י"ג אב 27.7.26
הפרשייה השנייה לפרשת עקב מתחילה בדברים ח' י"א ומסתיימת בדברים ט' ג'.
בפרשייה הזו מתקיימת התייחסות מעניינת שזורקת אותנו לפסוקים קודמים, לפסוקים אחרים לגמרי ובכללי למערכת יחסים מעניינת שנפרמת. בוא נסתכל על זה, תחילה בפשט של הפשט ואחר כך עם מפרשים.
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם:
הו, פן.
פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ:
הנה שוב, פן. שובע פעם ראשונה.
וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה:
וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים:
סימון ראשון – רם לבבך. אם הזהירות היא אם אנחנו מתרכזים בעצמנו או חושבים שזה אנחנו לבד.
הַמּוֹלִ֨יכְךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר | הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ | שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ:
הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָֽדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֨עַן֙ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַֽחֲרִיתֶֽךָ:
שובע פעם שנייה. הפעם עם אזכור למי האכיל ומי השקה את מי. מי הפך את החלמיש למעיינו מים כפי שנאמר בתהילים. ועוד:
קיצור בעל הטורים על דברים ח׳:ט״ו:א׳
נחש שרף ועקרב וצמאון בגימ' בכשדים בפרס במקדון ובשעיר:
במילים אחרות, המדבר הגדול והנורא היה גם עמים אחרים וגדולים. שנייה נכיר בהם.
וְאָֽמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה:
סימון שני – שוב, התרכזות עצמית.
וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַֽעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַֽאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה:
אבל פתרון. זוכרים מי נתן כח.
וְהָיָ֗ה אִם־שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַֽעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַֽעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּֽאבֵדֽוּן:
סימון שלישי. הפעם לא אנחנו. אלא אלוהים זרים.
כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר יְהֹוָה֙ מַֽאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹּֽאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
הופה. עוד עקב. ומול מה שלמדנו אתמול על עקב לפי מי השילוח על הפרשה: "עֵקֶב הַיְינוּ לַסּוֹף, וְהוּא כִּי לֶעָתִיד יְגַלֶּה הַש"י לְעֵין כֹּל, וְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל". בוא נראה. איך מרגיש לכם עם זה?
שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַֽעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם:
דאיימ! עוד שמע ישראל! ויש כמה בדברים! הנה.
ושוב, על מלחמה. אם בתחילת הפרשה זה לאכול את האויבים שלנו, הפעם זה לרשת. ואפילו לרשת גדולים מאיתנו. הנה. העמים שנזכרו לנו קודם כמו במדרש.
עַם־גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּנֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה יָדַ֨עְתָּ֙ וְאַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י עֲנָֽק:
זוכרים את הדיון על הרפאים? מוזמנים לדפדף. או שלא, הכל טוב.
וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ הוּא־הָֽעֹבֵ֤ר לְפָנֶ֨יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְלָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְפָנֶ֑יךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּ֤ם וְהַֽאֲבַדְתָּם֙ מַהֵ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה לָֽךְ:
ושוב, אש.
אש שאוכלת.
האש האוכלת, המבשלת, שמשנה דברים. היא זו שתשנה את העמים הגדולים כלפינו. היא זו שעוזרת לנו לעבור את המדבר ואת הצמאון והנחש והשרף. היא זו שעוזרת לנו לעכל בכלל.
העיכול – הן הפיזי והגשמי, כמו שמסביר לנו כאן האדרת אליהו:
פן תאכל ושבעת ובתים וגו'. הוא כנגד מה שאמר הכתוב שמנת עבית כשית לפי שחלקי האדם הם ארבעה. עצמות ובשר ועור וגידין והם שבעה כי עצמות ומוח שבתוכם הם שנים. בשר ודם שבתוכו הם ג״כ שנים. גידים ורוח הדופק בם הרי ששה. ועור הרי שבעה. וכנגד זה אמר שמנת. בעצמות. כי עוצם השומן והמוח הם בעצמות. עבית בבשר וגידין עד שישימו פימה עלי כסל. כשית. בעור:
וכן כאן תאכל ושבעת. במוח וגידין. ובתים טובים תבנה. הם העצמו' שהם בנין של אדם. ובקרך וצאנך. בקר הוא לחרישה ולאכילה. וצאן לגיזה למלבוש. ולחלב לשתיה. והוא מרבה דם ובשר עבטיט. וכסף וזהב ירבה לך. הוא מחזיק את הרוח שבגידין ובא התאוה והרצון לזה מחמת הרוח:
…והן הרוחני, שיוצא מזה – הוא הוא זה שגורם לנו לעבור.
ולהכיר באחר הגדול.
באחר הטרנסצדנטי.
הוא אלוקים.
***
אני רואה בזה כמעט כמו עקבות שיר.
האינטרקציה פה – אלוקים למולנו, אנחנו למול עצמנו ואנחנו למול אלוקים אחרים. ואלוקים שאומר – הי, אני פה, אני הסובב כל עולמין והלית אתר פנוי מניה. הי. אתה לא יכול לבד.
וזה נכון. אנחנו באמת לא יכולים לבד.
אנחנו לא יכולים לבד ומכאן האוכל. מי מביא את האוכל?
מי יוצר את המצב שבכלל יש לנו את הקונספט הזה, עיכוליות?
האם אנחנו יכולים לבד?
האם אלוקים אחרים – זו בגידה במערכת היחסים או פשוט דמיון שלא מסוגל שנייה להפנים?
בדיוק כמו שאם אנחנו אומרים – "אני יכול לבד ואני עשיתי הכל".
אבל האמנם?
אנחנו תמיד בזוגיות בקטע הזה. זוגיות עם היקום.
זוגיות עם האחר.
זוגיות עם האופציה שישנו אחר. שיש איזשהו, שם. לא רק פה.
זה מבחינתי, ההבנה של מי מאכיל אותי ועם מי אני בריקוד הזה של הקיום.
עד כדי כך שאיתו אני יכול להיות באש.
ומול בני ענקים.
***
חולין פ"ח ע"א:
דָּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין תָּנוּ רַבָּנַן וְכִסָּהוּ מְלַמֵּד שֶׁדַּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין חַיָּיב לְכַסּוֹת אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא אֲבָל יֵשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת
תַּנְיָא אִידַּךְ וְכִסָּהוּ מְלַמֵּד שֶׁכׇּל דָּמוֹ חַיָּיב לְכַסּוֹת מִכָּאן אָמְרוּ דָּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל אֲגַפַּיִים חַיָּיב לְכַסּוֹת אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא כִּסָּה דַּם הַנֶּפֶשׁ אֲבָל כִּסָּה דַּם הַנֶּפֶשׁ פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי רַבָּנַן סָבְרִי דָּמוֹ כׇּל דָּמוֹ רַבִּי יְהוּדָה סָבַר דָּמוֹ וַאֲפִילּוּ מִקְצָת דָּמוֹ וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר דָּמוֹ הַמְיוּחָד
ועוד על כיסוי דם –
יחי ההבדל בין דם לדם.
דם בקר לא מכסים.
דם עוף כן.
הכיסוי הוא בעפר. הלכתית לפני שולחן ערוך, היו מעבירים, בחול דק. המשך הדף, אגב, מתעסק בדיוק זה בקביעת – מה זה בכלל עפר שמכסה דם?
ולמה שעפר יכסה את הדם בסכין ולא מים עם איזה חומר אמפיפטי שלא לומר מחטא?
למה העפר הוא המסתיר את הדם, אפילו מקצתו כמו שרבי יהודה סבר – אפילו קצת דם (מה זה קצת?)
רש"י לא עונה וגם לא מצאתי בתוספתות מה זה קצת.
אבל האקט הזה. העפר המכסה.
למול עניין אחר שם – דם הנפש.
דם הנפש – הדם שיוצא בדיוק מהשחיטה שהרגה ולא משהו בבין לבין (ניתז וכו'). הדם שממש נלקח.
אותו צריך לכסות בעפר.
ייתכן – לקבור.
מהי אקט הקבורה פה?
מה ההבדל, מילולית, בין דם לדם?
ומשהו אחר, קצת לפני זה, שתפס אותי מתחילת העמוד:
וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵין מְטַמְּאִין וּשְׁאָר כׇּל הַטְּמֵאִין בֵּין קַלִּין בֵּין חֲמוּרִין מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּמַשְׁקֶה הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ תְּחִלָּה חוּץ מִן הַמַּשְׁקֶה שֶׁהוּא אַב הַטּוּמְאָה
אוקי, שרשרת טומאה. יש אב טומאה שהוא לא חשוב מה מטמא; ראשון בטומאה שמטומא מאב טומאה ובעיקרון ממשיך לעשות מישהו שהוא שני לטומאה. כלומר, מדרגות.
נוזל שיוצא מהגוף עצמו או נוזל שנגע בגוף עצמו – מקבלים אותה דרגה גבוהה יחסית של טומאה (ראשון).
חוץ מאב טומאה שהוא אב וזהו.
אבל אז,
רש"י על זה:
חוץ ממשקה שהוא אב הטומאה. כגון שלשה מעיינות הזב המנויין במס' נדה בפרק דם הנדה (דף נד:) שהן אב הטומאה לטמא אדם וכלים זובו ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו של כל אדם דילפינן מרוק דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב מה רוק שהוא מתעגל ומתאסף יחד ואחר כך יוצא אף כל שהוא מתעגל ויוצא ומשקין אחרים יוצאין ממנו שאינם אב הטומאה לפי שאינם מתעגלים ויוצאין כרוק ואלו הן דמעת עינו דם מגפתו וחלב האשה:
אני לא יודע למה אבל יש בזה משהו פואטי. אין לזה שום קשר למה שאמרנו קודם, ובכל זאת.
***
מזכיר לנו בעל התניא באגרות הקודש חלק ה':
ויעש דוד שם ופי' בזוה"ק משום שנאמר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו כו' בכה ר"ש ואמר מאן עביד שמא קדישא בכל יומא מאן דיהיב צדקה למסכני כו'.
כלומר, איך עושים קדושה? תורמים צדקה. כך עושים מעלה ומטה.
ממשיך על זה בעל התניא:
ויובן בהקדים מאמר רז"ל ע"פ כי ביה ה' צור עולמים בה' נברא עוה"ז ביו"ד נברא עוה"ב. פי' שהתענוג שמתענגים נשמות הצדיקים ונהנין מזיו השכינה המאיר בג"ע עליון ותחתון הוא שמתענגים בהשגתם והשכלתם שמשכילים ויודעים ומשיגים איזה השגה באור וחיות השופע שם מא"ס ב"ה בבחינת גילוי לנשמתם ורוח בינתם להבין ולהשיג איזה השגה כאו"א לפי מדרגתו ולפי מעשיו ולכן נקרא עולם הבא בשם בינה בזוה"ק
כאילו לא קשור אבל קשור וחצי. הרעיון הגדול – החכמה מניין לה מביאה אותנו ליצירת שני דברים מקבילים – דירה בתחתונים, דירה בעליונים. כל אחד לפי כאמור מדרגותיו ומעשיו כי לא כל אחד יכול לעשות את אותה עבודה, לבנות את אותו בית, את אותו חדר או את אותה עשייה.
כל אחד מגיע לא"ס ב"ה מהדרך שלו.
אבל הרעיון הגדול הוא לייצר ביחד.
***
כרגיל, מי שילוח מבריק:
וְאִם יֹאמַר הָאָדָם כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא חַס וְשָׁלוֹם בִּטְרוּנְיָה עִם בְּרִיּוֹתָיו שֶׁנָּתַן לָהֶם מִצְוֹת שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לַעֲמוֹד בָּהֶם, עַל זֶה סָמַךְ הַמִּדְרָשׁ תֵּכֶף וְהֵיכָן שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁנִּיתַּן לָהֶם בְּאָלוּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" שֶׁמָּא תֹּאמַר לְרָעָתְךָ נִיתַּן לְךָ אֶת הַשַּׁבָּת, לֹא נִיתַּן לְךָ אֶלָּא לְטוֹבָתְךָ, לְהַרְאוֹת כִּי אַף קִיּוּם הַמִּצְוֹת הוּא בְּיַד ה' כִּי יִתֵּן כֹּחַ בָּאָדָם שֶׁיּוּכַל לְקַיְּמָם, כִּי בְּשֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אֵיךְ שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שַׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה בְּכָל דִּקְדּוּקֶיהָ בְּלֹא הֶרְגֵּל תֵּכֶף בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹן, וְכָל יִשְׂרָאֵל לֹא עָבְרוּ אַף עַל דִּקְדּוּק קָטָן וְאַף עַל פִּי כֵן הַכָּתוּב מֵעִיד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָבְרוּ, וּבָזֶה רְאָיָה כִּי הַש"י יִגְמוֹר עָלֵינוּ וִיכוֹנֵן כָּל מַעֲשֵׂינוּ לְטוֹבָה, וְזֶה "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן", כִּי לַסּוֹף יַרְאֶה הַש"י כִּי כָל יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ אַחַר רְצוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ.
***
אז מה היה לנו?
- בתורה, שתי וערב מעניין של אש אוכלת, אחרי מי אנחנו הולכים ומדוע, מי העמים הגדולים ואיך אלו מקשרים לנו בין התגשמות הגוף לנשמה/רוח – וכל זה דרך מערכת היחסים בין אנחנו לבין האחר הטרנס', היקום, האלוקות.
- בתלמוד, מעבר לפסקה פואטית על אבות טומאה ונוזלים כאלו ואחרים; הרעיון הגדול הוא ההבדל בין דם לדם והחשיבות של כיסוי העפר ומה זה העפר הזה בהמשך הדף. או במילים אחרות, החשיבות הזו בזיהוי, הבדל והמשך המעגל. חיים ומוות.
- התניא מזכיר לנו איך בונים את העליונים – צדקה וחכמה – ואלו באים בשזירה, מעלה ומטה.
גוף, נפש.
דם, כיסוי, תברואה.
וכל זה כי האיזביצ'ער מזכיר –
לא סתם נאמר לנו לעשות את זה.
לא סתם הסיפור (כמיתוס?) על ישראל שיודעים לשמור שבת מצויין בלי הרגל (!) מהרגע הראשון ולדקדק בכל הלכה.
וחוזר לשם הפרשה, לפיו. עקב.
שגם היה לנו פה על דבר אחר לגמרי בתורה.
אבל זה סוגר אותנו לכאן.
***
סליחה שיצא קצת מבולבל.
אהבות,
צרי
