י"ד אב 28.7.26
אוי לי, איזו פרשייה/עלייה יש לנו היום.
הפרשייה מתחילה בדברים פרק ד', פס' ד'-כ"ט. פחות או יותר, כל הפרק.
ואיך אפשר לתמצת אותו?
אני לא יודע. זה נראה בערך כמו הוצאת העצבים הגדושה ביותר שהייתה למשה בינתיים על עם ישראל, שמסבירה יפה איך הנראטיב ב-"יהודים באים" של משה רבנו היה לקרוא לבני ישראל "עם של קקות". צודק.
פס' ד'-ה' מדברים בכלל על כמה ש-אל תחשבו שאני עושה לכם טובה כי אתם אחלה, זה פשוט בגלל שהעמים אחרים היו שמוקים יותר מכם, אז יש הייררכיה של שמוקיות.
אחר כך הרבה פעמים חוזר העניין של ארבעים יום:
ט בַּעֲלֹתִי הָהָרָה, לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת יְהוָה, עִמָּכֶם; וָאֵשֵׁב בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה–לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי, וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי.
יא וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים, לָיְלָה; נָתַן יְהוָה אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים–לֻחוֹת הַבְּרִית.
יח וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה כָּרִאשֹׁנָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה–לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי, וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי: עַל כָּל-חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ.
כה וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה, אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת-אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה–אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי: כִּי-אָמַר יְהוָה, לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם.
אש, כי התגעגענו:
י וַיִּתֵּן יְהוָה אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים–כְּתֻבִים, בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים; וַעֲלֵיהֶם, כְּכָל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ–בְּיוֹם הַקָּהָל.
טו וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן-הָהָר, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי.
וכן תבערה, יחד עם הבוער באש:
כב וּבְתַבְעֵרָה, וּבְמַסָּה, וּבְקִבְרֹת, הַתַּאֲוָה–מַקְצִפִים הֱיִיתֶם, אֶת-יְהוָה.
אם שמתם לב, עם הארבעים יום יש גם אתנפל – ואז גם אתפלל, שפותח את הפסוקים שסוגרים את העלייה הזו:
כו וָאֶתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וָאֹמַר, אֲדֹנָי יְהוִה אַל-תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ, אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ–אֲשֶׁר-הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה. כז זְכֹר, לַעֲבָדֶיךָ–לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק, וּלְיַעֲקֹב: אַל-תֵּפֶן, אֶל-קְשִׁי הָעָם הַזֶּה, וְאֶל-רִשְׁעוֹ, וְאֶל-חַטָּאתוֹ. כח פֶּן-יֹאמְרוּ, הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם, מִבְּלִי יְכֹלֶת יְהוָה, לַהֲבִיאָם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם; וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם, הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר. כט וְהֵם עַמְּךָ, וְנַחֲלָתֶךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל, וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה.
וזה בא מיד אחרי ואתנפל.
אתנפל. אתפלל. שתי מילים דומות מספיק.
אנחנו שנייה לפני ט"ו באב. מתן תורה. אהבה. יש לנו כאן על זה עניין. אהבה שמגיעה אחרי כעס. אהבה שאני אישית לא רוצה בקשר זוגי אבל אני מבין שיש קשרים כאלה.
יש קשרים שבהם צד אחד מזכיר על השני כמה שהוא דפוק, וכמה שהוא מקבל את האהבה הזו מתוך זה שאחרים יותר גרועים (בדיוק אתמול דיברתי בטיפול על השוואת אקסים ואקסיות).
משה, בתור מתווך, על אותו בסיס. אתם חראות ואני לא חושב שמגיע לכם כלום. כזה.
מה האש מסמנת פה?
אני עוד לא יודע.
***
אור חיים על פסוק י':
וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ כְּדִמְיוֹן שֶׁהָיָה הַדִּבּוּר נוֹצַר מִמֶּנָּה בְּרִיָּה קְדוֹשָׁה, כְּמוֹ כֵן נֶחְצַב בִּנְגִיעַת אֱלֹהִים בַּלּוּחַ אוֹר וְעָלָה עַל הַלּוּחוֹת, וְהָבֵן:
על פסוק כ"ב, ספורנו היחיד שלא דיבר על מיקום גאוגרפי-מיתי:
ספורנו על דברים ט׳:כ״ב:א׳
וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁרְאִיתֶם שֶׁבְּהַקְצִיפְכֶם אֶת הָאֵל יִתְבָּרַךְ נִשְׁבְּרוּ הַלּוּחוֹת וְהֻצְרַכְתִּי לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם בְּצוֹם אַרְבָּעִים יוֹם, חֲזַרְתֶּם לְהַקְצִיף בְּתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה כְּשֶׁבִּכִּיתֶם בְּאָזְנָיו לְנַסּוֹת.
כלומר, שלוש תכונות. לא קפץ לי משהו מהאדמו"ר הזקן או חסידות אחרת שתפרשן את הפסוק הזה לפי תכונות פנימיות. ואני כאן רוצה להחריג ולהסביר משהו שאולי כתוב ואולי לא, אולי יצירתי שלי ואולי מישהו חכם ממני עלה על זה 150 שנה לפני. לענייננו:
אינטרוייקציה, או, הפנמה, היא עניין שבעיקרון קצת יותר דובר על ידי שאנדור פרנצי וקצת פחות על ידי פרויד (שלומי ואנה). פסיכואנליסט פחות מוכר בשם האנס לואוולד כתב על זה יפה במאמרו – "על ההפנמה": "אם נאמץ את נקודת המבט של הדחפים המיניים והתוקפניים… כל דבר מלבד הגשמה ישירה של מטרותיהם, כל דבר שאינו סיפוק מלא ומידי של הצרכים שהם מבטאים, מייצג במקרה הטוב עיקוף ובמקרה הרע כישלון. מנקודת ראות זו כל המכלול של חיי הנפש של האדם הוא בגדר עיקוף וכישלון, ואפשר לקרוא לאדם החיה החולה. ….ההיווצרות של מבנים נפשיים וההפנמה נראים כמו פרס ניחומים שהוא תולדה של תסכול, אכזבה ופחד, כמו בריחה הגנתית מהמציאות או כתחבולות הסתגלותיות שערכן מוטל בספק".
גם אם לפי מפרשים אחרים, התבערה היא:
העמק דבר על דברים ט׳:כ״ב:א׳
ובתבערה ובמסה וגו׳. אלו המקומות בין סיני ובין קדש ברנע שהייתם מתנהגים בבחינה עליונה כולם קרובים לה׳ כמו שנתבאר בפ׳ בהעלותך ושלח ובכ״מ. מ״מ מקציפים וגו׳:
ספורנו מביא לנו את הרמז האינטרוייקטי. היינו, נניח והמקומות הללו היו בהחלט המקומות בהם קרו הדברים, זה לא מה שמשנה. לא המקום הפיזי ולא פרטי הטראומה התוכניים הם אלו שקובעים את הטראומה.
הטראומה היא מה שנצרב, מה שנלמד, מה שנלקח. למה נלקח כך אצל אחד ואצל אחר לאו – אפשר להתדיין עד אין קץ, זה לא באמת משנה כרגע.
משנה הוא שקרה.
משנה הוא שקרה.
קרה הוא שמה שנצרב, נכנס, הופנם – וכמו שלאוולד מצביע לנו – קשור לכך שלא הושלם הטקס, לא קיבלנו את כל מה שאנחנו רוצים – התאווה לא הגיעה לסיפוקה. היא לרוב לא מגיעה לסיפוקה, כי האיד (הסתמי) לא מצליח לקבל את כל מה שהוא רוצה אף פעם. את זה הסביר לנו יפה רבינו לאקאן פה באתר של חסידיו. החסר הזה הוא עניין מבני באיך שהנפש שלנו פועלת.
ההפנמה כאן היא של חלק מסויים מאד ביחסי האובייקט עם אלוקים.
והיא המקומות שבהם היה כעס. דווקא לנו.
כי אנחנו יצירים חומריים.
אנחנו כואבים כשיש לנו מחסור מסויים, ביולוגי או אחר.
לעיתים המילוי של הא-ל הוא לא דבר גלוי וברור.
הוא מורכב.
אותם המקומות היו מקומות שאנחנו כעסנו. בצדק או לא.
הפנמנו את הכעס הזה למקום שפורש עבור משה בתור הפנמה של מה שגם ככה לא יכלנו לקבל עד הסוף, כלומר, לשבוע.
לכן זה גם נקרא קברות התאווה ולא קברות השובע.
ואנחנו יודעים לשבוע, לפי אותה ספרות, לפי אותה לשון.
אבל תאווה היא אחרת.
תאווה היא מה שקורה כשאנחנו עוברים תהליכים ולא מצליחים לאזן בין מה שהאיד רוצה לבין מה שהאחר רוצה. האיד שלנו רוצה עוד. האחר האולטמטיבי לא רוצה לתת לנו את זה.
נוצר קונפליקט.
נוצרת טראומה מסויימת.
היינו, שלושת המקומות האלה מצביעים לנו בדיוק את זה.
את הכאב האפשרי. שנוצר מהטראומה.
ומסתיים בתפילה.
גם אם יש טראומה, עדיין נתפלל.
עדיין ננסה להציל את הקשר.
***
בסוף ע"ב של דף פ"ח בחולין (של אתמול) התחילה שרשרת מדרשים שמסתיימת בכמה מהמדרשים הללו, בפ"ט ע"א:
לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וְגוֹ' אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל חוֹשְׁקַנִי בָּכֶם שֶׁאֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם גְּדוּלָּה אַתֶּם מְמַעֲטִין עַצְמְכֶם לְפָנַי
נָתַתִּי גְּדוּלָּה לְאַבְרָהָם אָמַר לְפָנַי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אָמַר וְנַחְנוּ מָה לְדָוִד אָמַר וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ
אֲבָל אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָן כֵּן נָתַתִּי גְּדוּלָּה לְנִמְרוֹד אָמַר הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר לְפַרְעֹה אָמַר מִי ה' לְסַנְחֵרִיב אָמַר מִי בְּכׇל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת וְגוֹ' לִנְבוּכַדְנֶצַּר אָמַר אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב לְחִירָם מֶלֶךְ צוֹר אָמַר מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים
אָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם דְּאִילּוּ בְּאַבְרָהָם כְּתִיב וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר וְאִילּוּ בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כְּתִיב וְנַחְנוּ מָה וְאָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כְּתִיב הָכָא וְנַחְנוּ מָה וּכְתִיב הָתָם תּוֹלֶה אָרֶץ עַל בְּלִימָה
אָמַר רַבִּי אִילְעָא אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה שֶׁנֶּאֱמַר תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּמִתַּחַת זְרוֹעוֹת עוֹלָם
אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַאי דִּכְתִיב הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם מָה אוּמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תוֹרָה תַּלְמוּד לוֹמַר צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן יָכוֹל יָגִיס דַּעְתּוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם
נתתי למכונה לעשות לנו ביאור נחמד למדרש או שרשרת אסוציאציות מדרשית הזו:
המידות: ענווה מול גאווה
הקדוש ברוך הוא אמר לישראל: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכׇּל הָעַמִּים" (דברים ז', ז'). פירוש הדבר: אני חושק בכם מכיוון שאפילו בזמן שאני משפיע עליכם גדולה וריבוי, אתם ממעיטים ומקטינים את עצמכם לפניי.
- נתתי גדולה לאברהם – והוא אמר לפניי: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאָפֵר" (בראשית יח, כז).
- נתתי גדולה למשה ואהרן – והם אמרו: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז).
- נתתי גדולה לדוד – והוא אמר: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תהלים כב, ז).
אבל אומות העולם אינן נוהגות כך, אלא מתגאות בגדולתן:
- נתתי גדולה לנמרוד – והוא התגאה ואמר: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" (בראשית יא, ד).
- נתתי גדולה לפרעה – והוא אמר בזלזול: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" (שמות ה, כ).
- נתתי גדולה לסנחריב – והוא אמר: "מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת… כִּי יַצִּיל ה' אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי" (מלכים ב' יח, לה).
- נתתי גדולה לנבוכדנצר – והוא אמר: "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו יד, יד).
- נתתי גדולה לחירם מלך צור – והוא אמר: "מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים" (יחזקאל כח, ב).
מעלת הענווה וקיומו של העולם
אמר רבא (ויש אומרים אמר רבי יוחנן): גדול ומעולה מה שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. שכן אצל אברהם נאמר "ואנוכי עפר ואפר" – כלומר, נחשב בעיני עצמו לפחות למשהו קיים (עפר ואפר). ואילו אצל משה ואהרן נאמר "וַנַּחְנוּ מָה" – הם ביטלו את עצמם לחלוטין, כאילו אינם כלום.
ועוד אמר רבא (ואיתימא רבי יוחנן): אין העולם מתקיים אלא בזכות ענוותם של משה ואהרן. הדבר נלמד מגזרה שווה: נאמר אצל משה ואהרן "וַנַּחְנוּ מָה", ונאמר באיוב: "תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה" (איוב כו, ז) – כלומר, הקדוש ברוך הוא תולה ומחזיק את הארץ על בזכות מי שעושה את עצמו כאילו הוא "בלי מה" (כלום).
חכמים נוספים דרשו את הפסוק "תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה":
- רבי אילעא אמר: אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם את עצמו (סותם את פיו ואינו משיב) בשעת מריבה.
- רבי אבהו אמר: אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שמשים את עצמו מתחת לאחרים כאילו אינו נחשב, שנאמר: "וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם" (דברים לג, כז) – מי שמשים את עצמו למטה, נעשה כזרועות הנושאות את העולם כולו.
אומנות השתיקה והלימוד
אמר רבי יצחק: מהו שכתוב: "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן, מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם" (תהלים נח, ב)? מהי "אומנותו" של אדם בעולם הזה? שישים עצמו כאילם וישתוק.
שמא תאמר שגם מדברי תורה צריך לשתוק? תלמוד לומר: "צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן" – דברי תורה (הנקראים צדק) מצווה לדבר ולהרבות בהם. ושמא תאמר: מכיוון שמותר ומצווה להרבות בדברי תורה, יתגאה האדם בלימודו ויגיס דעתו? תלמוד לומר: "מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם" – גם כשאתה עוסק בתורה ובדין, עליך לנהוג במישור, בדרך ענווה ובפשטות ולא בגאוותנות.
***
אז מה יש לנו בעצם עד כה?
מצד אחד, בתורה למדנו על מערכת יחסים שיש בה מקומות מאד סוערים. המון אש, המון תלונות, המון 40 יום, המון התנפלות שמסתיימת בתפילה. אינטרוייקציה (הפנמה) שסופה התמודדות עם הטראומות שלנו, אלו שנחרטו.
מצד שני, בתלמוד מלמדים אותנו על אחת המעלות הגדולות והוא ביטול מול האחר הגדול. זו שאלה טובה, מה קורה כשאתה במערכת יחסים עם היקום כולו, בעצם, עם האחר הטרנסצנדנטי. ביהדות האחר הזה יכול להיות רק אחד והוא רבש"ע א"ס ב"ה אהיה אשר אהיה אלוקי אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל ולאה וכו'.
אז התלמוד אומר –
עדיף שתהיה צנוע,
עדיף שתהפוך עצמך מ-"מי" ל-"מה", כי הארץ תלויה על בלי-מה (אפילו בלי המה?), ובעצם, עדיף שתבלום את האגו, שתבלום את הכעסים האלו, שתבלום את התאווה והתבערה והמסה. שתיקה עדיפה הרבה פעמים, חוץ מדברי תורה (היינו הדיבור האלוקי, היינו ההתגשמות הנפשית האלוקית) וגם איתה – מישרים. ענווה.
האם ה' גם נוהג בכזו?
האם הוא צריך?
אם אתה הכל, למה אתה צריך להוכיח כל הזמן?
***
אגב, אותה התורה שאפשר לדבר, התניא באגרות קודש ה' מסביר לנו כאן:
אך האותיות הן בבחינת חומר וצורה הנקרא פנימית וחיצונית כי הגם שמקורן הוא מקדמות השכל ורצון הנפש זו היא בחינת צורת שינוי המבטא שבכ"ב אותיות אבל בחינת החומר וגוף התהוותן והוא בחי' חיצוניותן הוא ההבל היוצא מהלב שממנו מתהוה קול פשוט היוצא מהגרון ואח"כ נחלק לכ"ב הברות וביטוי כ"ב אותיות בה' מוצאות הידועות אחה"ע מהגרון גיכ"ק מהחיך כו' ומבטא ההבל הוא אות ה' אתא קלילא כו' והוא מקור החומר וגוף האותיות טרם התחלקותן לכ"ב ולכן ארז"ל שעוה"ז נברא בה':
שזה מתכתב יופי עם הפסוק שלנו מהפרשה:
דברים ט' י':
וַיִּתֵּ֨ן יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הָֽאֲבָנִ֔ים כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֣ע אֱלֹהִ֑ים וַעֲלֵיהֶ֗ם כְּֽכׇל־הַדְּבָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְהֹוָ֨ה עִמָּכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֥וֹם הַקָּהָֽל׃
ועל זה האור חיים:
אור החיים על דברים ט׳:י׳:א׳
כְּתוּבִים וְגוֹ׳ וַעֲלֵיהֶם וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת אָמְרוֹ וַעֲלֵיהֶם. הִנֵּה בְּפָרָשַׁת תִּשָּׂא (שמות לא:יח) פֵּרַשְׁתִּי מַאֲמַר ״כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים״ שֶׁהָיָה ה׳ מְכַוֵּן אֶצְבַּע אֱלֹהִים כְּנֶגֶד הַלּוּחַ בְּצוּרַת הָאוֹת, וּבָזֶה הָיָה אֶת שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נִסְמָךְ לַצְּדָדִין וְנִשְׁאַר מָקוֹם חָקוּק, וּכְאָמְרוֹ ״חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת״. בָּא הַכָּתוּב כָּאן וְהוֹדִיעַ שֶׁמְּקוֹם הַחֲקָק נֶחְקַק מְקוֹם הַלּוּחַ, אֲבָל גָּבַהּ אוֹרוֹ אֲשֶׁר נוֹצֵץ מֵאוֹר אֶצְבַּע אֱלֹהִים הָיָה אוֹתִיּוֹת נִרְאוֹת עֶלְיוֹנוֹת, הֲגַם שֶׁהָיוּ חֲקוּקוֹת, וְהוּא אָמְרוֹ וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ כְּדִמְיוֹן שֶׁהָיָה הַדִּבּוּר נוֹצַר מִמֶּנָּה בְּרִיָּה קְדוֹשָׁה, כְּמוֹ כֵן נֶחְצַב בִּנְגִיעַת אֱלֹהִים בַּלּוּחַ אוֹר וְעָלָה עַל הַלּוּחוֹת, וְהָבֵן:
גם כאן וגם כאן,
אותיות עליונות למול תחתונות.
מה חרות, מה חקוק.
הן בפירוש הזה והן בתניא מזה –
דיבור שמייצר משהו חדש עדיין מהנצח עצמו.
הגם שהתורה נצחית,
יכול להווצר משהו חדש.
כך גם בתוך קשר, גם בתוך מעגל קסמים מזעזע של זוגיות די נוראית שמתרחשת בין הקב"ה לבין עם ישראל, יכול תמיד לצאת משהו חדש.
כך גם מט' באב שהוא חורבן, יש שועלים מהלכים שגורמים לרבי עקיבא לצחק ולזכור את הנבואות הטובות; וכך מט' באב עוברים שישה ימים, לא שבוע, ואנחנו מגיעים לט"ו באב בו אנחנו זוכים לכל מיני עדנות ליום הזה: סיום מות מתי המדבר; התרת השבטים והחזרת שבט בנימין; וכמובן הפולחן המזעזע של לחולל וללבוש לבן ו… כן, אני פחות בעד מה שמתואר שם…
אבל כן.
זה יום שמח.
הרבה פחות מיום של "אהבה" אני אשמח לראות את זה כיום של תפירה. טראומות, חולמים. טראומות, תופרים.
גם לנו מגיעה התפירה הזו.
לא בהתנפלות. זה אני שומר לעניו שמצליח להגיע לדרגת "נחנו מה".
אלא בחיבוק.
***
ועל זה הוסיף מי השילוח:
כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם כוּ׳ לֹא תִירָא מֵהֶם כוּ׳. וְהִנֵּה אֵיךְ יִתָּכֵן לְהַזְהִיר עַל דָּבָר הַנַּעֲשֶׂה מֵעַצְמוֹ בְּלִי רְצוֹן הָאָדָם לְצַוּוֹת עַל זֶה "לֹא תִירָא" וַהֲלֹא הַלֵּב מִתְיָרֵא, אַךְ כִּי מִפְּעוּלּוֹת הָאָדָם יוּכַּר אֶת תּוֹךְ לִבּוֹ וְעַל יְדֵי הַמִּצְוֹת יִתְבָּרֵר עוֹמֶק לֵב הָאָדָם, כְּגוֹן אָדָם שֶׁלֹּא יִמְשׁוֹל עַל חֲבֵרוֹ אַף שֶׁיָּכוֹל לִמְשׁוֹל עָלָיו, מִזֶּה רְאָיָה שֶׁהוּא יְרֵא ה׳, וּבְאִם יְהַדֵּר בְּמִצְוֹת עַד שְׁלִישׁ כְּמַאֲמַר חֲזַ"ל (בבא קמא ט':) אָז רְאָיָה שֶׁהוּא אוֹהֵב ה׳ וְהוּא מֵעוֹמֶק לִבּוֹ וְלֹא עַל הַגָּוֶן, וְגַם כָּאן הִזְהִיר הַש"י לְהָסִיר דִּמְיוֹן מִלֵּב יִשְׂרָאֵל, כִּי בֶּאֱמֶת נִמְצָא בְּלֵב יִשְׂרָאֵל תַּקּוּפוּת, אַךְ צְרִיכִים לְהָסִיר הַדִּמְיוֹן מִלִּבָּם, כִּי בֶּאֱמֶת הַש"י לֹא יַחְפּוֹץ בְּיִרְאַת הַדִּמְיוֹן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה מ"ה,י"ט) "לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי", תֹּהוּ הַיְינוּ יִרְאָה שֶׁל דִּמְיוֹן, וְצָרִיךְ הָאָדָם לָדַעַת כִּי יֵשׁ מַנְהִיג בָּעוֹלָם, וְרוֹצֶה שֶׁבְּרִיּוֹתָיו יִהְיוּ בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת וּמַה שֶּׁהִזְהִיר כָּאן "לֹא תִירָא" הַיְינוּ שֶׁלֹּא יִירְאוּ מִגָּוֶון, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּפָסוּק "וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב" כוּ׳ [פרשת שופטים].
אהח, הפסיכואנליזה פה מהממת.
הלא הלב מתירא. אבל, הפעולות אומרות עלינו הרבה יותר. עומק הלב מראה את מה שיש מעבר רק לפחדים המידיים, לאינסטינקטים וכן הלאה.
מראה את אותו האיד, את אותו המרחב שאליו אנחנו מפנימים.
הרעיון הקשה – עד בלתי אפשרי – שמי השילוח מציע כאן הוא "להסיר דמיון מלב ישראל". כי זה רצון ה', בעצם. להסיר את הדמיון.
אני לא יודע איך עושים את זה.
אבל אני מניח שזה מתקשר לשיחה עם מטופלת שעזר לה CBT, ושיחה עם חברה שתוהה למה העלאות-גרה מחשבתיות הורגות אותה.
אז זה מה שה' רוצה?
שנשלוט בדמיון, באיד?
הלוואי והיה אפשר כזו קלות.
אבל כן, מעשים עמוקים אחרים מראים לאן אנחנו הולכים. אני אוהב להזכיר לאנשים שמרגישים אבודים את העובדה שהם עדיין יקפצו לכל תהום עבור הילדים שלהם או החתולים שלהם; שהם עדיין יעשו משהו קבוע. שיהיה להם את "הכבש האחד בבוקר" שלהם, יהא זה רשת חברתית או משהו אחר.
יש תמיד עבור מי ועבור מה לשנות ולעשות ולזוז.
באש, בתבערה, ב40 יום, בבלימה, ב-עם-מה.
בכל זאת, אני לא מפרשן הרבה יותר מדי פה היום (ורטיגו? סחרחורת? אני צריך לאכול דווקא עוד?), אבל דעתי היא שיש כאן הרבה מה.
שיהיה כמעט יום שמח קצת באב,
אהבות
צרי
