא בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ וּכְתִיב הָתָם וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו
וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנָּשָׁה מִמְּקוֹמוֹ וְעָלָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר נָשְׁתָה גְבוּרָתָם הָיוּ לְנָשִׁים
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מַאי דִּכְתִיב דָּבָר שָׁלַח בְּיַעֲקֹב וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל דָּבָר שָׁלַח בְּיַעֲקֹב זֶה גִּיד הַנָּשֶׁה וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁפָּשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּכׇל יִשְׂרָאֵל
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מַאי דִּכְתִיב וּטְבוֹחַ טֶבַח וְהָכֵן פְּרַע לָהֶן בֵּית הַשְּׁחִיטָה וְהָכֵן טוֹל גִּיד הַנָּשֶׁה בִּפְנֵיהֶם כְּמַאן דְּאָמַר גִּיד הַנָּשֶׁה נֶאֱסָר לִבְנֵי נֹחַ
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר עַל פַּכִּין קְטַנִּים מִכָּאן לַצַּדִּיקִים שֶׁחָבִיב עֲלֵיהֶם מָמוֹנָם יוֹתֵר מִגּוּפָם וְכׇל כָּךְ לָמָּה לְפִי שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגָזֵל
וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁלֹּא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אָמַר מֵהָכָא הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים
יש כאן רצף מדרשי יפה ממש שנתתי לבינה שנייה לתרגם לנו אותה לרצף:
הקטע עוסק בפרשת מאבק יעקב והמלאך ובמקורותיה ההלכתיים והרעיוניים של מצוות גיד הנשה:
- מקור האיסור בירך ימין (או בשתי הירכיים):
- דעה אחת לומדת מהמילה "הַיָּרֵךְ" הכוונה לירך המרכזית/הימנית.
- דעה אחרת (ריב"ל וטעמים שונים) מסבירה דינמיקה של המאבק: המלאך נדמה לגוי (ויעקב הושיבו מימינו), או לתלמיד חכם/רב (ויעקב הלך מימינו), ולכן הפגיעה הייתה בירך ימין. חכמים הסוברים שהאיסור הוא בשתי הירכיים מפרשים שהמלאך בא מאחור ופגע בשתיהן.
- משמעות המילה "בהאבקו":
- חכמים דורשים את התיאור "בְּהֵאָבְקוֹ" מלשון אבק – שהמאבק ביניהם היה כה עז עד שהעלו אבק שהגיע עד כיסא הכבוד.
- אטימולוגיה ופשט האיסור:
- הגיד נקרא "נָשֶׁה" מפני שזז ונעקר ממקומו (מלשון נשייה/העתקה, כפי שמופיע בנבואות שמעידות על חולשה).
- המדרש דורש את הכתוב בדעת המאמינים שאיסור גיד הנשה התחיל כבר אצל בני יעקב (או בני נח) ולא רק במתן תורה.
- מוסר השכל על הנהגת הצדיקים ותלמידי החכמים:
- זהירות בממון: יעקב חזר בשביל "פכים קטנים". חז"ל מפרשים שהצדיקים חסים על ממונם מכיוון שהרוויחו אותו ביושר מוחלט וללא שמץ גזל.
- סכנת הלילה: מהעובדה שיעקב נשאר לבדו בלילה ונאבק עם המלאך (או מהנהגת בועז בשדה), לומדים חז"ל זהירות הלכתית-מעשית: תלמיד חכם לא יצא יחידי בלילה מפני המזיקים והסכנות.
***
מה החשיבות במדרש הזה?
קודם כל, זה בא בהמשך ישיר לכמה דפים שאנחנו דנים על גיד הנשה.
מעבר לזה, זה מגיע לשיח ששוב שואל – אם אוכלים גיד נשה משתי הירכיים זה עונש כפול?
מתי עונש כפול הוא חסר משמעות בכלל (מקלל אביו יותר מפעם אחת או את בעלה הנוכחי של אמא שלו וכו') – מגיע בכלל למשמעות של… למה יש איסור על גיד הנשה?
התלמוד בכללותו ובמקרה הספציפי הזה שאני מקשר לדרשה על הפרשה שאנו קוראים – זה הניסיון של עם ישראל להשיב ולנסות להבין את מערכת היחסים עם אלוקים מהצד שלנו.
מה זה אומר לשמור או לא לשמור?
מה זה אומר לעשות את שצריך לעשות ולא לעשות את שצריך לא לעשות?
וכן, איך מצווה אחת מביאה אותנו לחשיבה אחרת (מגיד הנשה ל-לא לצאת בחושך לסכנה).
וכן, עד כמה שיש דברים לא ברורים, שזקוקים – אחד אתמול – ללשון הואי כדי לנסות להבין למה.
למה אנחנו לא אוכלים את הגיד הזה.
…וגורמים לזה שלמצוא פה פיקנייה כשרה זה סיוט…
***
אגרות הקודש ד' פרק ה':
אך ביאור הענין למה אמרו רז"ל שעוה"ז דוקא נברא בה'.
אות אחת שבעצם ממנה נברא העולם הספציפי הזה במחזור האינסופי (לדיד האריז"ל) של יצירת יקום והרס שלה (נורא ברהמיני, הייתי אומר, אבל בסדר).
ה'.
זה קודם כל, דרך שאנחנו מקצרים בשם ה'.
זו הספרה 5.
וזה הבל. אוויר.
מה זה אומר על העולם שלנו?
מסביר בהמשך הרב הזקן:
מבחינת חומר וגוף האותיות וחיצוניותם שהוא בחינת ההבל המתחלק לז' הבלים שבקהלת שעליהם העולם עומד כמ"ש בזוה"ק והוא מוצא פי ה' המתלבש בעולם הזה וכל צבאיו להחיותם ובתוכו מלובשת בחינת צורת אותיות הדבור והמחשבה ממדותיו הקדושות ורצונו וחכמתו וכו' המיוחדות בא"ס ב"ה בתכלית (וז"ש האר"י ז"ל שבחינת חיצוניות הכלים דמל' דאצילות המרומזות בה' של שם הוי' ב"ה הם ירדו ונעשו נשמה לעולם העשיה) וכ"כ בתקונים שהיו"ד הוא באצי' כו' וה' תתאה מקננת בעשיה:
הבל הפה של ה' הוא כזה שממשיך ומתמשך. הוא בעצם פעולה שמחייה את העולם הזה ספציפית.
אם התלמוד עזר לנו להבין את מערכת היחסים מהצד של עם ישראל
התניא עוזר לנו להבין את מערכת היחסים מהצד של ה'.
הוא מחייה. זה התפקיד העיקרי שלו.
להמשיך את הקיום קיים.
שהחוקים של הפיזיקה ימשיכו.
ששלילי יימשך לחיובי. שהספין של חלקיק יהיה כזה. שמיתר ירטוט לחלקיק, אם אנחנו הולכים בשיטת תאוריית המיתרים. כזה.
***
והאיזביצ'ער, מי השילוח:
וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ וכו׳, וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם. וְלֹא הִזְכִּיר אֶת קֹרַח לְפִי שֶׁכָּאן הוּא פָּרָשַׁת אַהֲבָה, וּלְקֹרַח הָיָה בֶּאֱמֶת אַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ וּלְפִי דַעְתּוֹ הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֲבָל הֵם לֹא כִּוְּנוּ אֶלָּא לִכְבוֹד עַצְמָם, וְגַם כִּי הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת תְּדַבֵּר בְּאַהֲבַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְשֶׁיִּהְיֶה אָדָם מֻסְכָּם לָתֵת כָּל מָמוֹנוֹ לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בִּרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, שֶׁזֶּה נִקְרָא שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה שֶׁהָאָדָם מְחֻיָּב לְהַפְקִיר כָּל רְכוּשׁוֹ לִכְבוֹד ה׳, וּכְמוֹ שֶׁבַּזְּמַן נִמְצָא שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, כֵּן נִמְצָא בַּנֶּפֶשׁ הוּא נֶפֶשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְזֶה דְּאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (ויקרא רבה פרשה א',א') "גִּבּוֹרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" בְּשׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וּלְקֹרַח הָיָה כֹּחַ הַזֶּה רַק שֶׁטָּעַן שֶׁהוּא הַתַּלְמִיד חָכָם הָאֲמִתִּי שֶׁבְּדוֹרוֹ, וְזֶה יִקָּרֵא אֶתְנַן זוֹנָה שֶׁנּוֹתֵן בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן דָּתָן וַאֲבִירָם שֶׁלֹּא הָיוּ כְּלָל בַּמַּדְרֵגָה הַזֹּאת, וְרַק הָיוּ בְּחוּצְפָּה נֶגֶד הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ וְזֶה נִקְרָא מְחִיר כֶּלֶב, וְלָכֵן בַּפָּסוּק וְכָל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם לֹא נִזְכַּר קֹרַח לְפִי שֶׁהוּא הָיָה נָקִי מִזֶּה וְרַק הֵם לֹא הָיוּ נְקִיִּים.
אני פשוט משאיר את זה ככה.
***
פרשת עקב מלמדת אותנו כמה פרקים מעניינים על איך עושים מערכת יחסים.
ואולי גם איך לא עושים.
אהבות
וסופ"ש רגוע
צרי
