דבר תורה יומי | ח' אב

ח' באב 22.7.26

פָּנִ֣ים ׀ בְּפָנִ֗ים דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֧ה עִמָּכֶ֛ם בָּהָ֖ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃

מתוך, הכתב והקבלה, דברים ה׳:ד׳:ב׳

…לולי שהיה המשמיע ממליץ לו את הענין וממתיקו לו בטענות ראויות ישרות ונכונות עד שיכניס בלב השומע תשוקה וחפץ לקבלת הדבר מרצון נפשו, ולהיות שבהסכמת דעת השומע אל משמיעו הצטרפה דעות שניהם יחד להיות אחודים בענין הדבור, לכן התחבר אל הדבור מלת את או עם, שהוא מלה אשר יורה על ההצטרפות (מיט), והנה התורה הקדושה אף שהיא מדברת בענינים תחתונים רומזת היא בהם ענינים פנימיים ופנימים לפנימים גבוה מעל גבוה לאין תכלית, כי אורייתא כולה איהי סתום וגליה, גלויה היא לפי פשוטו של מקרא שהוא כתוב מפורש ומבואר בה, וסתומה היא מצד דרך הנסתר שבה שאינו מבואר בה באר היטב, אבל נסתר ונטמן ענינים גבוהים ברמז דברים…

השווה לבובר, מתוך, "אני ואתה" (עמ' 5):

בהיותי לאני, אומר אני – אתה. כל חיים של אמת הם פגישה.

…זיקה היא הדדיות. האתה שלי פועל עליי כשם שאני פועל עליו.

ברגע הדרמטי הזה, לפני המקום הנוסף בו עשרת הדברות נמצאות לנו, עם פרשה שכל כולה זיקה לפרשת יתרו, אלוקים מדבר.

השיחה היא לא שיחה אמצעית. היא לא הוראה בלבד כשם שיש לנו את כל ספר ויקרא – תיווך דרך העניו באדם – היא פנים בפנים. בעברית מודרנית אנחנו אומרים פנים מול פנים אבל הכוונה זהה.

ובהמשך ישיר לפרשייה אתמול – זה מתוך האש.

האש גורמת לייצר את הדבר שעליו מרטין בובר כתב ספר שלם. השיחה הבלתי אמצעית. הכתב והקבלה מרחיב על הרעיון של דיבור. הרי זה לא "יאמר" אלא "דיבר". לכאורה פועל דומה ובסה"כ SYNONIME, אבל – לא. קודם כל השורש. לדבר, דברים (כמו הספר), מדבר. דבר שני, אומר לנו, זה עניין של חיבור. חיבור בדיוק כמו מה שבובר מדבר עליו.

ובכל זאת, ישנם סודות. כי מה שלא הגעתי אליו בבובר, ואני לא יודע אם הוא כותב עליו, זה כל הנסתר.

"אורייתא כולה איהי סתום וגליה". כך בדיוק לשונו של אדם וחייו של אדם.

כשם שה"י סובב כל עלמין ולית אתר פנוי מניה בו"ז, כך גם כל מעשה של אדם יש בו מן הגלוי ויש בו מן הסמוי. שפינוזה דיבר על זה ואז הגיע רבינו הגדול, הבעש"ט של הפסיכואנליזה, הלוא הוא הרה"ג שלומי זיגי זיגמונד פרויד זצוקקל"ה והסביר לנו שגם אנחנו כאלה (אם הוא היה קורא שככה אני קורא לו הוא היה מתעלם ממני חזק יותר מפרנצי).

אוי, ובבדיחה המטופשת שלי הזכרתי את פרנצי. שממש אבל ממש רציתי להזכיר בכוונה (מכאן).

…the unconscious of two people completely understand themselves and each other, without the remotest conception of this on the part of the consciousness of either…

פרנצי כאן מתנסה במשהו די משוגע שמתכתב אגב עם רעיונות פרוידיאנים אחרים – סוג של טלפתיה.

סוג של.

ומדוע סוג של?

נסביר שנייה איך אני רואה את הדיאלוג של הלא-מודע באופן שהוא לוגי לגמרי עד כדי טריוויאלי לחלוטין.

שני אנשים נפגשים. שלום, מה שלומך, בסדר. אחד מחייך בבסדר, השני שומר על פרצופו ללא ניע. לא צריך להיות מטפל גדול כדי להבין שיש מצב שלזה יש מסר כלשהו ולשני יש מסר כלשהו בהבעת הפנים שלהם.

תרחיש נוסף. תינוק בוכה. אמא שומעת. היא יודעת שהוא צריך החלפה. או שהוא רעב. או שאם הוא מעל חצי שנה, צמא. וכן הלאה. איך היא יודעת? יודעת. שומעים. מחקרים מדגימים שזה קשור למוזיקה. יש מצב שגם בלי מוזיקה היא יודעת. איך יודעת? יודעת.

סיפור מוזר. אני יושב מול המאבחנת ממד"ה בצו ראשון. היא נראית לי עם וייב מוכר לי מכמה בחורות שסוג של יצאתי איתן באותה תקופה. אני מזהה את חיתוך הדיבור. "אז, את מרמת השרון, נכון?", היא מביטה בי הלומה. "איך ידעת". איך ידעתי. עושים 1+1.

זה כל הרעיון של דיאלוג לא מודע.

ההנחה היא שדברים באים וצפים. מקשיבים להם.

אחת מהתקנות המהפכניות של פרויד שמזכירה מאד מיינדפולנס אבל בצורה קצת יותר בוגרת מהנוהל קשורה לבקשה אחת מצויינת שלו, במאמרו מ-1912 על "המלצות למטפל הפסיכואנליטי" – קשב צף מרחף.

עכשיו, זו המלצה מקצועית למטפל, בדיוק כמו ההמלצה שתהפוך לקעקוע שלי בקרוב – "בלא תשוקה וזיכרון" – שאני מזכיר הרבה גם כאן, של וילפרד ביון.

אז איך כל זה קשור?

כי המעמד הזה של עשרת הדברות, היא שיחה ישירה, גם ברובד המודע וגם ברובד הלא מודע, שנעשית בצורה הכי אותנטית שאפשר בין עם ישראל לרבש"ע.

עכשיו, 

אין כאן עניין של טיפול. אבל הנה, גיליתי לכם שני טריקים מעניינים מעולם הטיפול הדינאמי הפסיכואנליטי:

להרפות ולהיות בקשב צף מרחף. זה אומר להרפות הכל ולהקשיב לכל דבר שעולה. כל דבר מוזר. כל דבר כזה הוא הלא מודע של השיחה שעולה יחד, ועוד לקריאה – השלישי האנליטי של תומס אוגדן בדיוק על זה. 

בלא תשוקה וזיכרון. זה אומר שכל פעם באים דף חלק. עם התרשמויות אחרות. עם הבנות אחרות.

זה בדיוק המשמעות של "הדרן עליך" שאנחנו אומרים בסוף כל לימוד.

נחזור. נחזור אליך.

נכיר אותך מחדש.

***

בדף היומי (חולין פ"ג) רבי סומכוס ממשיך בפטיש מלקות שלו וממשיך להציע 80 מלקות במקום שכולם אומרים לו 40 מלקות.

אוקי, יופי,  הצעה למי שבקטע (אני לא) – ככה תקראו לעצמכםן ב-BDSM שלכםן.

סליחה אם טירגרתי, אפשר להסתכל על זה בהומור? יופי.

ועוד דבר מוזר:

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי לְמָה לִי לְמִיתְנֵי אֶת הָאֵם לֶחָתָן וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָמַשְׁמַע לַן דְּאוֹרַח אַרְעָא לְמִטְרַח בֵּי חַתְנָא טְפֵי מִבֵּי כַלְּתָא 

המשנה מדברת על כך שיש ימים מסויימים שצריך להזהיר ולשים לב אם שוחטים את האמא ואת הבת באותו זמן במקומות שונים. מוסיף על זה רבי יהודה, רגע, בימים שמחים אחרים – נניח חתונה, ואני מוכר גם לחתן וגם לכלה יעני למשפחות אז איך זה הולך? אז יש כאן קמשמע לן מעניין – משפחת החתן יותר מפרגנת מהמשפחה של הכלה.

אני לא יודע למה, זה תפס לי את העין, כאילו, ממתי ומה פתאום אבל בסדר, זה יפה תמיד שהתלמוד מזכיר לנו מנהגים שפשוט קיימים מהיום-יום, ואני ישר מדמיין את הריבים האפשריים שנוצרים מהקמשמע לן הזה (שמזכיר לי קמשמע לן-ים אחרים, כמו "לך לך אומרין לנזירא לכרמא אל תקרב" או "טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו" ואחרים). 

הא. רעיון לעשות אסופה של קמשמע-לן-ים/ות כאלה.

וגם כתוב עוד בסוף עמוד א':

נאמר כאן: "יום אחד", ונאמר במעשה בראשית: "יום אחד", מה "יום אחד" האמור במעשה בראשית — היום הולך אחר הלילה, אף יום האמור באותו ואת בנו — היום הולך אחר הלילה.

***

אגב התניא על השיחה ממקודם:

 וכמ"ש יאר ה' פניו אליך. יאר פניו אתנו סלה. אתנו הוא ע"י מעשה הצדקה. וזה הוא זורע צדקות מצמיח ישועות. וככה יאר ה' פניו אליהם צדקתם עומדת לעד וקרנם תרום בישועת מצמיח קרן ישועה צמח צדקה מהכובע ישועה הנ"ל. כנפש תדרשנו:

מעשה הצדקה, או נתינה שנעדר בה (עד כמה שאפשר) המרכיב העצמי (איך אומרים בלע"ז, SELFLESS) – היא בסיס (אפשרי?) לשיח הזה שהזכרנו קודם. 

כנפש תדרשנו. זה אגב ממגילת איכה, שנקרא הערב.

ט֤וֹב יְהֹוָה֙ לְקֹוָ֔ו לְנֶ֖פֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ׃

אונקלוס: לסוברין לפורקניה.

קוו – לקוות – סובר לפורקן. הממ. סוברין אני יכול להבין כ-"כיוון" וגם "מחשבה", לפורקניה – פורקן – פריקה. 

אני משאיר את זה פה כי זה יפה מדי פואטית.

***

ומי השילוח מזכיר לנו:

לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת כוּ' כִּי אִתָּנוּ כוּ'. כִּי הַש"י יַחְפּוֹץ שֶׁיֵּצֵא מְבוּקָּשׁוֹ מִבֵּין הַחַיִּים שֶׁיַּעַבְדוּ אוֹתוֹ כִּי אוֹתָן שֶׁהָלְכוּ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא כְּבָר הִשְׁלִימוּ מַה שֶּׁהָיוּ צְרִיכִין.

אני משאיר את זה כאן והולך לתפור את הכל עכשיו.

***

התחלנו בענין השיחה הישירה, פנים מול פנים, פנים בפנים שיש בה גם רובד גלוי וגם סמוי למרות שזו שיחה אותנטית ללא מתווכים שבה בין העקרונות היותר אינטימיים מכל תרי"ג מצוות מוזכרות לנו. 

הרובד הגלוי והסמוי הזה גם נמצאים לנו בפסיכואנליזה, היינו, ביום-יום שלנו, אם בא לכםן על ההרמנויטיקה (פרשנות) הזו.

בתלמוד למדנו על הקמשמעלנים ועל כך שהיום והערב שזורים, לפי בראשית, כל ערב ובוקר נצמדים. היום ממשיך את הלילה. כמה יהודי זה להתחיל מלמטה (לילה, כבד, מפחיד) ולעלות למעלה (אור, יום, שמח, בוקר). החתיכה היא למטה למעלה, לא למעלה למטה.

התניא מזכיר לנו שה' מאיר פנים דרך הצדקה.

האיזביצ'ער סוגר את זה למטרה שלנו.

כן, המטרה שלנו הם חיים שיש בהם מנהגי קמשמע-לנים קטנים כאלה שמראים איך המצוות שזורות לחיי היום יום.

המטרה שלנו הם חיים שיש בהם שיחה, וכמו שאמר רבינו בובר – חיים של אמת הם פגישה. פגישה הם חיים של אמת.

אנחנו. החיים היום. לא אלה שעברו לעולם הבא.

העבודה, השיח, היום יום, הרוח הגדולה, סובב כל עלמין ולית אתר פנוי מניה –

כל זה,

עלינו,

כך או אחרת.

למעלה או למטה.

שיהיה רביעי מלא נקמות אבל טובות כאלה טוב מה אני אעשה זה השיר של יום,

צרי