ט"ו באב 29.7.26
*
**
חג לא-קרה-כלום-נוראי-היום שמח,
המסע ממשיך. זה ברור מכל, בפסוק שמסיים את הפרשייה היום:
דברים י' פס' י"א
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י ק֛וּם לֵ֥ךְ לְמַסַּ֖ע לִפְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיָבֹ֙אוּ֙ וְיִֽירְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֥ת לָהֶֽם׃ {פ}
שפתי כהן על התורה מוסיף:
ויאמר ה' אלי קום לך למסע לפני העם, לא אמר נסע, או לך נחה, אלא למסע, לומר שיהא הוא הולך עמהם ומסיעם בזכותו, בכל דור ודור הולך עמהם בגלות, בכל דור בכל מקום שהוליכן שם הולך עמהם, כמו שאמר בזוהר על פסוק דור הולך ודור בא וגו' והארץ לעולם וגו', וכתיב מה שהיה הוא שיהיה, ר"ת משה:
שפתי כהן הוא הקרוב ביותר לאיך שאני קורא את הפסוק הזה, שלא מצאתי במפרשים כוונה כמותי אבל אם יש תקנו אותי (שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך וגו'). המעניין הוא שמי שמסיע את העם, בניגוד למה ששפתי כהן אומר לנו, הוא בעצם – משה. הרי ה' אומר אליו קום לך למסע לפני העם.
אבל כן. שיהא הוא הולך עמהם ומסיעם בזכותו. בכל דור ודור. בגלות. איפה שהם יהיו הוא יהיה.
או שבעצם כן הוא מתכוון למשה לפי הסוף של הפירוש?…
העניין הוא, משה, כווקטור או שליח של ה', או ה' עצמו. עם העם.
אחלה.
אבל אני מסתכל על זה אחרת.
קום לך למסע לפני העם.
שני פעלים שונים. הקימה וההליכה.
למה הדבר הדומה? אדם שמחליט לשנות את חייו ולרדת במשקל. ישנו הבדל גדול בין הירידה עצמה ולבין התחזוק של אורח חיים חדש.
קום – זה שנה.
לך – זה תתמיד.
במה?
במסע.
מה זה מסע? איך אמרו שבק-ס'? וכן אני מושפע מהדוקומנטרי שראיתי אתמול עליהם? הדרך ארוכה ללכת בה זה לחיות. צדקו.
לפני? למה לא אחרי? כי אנחנו באים אל. ל-פני. ל-פנים. בסלנג העברי, "בפנים" אומר מלוא העצרת של מה שיש להגיד "בלי פילטרים". מעין גרסה של כנות רדיקלית שעלולה בשמחה להפוך לנשק.
אבל כן זה לפני. אולי לא מאחורי, שהם רואים מאחוריו – אבל בסופו של יום זו הליכה TOWARDS. לקראת.
העם.
האחר במובן אחר.
***
הרבה פעמים הדיון שאני לוקח אותו אליו מציב את ה' בעמדת אחר אלומטיבי, טרנסצנדנטי. אך כאן אני רוצה להגיד שהפסוק מציב לנו אופציה להסתכל על זה מזוית אחרת. כלומר, בדיוק כשם שבפיזיקה הכל תלוי במערכת הייחוס שלך, על-מי-פועל-הכח, נניח – כך גם כאן. האחר הוא רק אחר ביחס לסובייקט.
ואם אנחנו הופכים את האחר הטרנס' – הלוא הוא ה' – לסובייקט; אזי האחר כאן הוא כלתו, עם-ישראל. המתווך, זה שמצליח להפעיל, זה שהופך להיות הווקטור המוליך, מי שאחראי על האהבה, הוא משה, או משה ואהרון. אותם בלימה שדיברנו עליהם אתמול – ובצורה מעניינת משהו, אגב ימי אהבה עם עניינים פטישסטיים משהו – אני מחזיר אותנו לשיר השירים ג' (או ד'? אני עצלן לבדוק) ולפסוק שגרם לכל מתבגר לגחך לפחות פעם אחת בבושה – שדייך תאומי הצבייה הרועים בשושנים וגו' (סליחה על הציטוט העקום, הטאבלט הוא סיוטי במולטיטאסקינג שאני עושה בלפטופ). הרי, הפרשנות המסורתית אוהבת לראות בצי… אה, בשדיים, בתור אהרון ומשה. לא סתם.
***
אצל מלאני קליין השדיים זכו להאדרה והאצלה אינסופית. כזו שגורמת לכל שנה א' פסיכולוגיה או שנה ג' תזונה לגחך קצת כשמדברים על ה"שד הטוב והשד הרע". הרי מה אותם שדיים? אובייקטים. היינו, "משהו או מישהו אנחנו מוציאים עליו דחף". היינו מישהו או משהו לייצר איתו קשר.
אצל קליין, הדבר הראשוני ביותר שאפשר לסמן סביב התינוק כאובייקט יהיה השדיים. כי בעצם, האובייקט המלא הוא אמא. האובייקט החלקי הוא השד.
ולמה? כי השד מביא אוכל.
מכאן, אגב, הנחות הבסיס האחרות לכל מה שאני רוצה להרים ולחדש בפסיכואנליזה – פאגואנליזה – להאדיר מחדש את האוכל במרכז ולא את המיניות (ולמעשה להמשיך את מה שפרויד כתב בעצמו במאסות על מיניות).
היינו,
השדיים הם שער מהמם, באנושות ובתרגום האנושות לשפה אחרת (היינו, פסיכואנליזה), כדי להבין את הרעיון שעומד מאחורי מה שמקשר בין סובייקט לאובייקט -> הווקטור.
"שפת אהבה", אם תרצו.
אוכל, היא שפת אהבה. אני (סובייקט) רוצה לאהוב את זוגתי / אמא / מישהו (אובייקט) דרך אוכל (ווקטור).
הווקטור הוא השפה, שמייצרת את הקשר הזה.
לכן.
סובייקט (ה' / בני ישראל), אובייקט (בני ישראל / ה') והמתווך, השפה, מי שמעביר בין לבין – זה משה ואהרון. תאומי הצבייה הרועים בשושנים. אלו שאומרים נחנו מה. תלויי בלימה. העניו והרודף שלום.
אלו שאומרים להם,
קומו, לכו, למסע.
***
חולין צ' ע"ט:
תְּנַן הָתָם תַּפּוּחַ הָיָה בְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ פְּעָמִים הָיָה עָלָיו כִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת כּוֹר אָמַר רָבָא גּוּזְמָא
הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב אָמַר רָבָא גּוּזְמָא
אָמַר רַבִּי אַמֵּי דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲוַאי דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲוַאי דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי הָא דַּאֲמַרַן
דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲוַאי עָרִים גְּדוֹלוֹת וּבְצוּרוֹת בַּשָּׁמַיִם דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲוַאי וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ לְקוֹלָם
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי אָמַר שְׁמוּאֵל בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי אֵלּוּ הֵן תַּפּוּחַ גֶּפֶן וּפָרוֹכֶת תַּפּוּחַ הָא דַּאֲמַרַן
גֶּפֶן דִּתְנַן גֶּפֶן שֶׁל זָהָב הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל מוּדְלָה עַל גַּבֵּי כְּלוֹנְסוֹת וְכׇל מִי שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב גַּרְגֵּיר אוֹ אֶשְׁכּוֹל מֵבִיא וְתוֹלֶה בָּהּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק מַעֲשֶׂה הָיָה וְנִמְנוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים לְפַנּוֹתָהּ
פָּרוֹכֶת דִּתְנַן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הַסְּגָן פָּרוֹכֶת עוֹבְיָהּ טֶפַח וְעַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם נִירִים נֶאֱרֶגֶת וְעַל כׇּל נִימָה וְנִימָה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוּטִין אׇרְכָּהּ אַרְבָּעִים בָּאַמָּה וְרׇחְבָּהּ עֶשְׂרִים בְּאַמָּה וּמִשְּׁמוֹנִים וּשְׁתֵּי רִבּוֹא נַעֲשֵׂת וּשְׁתַּיִם עוֹשִׂים בְּשָׁנָה ושְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים מַטְבִּילִין אוֹתָהּ
יש לנו כאן רצף של סוג של מדרשים, קצת יותר עדינים בתיאור.
אני לא רוצה להכנס לכל הפרשנות של זה, אלא לנקודה אחת חשובה.
גוזמא / הואי.
ההגזמות וה-הואי לא נאמרו סתם. עד כדי שגם תורה, גם נביאים וגם חכמים דיברו בשני הסגנונות. הכוונה הייתה שלהגזמה / הואי (היינו הך), הייתה מטרה רטורית, קונספטואלית. סימבוליקה.
התפוח הענק הזה שהיה יכול להכיל כמות מטורפת של אפר? הגזמה. לא סתם הגזמה. כדי להגיד – אה, משהו.
אני לא יודע להתיימר מה הסימבול, או יותר נכון, מה המסמן הזה מסמן.
אני כן יודע להגיד – התלמוד כאן אומר מפורש.
כל הכתבים, דיברו (מדי פעם) בלשון שבכוונה אינה פשוטה או ישירה. בכוונה. הם באו להעביר משהו אחר.
זה הרעיון בסימבוליקה.
***
על אותה הסימבוליקה, או איך שפה מתפתחת לה ומתאימה את עצמה דרך פרשנויות ופסוקים שונים, אומר בעל התניא באגרות תשובה פרק ה':
והנה הגם שהיא ה' תתאה ה' אחרונה שבשם הוי' ורז"ל דרשו זה על פסוק כי ביה היינו לפי שמקורה וראשיתה לבא לבחי' גילוי מהעלם היו"ד הוא מושפע ונמשך מבחינת ה' עילאה שיש לה התפשטות אורך ורוחב להורות על בחינת בינה שהיא התפשטות השכל הנעלם בבחי' גילוי והשגה בהרחבת הדעת והשפעתה מסתיימת בלב וכמ"ש בתיקונים דבינה לבא ובה הלב מבין ומשם יוצא ההבל מקור גילוי גוף האותיות הדבור המתגלות בה' מוצאות מהעלם היו"ד ותמונת ה' תתאה בכתיבתה גם כן בהתפשטות אורך ורוחב מורה על התפשטות בחי' מלכותו יתברך מלכות כל עולמים למעלה ולמטה ולד' סטרין המתפשטות ונמשכות מאותיות דבר ה' כמ"ש בקהלת באשר דבר מלך שלטון כמ"ש במ"א. [ולהבין מעט מזעיר ענין ומהות אותיות הדבור באלהות שאין לו דמות הגוף ולא הנפש ח"ו כבר נתבאר בדרך ארוכה וקצרה (בלק"א ח"ב פי"א וי"ב ע"ש)]:
אני משאיר את זה כאן בכוונה.
***
וכרגיל, המי שילוח:
כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם לכם נתתי. היינו כל דבר שיוכל האדם לקבל טובה בלי עקשות היינו שדורך עליה מלמעלה ויתבונן בה אם הוא ברצון הש"י, ובאם לאו יקל בידו לעזוב אותה, זה ינחיל הש"י לאדם בבירור, וכמו שנתבאר בסימני בהמות ועופות בפ' שמיני ():
***
אז מה התניא והמי שילוח מנסים לומר לנו יחדיו?
מתוך הפנים מגיע האובייקט האולטמטיבי שלנו, שהוא האחר הטרנס', שהוא ה'.
הפנים מדבר איתנו.
הוא יכול לדבר איתנו דרך אנשים אחרים; מיתיים יותר או פחות, שהופכים לסיפור. שהופכים לסימבול בפני עצמם (לשון הואי). האם משה היה היסטורי? כן. הוא היה היסטורי במובן שהסיפור שלו אמיתי יותר מכל הומו ספייאנס עם זקן, מטה, גמגום וגיל לא הגיוני להסתובב בו במדבר.
הסיפור אמיתי הרבה יותר מזה.
הוא הדבר לגבי ההליכה הזו, המסע. המסע שאולי הושם על אותו ווקטור אמיתי-יותר-מהמציאות.
ההליכה הזו, כל מקום שנדרוך בה – נקבל מבלי התעקשות ולשאול – האם זה ברצון הש"י או במילים אחרות –
האם זה חלק בריא מהקשר שלנו?
עם האחר האולמטיבי, הטרנס', עם האחר בכלל?
עם האובייקט שלנו, שאולי, כמו בובר, נצליח להפוך אותו ל-"אתה"?
הנחמד, זה שהמי שילוח מרמז לנו. זה קל כשמקשיבים. קל לעזוב כשזה לא נכון לנו, קל להשאר כשזה נכון לנו.
חלקנו טובים בזה יותר בדברים מסויימים, חלקנו טובים פחות בדברים מסויימים.
נניח, יש אנשים שקל להם מאד לא לעשן.
יש אנשים שלא יכולים בלי זה, גם אם מנסים להגמל מליון פעם.
נניח, יש אנשים שקל להם מאד לא להמר.
יש אנשים שהפסידו בתים.
יש אנשים שקל להם לא לעשות טעויות מסויימות ואחרים שלאו.
החכמה היא להבין איפה קשה לנו,
ושם, דווקא שם, להתעקש ללמוד להקשיב.
אל נקמות הופיע,
שאו ברכה ומי ייתן ונהפוך יום זה לתפירה
אהבות
צרי
