י"ב אב 26.7.26
פרשת עקב מתחילה.
ואני נתקע על הפסוק הזה מסיבות ברורות.
(ז,טז) וְאָכַלְתָּ֣ אֶת־כָּל־הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ לֹא־תָחֹ֥ס עֵֽינְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם וְלֹ֤א תַעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־מוֹקֵ֥שׁ ה֖וּא לָֽךְ׃ (ס)
אונקולוס:
(ז,טז) וּתְגַמַר יָת כָּל עַמְמַיָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלֵיהוֹן וְלָא תִפְלַח יָת טַּעֲוָתְהוֹן אֲרֵי לְתַקְלָא הוּא לָךְ
אבן עזרא לא מפספס את מה שקופץ כאן:
אבן עזרא על דברים ז׳:ט״ז:א׳
ואכלת. מצוה הוא לכלותם כאוכל לחם והעד לא תחוס עינך:
האדרת אליהו מרחיב:
אדרת אליהו, דברים ז׳:ט״ז:א׳
ואכלת את כל העמים. הוא ברכה וגם ציווי:
ביאור יש"ר:
ביאור יש"ר על התורה, דברים ז׳:ט״ז:א׳
ואכלת את כל העמים, הושאל שם אכילה לכליון השנוא, לפי שהאוכל מכלה המאכל ברעבון גופני, והשונא מכלה השנוא ברעבון נפשיי, וכן דרך הכתוב, כענין כי לחמנו הם, כי אכל את יעקב:
ואחרון חביב, המלבי"ם:
את כל העמים אשר ה'אלהיך נותן לך, והוא כמ"ש חכמי לב שכמו שהדומם הוא מזון הצומח והצומח הוא מזון החי והחי הוא מזון המדבר, כן המדבר העובד גלולים הוא מזון שומר תורה ומצות, ועז"א פן ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, ר"ל כמו שהחי אוכל את הצומח כן יחשבו לאכול אותנו וכמ"ש כי לחמנו הם, וכן תאכל את כל העמים, ובכ"ז הגם שתוכל לאכלם ר"ל שמהם ימשך לך מאכלך וכל צרכך לא יהיו דומים בעיניך כצאן מאכל שחס עיניו עליהם [כי כבר התבאר אצלי ההבדל בין פעל חוס חמל רחם, שחוס נופל שחס מלהשחית דבר שיש לו בו צורך, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, אתה חסת על הקיקיון] (יונה ד׳:י׳) שאחר שתוכל להשיג מהם צורך כמ"ש ואכלת את כל העמים תחוס עינך מלהשחיתם ותרצה להשאירם בארצך שיהיו לך עבדים…
***
יש לנו 4 פירושים + אונקולוס על הפסוק המעניין הזה (בעצם, יש הרבה יותר פרשנויות, גם מהמפרשים הללו על שאר האיברים בפסוק) אבל אותי מעניין, כמובן, המילה הזו, מסיבות טיפוסיות.
קודם כל, אונקולוס היחיד שמתעלם לגמרי מהמשמעות העיכולית של העניין. מבחינת אונקולוס זה לא "ואכלת ית" או משהו כזה, אלא, "ותגמר ית". היינו, תסיים, תגמור, תעלים. I Will end you! כמו באיזה סרט אייטיז כזה או אחר.
כולם מסכימים עם הצלע הזו בפירוש. היינו, אכילה משמעותה העלמה של העמים האחרים. לכלות כאוכל לחם – היה לחם, אין לחם. ברכה וגם ציווי – כלומר, זה אומר שחייבים לעשות לעצמנו משהו מבורך? שכולל העלמה של אנשים דרך אכילה?
שימו לב אבל לתוספת המעניינת הזו – אכילה היא כדי לכלות רעב; שנאה היא כדי לכלות אדם אחר, שנוא. מעניין, אכילה כאן אינה הנאה או ברכה – להנות – אלא לאכול כמו אדם מורעב ש"סוגר פינה עם משהו" כי הרעב כבר מעצבן עד כדי מושווה לשנאה (מעניין אם נכתב תו"כ צום/תענית/סתם לא היה משהו טוב לאכול?) – ובסוף –
כשם שהצומח אוכל מהדומם, החי מהצומח והמדבר שאינו יהודי חי מהחי, כך היהודי חי מהמדבר.
עכשיו, ברור לכולנו שאין כאן ציווי קניבליסטי, לא לפחות מן הנשמע.
אבל יש כאן הכוונה שכרגיל למוח ליברלי מערבי של קונסרבטיבי WOKE פרוגרס שכמוני שמושפע מההשכלה גוועלד – קשה איתה.
היינו,
המקום הזה של לאכול עמים אחרים.
לאכול עמים יכול להגיד לגמור אותם; לסיים איתם כמו עם שנאה; ואפילו אם נהיה עד הסוף קארנאליים, ללעוס מישהו ולהוציא שאריות ממנו בצד השני של ה-GI. סליחה על הגרפיות כאן, אבל היא חשובה.
אוכל הוא כמה דברים חשובים שאני יוצא מהם בעבודה המקצועית שלי ובכלל:
- אוכל הוא אחת הדרכים הראשונות לייצר קשר בין אמא ותינוק.
- בין תינוק לעולם.
- בין תינוק למשפחה שלו, למסורת שלו, לסביבה שלו.
- זו דרך להכניס דברים פנימה הרבה לפני מיניות כזו או אחרת.
- נכנס, עובר דרך כל הגוף, יוצא.
- מורגש הרבה יותר תחושתית מאשר נשימה.
- מאכיל את החיידקים שלנו שהם חלק מאיתנו ולא חלק מאיתנו בו"ז.
אוכל הוא כל הדברים האלה ביחד.
כשאנחנו מצווים לאכול עמים אחרים, כלומר, לשרוד מהם בסיסית, לייצר מהם משהו אחר – זה ניסיון מצד אחד לבצע אובייקטיפיקציה מוחלטת ומצד שני זה הפנמה רגשית.
הפרשנים כולם הבינו את זה במובן מאד הרסני – שזה מוזר, כי בד"כ הרס אנחנו מוציאים החוצה, שורפים – כמו שנעשה בעוד כמה פרשות שבוע (ובערת הרע מקרבך).
אכילה היא בראש ובראשונה הפנמה – אך גם סינון (עבודת מערכת החיסון/יצירת צואה וכן הלאה).
אפשר לקחת את זה למקום יותר, אה, חמלתי. למרות שהמלבי"ם לא מת פה על חמלה.
אני לא יכול להאשים אותו.
***
חולין פ"ז ע"א:
מַתְנִי' שָׁחַט וְלֹא כִּסָּה וְרָאָהוּ אַחֵר חַיָּיב לְכַסּוֹת כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת (כִּסָּהוּ) [כִּסַּתּוּ] הָרוּחַ חַיָּיב לְכַסּוֹת
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן וְשָׁפַךְ וְכִסָּה מִי שֶׁשָּׁפַךְ יְכַסֶּה שָׁחַט וְלֹא כִּסָּה וְרָאָהוּ אַחֵר מִנַּיִן שֶׁחַיָּיב לְכַסּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַזְהָרָה לְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
תַּנְיָא אִידַּךְ וְשָׁפַךְ וְכִסָּה בַּמֶּה שֶׁשָּׁפַךְ בּוֹ יְכַסֶּה שֶׁלֹּא יְכַסֶּנּוּ בָּרֶגֶל שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו תַּנְיָא אִידַּךְ וְשָׁפַךְ וְכִסָּה מִי שֶׁשָּׁפַךְ הוּא יְכַסֶּנּוּ מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁחַט וְקָדַם חֲבֵירוֹ וְכִסָּה וְחִיְּיבוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִיתֵּן לוֹ עֲשָׂרָה זְהוּבִים
אִיבַּעְיָא לְהוּ שְׂכַר מִצְוָה אוֹ שְׂכַר בְּרָכָה לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן אִי אָמְרַתְּ שְׂכַר מִצְוָה אַחַת הִיא וְאִי אָמְרַתְּ שְׂכַר בְּרָכָה הָוְיָין אַרְבָּעִים מַאי
תָּא שְׁמַע דַּאֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי מִי שֶׁיָּצַר הָרִים לֹא בָּרָא רוּחַ וּמִי שֶׁבָּרָא רוּחַ לֹא יָצַר הָרִים דִּכְתִיב כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ אֲמַר לֵיהּ שׁוֹטֶה שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ
אֲמַר לֵיהּ נְקוֹט לִי זִימְנָא תְּלָתָא יוֹמֵי וּמַהְדַּרְנָא לָךְ תְּיוּבְתָּא יְתֵיב רַבִּי תְּלָת תַּעֲנִיָּתָא כִּי הֲוָה קָא בָּעֵי מִיבְרָא אֲמַרוּ לֵיהּ מִינָא קָאֵי אַבָּבָא אֲמַר וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רוֹשׁ וְגוֹ'
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי מְבַשֵּׂר טוֹבוֹת אֲנִי לָךְ לֹא מָצָא תְּשׁוּבָה אוֹיִבְךָ וְנָפַל מִן הַגָּג וָמֵת אָמַר לוֹ רְצוֹנְךָ שֶׁתִּסְעוֹד אֶצְלִי אָמַר לוֹ הֵן לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ אָמַר לוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל אָמַר לוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אֲנִי שׁוֹתֶה יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה שָׁוֶה אַרְבָּעִים זְהוּבִים
אָמַר רַבִּי יִצְחָק עֲדַיִין יֶשְׁנָהּ לְאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי וְקוֹרְאִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת בַּר לוּיָאנוּס
במשנה דנים בכיסוי הדם. שוחט שלא מכסה – צריך שמישהו יכסה לו. אם לא אדם אלא רוח או משהו עושה, הוא עדיין חייב לעשות את זה. אם הוא מכסה וזה מתגלה הוא לא חייב שוב. כלומר הרעיון הגדול מהמשנה הוא – אדם צריך לכסות (זה במפורש מויקרא י"ז י"ג).
אבל הגמרא מעניינת פה על כמה דברים.
קודם כל, למה האחר? מתרצים. אזהרה לכל בני ישראל וגו'. גם כן מויקרא.
מכאן לרגע מעניין – אסור לכסות עם הרגל, כי כשאנחנו מצוות אנחנו צריכים לעשות אותן בלי שמץ של זלזול (שמעניין מה קובע זלזול וכו' ומה ההידור או לא הידור, הכבוד הספציפי בזה).
אבל מכאן למשהו מעניין שמביא אותנו למדרש קשור ולא קשור שכמובן מתקשר לנו בצורה משעשעת משהו למה שדיברנו היום מהתורה:
המשנה פה ברורה. אדם ששוחט הוא זה שמכסה את הדם. הפסוק כולל את כולם יחד בויקרא. סבבה.
אבל נניח אדם בא וחושב שהוא סוגר פינה בעניין או ש"סתם" נשמה טובה שעושה מצווה כי צריך לעשות מצוות וכו' – כאן הגמרא ברורה. צריך לפצות.
על מה מפצים? על אי-הקרדיט למצווה או על הברה?
נניח, מישהו מזמן ברכת המזון במקום מישהו. אז הוא לקח ממנו על המצווה (זימון) או על הברכות? (יש ארבע)
התשובה מגיעה מתוך מדרש מעניין.
בקצרה ממש, רב התווכח עם כופר על כמה אלוקויות יש. ציטט לו איזה פסוק ואמר לו – הנה, זה שיצר רוח הוא לא זה שיצר הרים. הרב אמר לו כמה גידופים והפנה אותו לסוף הפסוק. אמר הכופר, אני לוקח שלושה ימים לחשוב על טיעונים. הרב פחד. דאג. עשה תענית על זה. שלא יבוא לו בסיבוב עם משהו שהוא לא יודע. מצד אחד מעשה פחדנות, מצד שני ענווה. מצד שלישי, אני רואה שויכוחי הטרלות מיותרים היו קיימים הרבה לפני האינטרנטים…
בקיצור,
בסוף היום השלישי, הרב כבר נשבר מהתענית, בא מישהו ואומר – יש לנו כופר בשער. שיט, אומר הרב, הביאו לי לאכול הרבה איכס היום.
דווקא בשורות טובות, אומרים לרב. הכופר? לא הצליח, ומרוב בושה התאבד. וואלה! אמר הרב, נתת לי בשורות טובות, אפשר להזמין אותך לארוחת ערב? אמר לו השליח תפדל בכיף אח שלו, יופי, ישבו, אמר לו אחרי – תגיד, בא לך לברך או שאני אתן לך 40 זהובים? אמר לו, אני מברך. יצאה בת קול ואמרה – ברכה היא כ-40 זהובים.
והוסיפו – מי שבישר את הבשורה השמחה הזו, יש עדיין משפחה נכבדת של רומאים משלהם.
***
עכשיו, יש כאן מהלך מעניין שמזכיר למה האסוציאציות של התלמוד הן בין המגניבות יותר:
מתחיל בכיסוי הדם. איך מכסים (לא עם הרגל) ומשם לחשיבות של מצווה מול ברכה ובכלל.
עובר דרך הסבר של מדרש שמסתיים בלהסביר למה זה בעצם על ברכות כולן ולא על המצווה עצמה (שהברכה היא מצווה בפני עצמה ואירוע בפני עצמו).
אך היה לנו כאן כמה הצטלבויות עם אוכל.
- השחיטה עצמה כאוכל
- הכיסוי של הדם כהבנה תברואתית מחד ומאידך, מתקשר מאד לרעיון ה"בזוי" של קריסטבה (הדם השחוט כצואה שצריך להרחיק, להעלים – ולהיות ממש באקט של החיפוי הזה)
- אכילת המצווה של האחר כמו בפאק-מן
- הצום כביטוי לדאגה מאכילה על ידי הכופר
- אכילת הכופר על ידי היהודי כמו בשח-מט נוראי או איזה משחקי דיונון נוראיים
- האכילה כחגיגה וכהסבר שחוזר ללמה אקט האכילה של המצווה הוא בעצם אקט אכילה של ברכות
כמה פנים אכילה מקבלת!
אם הקפה יותר יעלה לי לראש עוד יהיו לי רעיונות הרבה יותר טובים לעשות עם זה. אבל נראה לי שזה סיכם כאן יפה מאד כמה שני מקורות יהודים חשובים – תורה+פרשנים והתלמוד – מביאים לנו זויות שונות לגמרי של מה המשמעות של אכילה.
***
תניא, בסוף אגרת התשובה פרק ד':
ובפרט צדקת א"י שהיא צדקת ה' ממש כמ"ש תמיד עיני ה' אלהיך בה והיו עיני ולבי שם כל הימים והיא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו מעצת החושבים לדחות פעמינו ותעמוד לנו לעד לשום נפשנו בחיים אמיתים מחיי החיים לאור באור החיים אשר יאר ה' פניו אתנו סלה אכי"ר:
אז אותה ארץ שעבורה אנו אוכלים, היא צדקה כי היא הגבוהה ביותר? והיא, המקום, שעוזר לנו לפדות חיי נפשנו ממה שדוחה פעמינו – קליפות, יצר הרע – הישר לחיים אמיתיי.
מה הם חיים אמיתיים?
***
אז ממצווה שהיא ברכה שהיא אכילה שהיא הרס שהיא הפנמה שהיא בנייה,
אל עבר מצווה שהיא ברכה שהברכה ראוייה ליותר כסף שמגיעה מסיפור לא פשוט והתאבדות (אגב אכילה ומוות),
אל עבר מצוות ארץ ישראל שהיא מביאה לחיים אמיתיים (ושוב, מה זה?)
לזה –
מי שילוח על פרשת עקב:
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֶת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה. אֵין וְהָיָה אֶלָּא לְשׁוֹן שִׂמְחָה כִּדְאִיתָא בַּגְּמָ' (בראשית רבה פרשה מ"ב,ד'), עֵקֶב הַיְינוּ לַסּוֹף, וְהוּא כִּי לֶעָתִיד יְגַלֶּה הַש"י לְעֵין כֹּל, וְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל יָבִין כִּי לֹא הָיָה שׁוּם חֻקָּה בְּלִי טַעַם, כִּי לְעֵת עַתָּה כָּל הַסַּבְלָנוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁסּוֹבְלִין מִקִּיּוּם הַמִּצְוֹת, הוּא מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם מְבִינִים עוֹמֶק הַטּוֹבָה הַנִּמְצָא בָּהֶם, וְדוֹמִין בְּעֵינֵיהֶם כְּחֻקָּה בְּלִי טַעַם וְלָכֵן סוֹבְלִין מֵהֶם, אַךְ כַּאֲשֶׁר יִתְבָּרֵר כִּי הַכֹּל הָיָה בְּמִשְׁפָּט לְמַעַן יוּטַב לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל וְאֵינָם בְּלִי טַעַם, אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וְנִהְיֶה בְּשִׂמְחָה.
לכל זה יש קשר.
לכל זה יש סיבה.
לכל זה יש תוחלת.
כל זה לוקח לאנשהו.
סבלנות.
סבלנות.
סבלנות.
***
שבוע טוב,
לה' הארץ ומלואה,
יום קסם
צרי
