ז' באב 21.7.26
דברים ד' מ"ד-מ"ה:
וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃
רש"י, מ"ד:
וזאת התורה. זוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְסַדֵּר אַחַר פָּרָשָׁה זוֹ:
שפתי כהן על התורה, דברים ד׳:מ״ה:א׳
אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים. והלא בעבר הירדן הוא עומד, אלא אמר בצאתם מצרים לומר שלא תאמר מאחר שעברו על צוויו ודבורו של מקום כלום יש להם תקומה, לזה אמר שגם הדברות הראשונות הם דבורו של משה, שכן אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, א"כ לא עברו אלא על דבורו של משה, אע"פ שהוא היה שליח מ"מ אינו דומה שומע מפי מלך עצמו לשומע מפי שלוחו. בעבר הירדן מול בית פעור, שם הוכיחם כדי שלא יהא להם פה לדבר לפי שנכשלו באותו עון, בגיא ששם קבורתו לומר להם שלא יאמרו מה לזה עלינו, לזה אמר לאחר שבאו לארץ סיחון ועוג והכה אותם וירשו ארצם מערוער ועד הר שיאן וכל הערבה ובהורישם אלו כאילו ירשו כל ארץ כנען לפי שאלו היו שומרים אותם, אז הוכיחם וכרת עמהם הברית ונתן להם מחדש עשרת הדברות:
רש"י אומר לנו מצד אחד, כמעט בנונשלנט – וזאת התורה, היינו, זה הולך לבוא אח"כ. בצורה משעשעת משהו, בתפילות אנחנו אומרים את הפסוק הזה כשאנחנו עומדים ומצדיעים במועל-זרת, ועל כך ריאן גוסלינג היטיב לשחק יפה כששיחק יהודי שהפך ניאו-נאצי – אנחנו אומרים את הקטע הזה אחרי שגוללים את ספר התורה, לא כשאנחנו פותחים בו בקריאה. מעניין.
רש"י אומר זה יבוא אח"כ. שפתי כהן מזכיר את הברור מכל – הרי התורה נתנה הרבה לפני ספר דברים. מה הולך?
אז כמובן, שאפשר ללכת כאן לפרשנות המדעיסטית שאומרת – נו, התורה היא טלאי על טלאי מכמה וכמה מקורות שונים – ספר דברים הוא אחד המאוחרים; הפרשנים שלא תומכים בזה עדיין יקראו לו "משנה תורה"; הוא שונה בנוף, בכתיבה, בציווי לשום תשים עליך מלך שיגיע לנו בהמשך וכן הלאה.
ובכל זאת, בוא נניח וזו מקשה אחת וטלאי קדוש אחד.
נתן להם מחדש הברית.
יש כאן עניין שמזכיר לי בערך כל פעם במערכת יחסים שהיה קרע. או כשעושים את הטעות היפה הזו של לחזור לאקסים/ות שלך.
ברית מחדש. כל פעם ברית מחדש.
שוב ושוב להסביר את הגבולות. את החוקים. את העדויות והמשפטים. את הזכרונות, זכרון הדברים וכן הלאה. פעם אחר פעם.
חוזרים אחד לשניה, שוב ושוב.
לא סתם הקבליסטים הקבילו את עם ישראל לאישתו של הקב"ה. זה זוגיות. והיא עוברת הרבה והיא לא עוברת את זה הכי בטוב. זה מסתיים כל פעם בחורבן.
אנחנו העם היחיד ככל הידוע לי במזרח הקדום שבמקום לזרוק את הא-ל שלו על חורבנים כפולים ומכופלים, מצא סיבות ללמה אנחנו אשמים בזה.
תאכלס, אנחנו לגמרי אשמים בזה, כן? עשינו הרבה החלטות דביליות בבית ראשון ובטח בבית שני. הרמנו ראש מתי שהיה צריך להוריד אותו, הורדנו ראש מתי שהיה צריך להרים אותו ובעיקר שרפנו אחד לשני את מחסני התבואה בגלל אגו. שכחנו איך להתווכח. שכחנו איך להאמין אחד לשני. הסתכלנו יותר מדי בגרסאות הקדומות של הטיקטוק וסבלנו ממשפיעים זרים ולא בקטע טוב. אפשר ללמוד מתרבות יוון פילוסופיה ולעשות פרוזבול. אפשר גם ללמוד דברים מנוולים אחרים. כנ"ל היום מכל תרבות אחרת. אוהבים להגיד כאן – כן! ווק! פרוגרס! יארג יארג! ואני אומר – דווקא זה. את השיח הזה שיש לנו בימין האולטרא-נוצרי והממש לא חובב היהודים מימין. דווקא את זה גם למדנו. טעות חמורה ונוראה.
בשני המקרים, אגב. ואני עוד מאלה שהצביעו בפריימריז של הדמוקרטים ר"ל.
ובכל זאת.
***
לא, גם לא נוח לי יותר מדי שכל פעם מוזכר העניין הזה שהקושאן שלנו על הארץ זה כיבוש מהאמורי ומלך הבשן (מואב). לא סבבה לי. בטח לא כשעכשיו בין השאר בגלל זה כמה פעילי ימין כמעט חטפו כדורים כשהלכו לנסות ליישב את הבשן ולהתנחל גם בסוריה, כי אנחנו לא במספיק צרות עם העולם עכשיו, אז צריך לשפוך עוד בנזין על הדאמפסטר פייר הזו שנקראת יחסי החוץ של מדינת ישראל בתשפ"ו. ערב תשעה באב וזה מה שהולך פה. ישמרני ה' ממתחזי פנחס.
***
ומכאן לדף היומי, חולין פ"ב.
בעיקרון, רוב רובו אפשר להגיד, עוסק בדיני מלקות ובהמשך ענייני שחיטת אם עם ילדיה, אם עם נכדיה, מתי עגלה ערופה הופכת למותרת והאם מישהו מתכוון לאכול מהפרה האדומה לפני או אחרי וכן הלאה. בקיצור, כרגיל בתלמוד – גבולות והיפותטיים על תרחישים כלשהם כדי לייצר מערכת חוקים קוהסיבית קוהרנטית שבה יהיה ברור ממש על כל אופציה באלגוריתם שהוא החיים עצמם.
נחמד.
אבל אני לא אלך כאן לשיטות השונות ורבנים פחות מוכרים שמדברים כאן על למה לקבל 80 מלקות ולא 40 (את האמת הגיוני, אם אתה שוחט סבתא ואמא ונכדה אתה אמור ללקות ב80, זה גם זה וגם זה וכו') אלא למשפט אחר שכמובן מתוך נקודת 12 הצעדים תפס אותי:
בְּמַאי עָסְקִינַן אִילֵימָא בְּזֶה אַחַר זֶה וּבִשְׁתֵּי הַתְרָאוֹת תְּנֵינָא נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כׇּל הַיּוֹם אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת אָמְרוּ לוֹ אַל תִּשְׁתֶּה וְהוּא שׁוֹתֶה אַל תִּשְׁתֶּה וְהוּא שׁוֹתֶה חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּבַת אַחַת וּבְהַתְרָאָה אַחַת
בקטע הזה כאשר מנסים לדבר על סוגיית אכילה אסורה שעליה מקבלים מלקות – ומדוע יש לקבל פעמיים – מביאים רפרנסים דומים. שנאמר, אנלוגיה/קוהרנטיות כשמדובר על סיבתיות פה.
אבל כאן, יש סתירה מובנית מסויימת. אצל הנזיר צריך שתי התראות שונות כדי לקבל שתי מלקות שונות.
כאן סומכוס מנסה להגיד מקודם – לא, התראה אחת, אבל כפל מבצעים.
בסוף דעת חכמים (תנא קמא) לקחה וסופגים 40 או במילים אחרות אין כפל מבצעים. אבל המהלך של סומכוס היה מעניין.
והבאתי בכוונה את הגמרא הזו ששוב, לקוחה בעיקרון מנזיר (יש גם דברים שם על זריעת כלאיים ועל, ובכן, תגרה עם חבר שלך) – אבל הרעיון כאן מתומצת.
אומרים לך פעם אחת, ואתה שותה כל היום – אתה חייב פעם אחת.
אומרים לך כל פעם על כל שלוק שלך – אתה חייב על כל פעם שאומרים לך.
זה, אגב, ההגיון המשפטי שלוקח. העונש הוא על התראה, לא על המעשה עצמו.
זה גם מסביר למה אתמול דנו בזה בהתייחס לעל מה אתה משלם, על מה שהתריאו בפניך או על מה שעשית לגמרי.
מעניין.
***
התניא בא מכיוון אחר לגמרי אבל מצטרף לעניין דווקא, לדעתי:
בש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו. ודרשו רז"ל מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. פי' שהשריון עשוי קשקשים על נקבים והם מגינים שלא יכנס חץ בנקבים. וככה הוא מעשה הצדקה:
וביאור הענין כי גדולה צדקה מכל המצות שמהן נעשי' לבושי' להנשמה הנמשכי' מאור א"ס ב"ה מבחי' סובב כל עלמין (כמבואר הפי' ממכ"ע וסובב כ"ע בלק"א ע"ש) באתערותא דלתתא היא מצות ה' ורצון העליון ב"ה.
כאן הוא לא מדבר על דברים שצריכים לקבל עליהם מלקות, אלא בדיוק להפך – צדקה, ומצטרף למה שדיברנו עליו אתמול כשציטטתי את המימרה מפרקי אבות.
אם בתלמוד דנו על האם מלקות מצטרפות אחת לשנייה לכפל מבצעים (התשובה היא לא), אז כאן, מבחינת צדקה, דווקא כן. כל פרוטה ופרוטה הופכת להיות שריון, שריון על נקבים – שדווקא מתקשרים לנו לפרשה שנדבר עליה עוד כמה שבועות ("שופטים ושומרים" וגו') בהתייחס לנקבים של הגוף ושמירה על הגוף הפיזי והרוחני/נפשי.
המעניין זה שהאדמו"ר הזקן קושר את הצדקה לסובב כל עלמין – היינו לא זה שלית אתר פנוי מניה אלא זה שדווקא מעבר להמשגה, מעבר לקיום הפיזי כשלעצמו. כלומר הצדקה היא הדרך לחבר בין מה שכל כך טרנסצנדנטי, כל כך מלמעלה – דרך התעוררות מלמטה.
עשיית הטוב בצורה הכי קיצונית שלה, שמזכירה קצת, איפשהו, גם את הדיון מאתמול על בקשה שהיא בקשת מתנה. היינו, בקשת צדקה מאותו טרנסצנדנטי וכו' וכו'.
גם זה וגם זה מקביל.
***
ואיך תופר את זה האיזביצ'ער?
כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו. הַיְינוּ בְּכָל הַקְּרִיאוֹת צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת דָּבוּק בְּהַש"י, כִּי קְרִיאָה הַיְינוּ חֵשֶׁק וּתְשׁוּקָה לְדָבָר, וְעַל זֶה אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהילים קל״א:א׳) "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי כוּ' אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי", גָּמוּל הוּא תִּינוֹק הַנֶּעְתָּק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, וּכְמוֹ שֶׁהַתִּינוֹק בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה לִיקַח אֵיזֶה דָּבָר מַחְזִיר רֹאשׁוֹ וּמַבִּיט לְאִמּוֹ אִם לֹא תֵּלֵךְ מִמֶּנּוּ, כֵּן צָרִיךְ כָּל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְהַבִּיט לַה' וְשֶׁלֹּא יְשׁוּקַע בְּתַאֲוָה וְחֶמְדָּה שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח חַס וְשָׁלוֹם בַּה' רַק לַחְשׁוֹב דְּרָכָיו, וּכְמוֹ דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא (ביצה י"א.) "יוֹנָה כָּל דִּמְדַדָּה וְרוֹאָה אֶת קִינָּהּ" כוּ' וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלָה לְיוֹנָה (שבת ק"ל.).
אוקי, אני הולך להתקרב לאמרות הללו מזוית אחרת לגמרי לגמרי.
על הפסוק הזה מהפרשה, אומר המי שילוח, בכל הקריאות צריך האדם להיות דבוק בה'. זו נקודת ההתחלה. דבקות. הדבקות היא בכל מעשה. אני מפרש דבקות בתור שוב, מערכת יחסים. בדיוק כמו כשקורים לי דברים ואני רוצה לשתף עם בת הזוג או חברים טובים, ככה אני משתף את זה עם ה'; ובמובן מסויים, זה לא שיתוף חברי במיוחד אלא לעבור על זה רוחנית. בצעדים, קוראים לזה צעד 3 – לתת את הרצון שלנו לכח עליון כפי שאנחנו מבינים אותו. ממשיך ומצטט מכאן את תהילים – כגמול עלי אימו כגמול עלי נפשי.
האם דוד המלך מרמז כאן שהוא מצליח להתנתק מהאובייקטים הקליינאינים? שהוא מצליח להגיד, "אני לא זקוק יותר לשדיים"? הרי בסופו של יום, אנחנו לא באמת מסוגלים להגמל מהם. מדוע? כי אנחנו עדיין אוהבים אוכל, ואנחנו עדיין אוהבים לאהוב ואוהבים לשנוא ומבינים בסוף שזה אותו השד, מה שנקרא. אבל המי שילוח ממשיך להבריק פה 100 ומשהו שנה בערך לפני קליין:
וּכְמוֹ שֶׁהַתִּינוֹק בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה לִיקַח אֵיזֶה דָּבָר מַחְזִיר רֹאשׁוֹ וּמַבִּיט לְאִמּוֹ אִם לֹא תֵּלֵךְ מִמֶּנּוּ.
ההפך, צרי. הגמילה היא מהשד אבל לא מהאם. הדיבור כאן הוא על הגעה למה שרבתנו קליין קראה לו העמדה הדיפרסיבית. היכולת עדיין להתקשר לאמא במלואה ולשים אותה במעמד שאנחנו עדיין מעוניינים באישור שלו ובהתקיימות שלו בתוך המסגרת הנפשית שלנו אבל גמול שדיים.
היינו,
האיזביצ'ער אומר – קדימה, להתבגר. מצרות עין וחמדנות לעבר אשמה תיקון ואהבה.
מי היה מאמין, האיזביצ'ער קלייניאני!
***
ואיך זה תופר אותנו?
בתורה למדנו על מערכת היחסים החוזרת ונשנית בין עם ישראל לה'. שוב ושוב אנחנו שמים חוקים וגבולות. זה בדיוק מה שקורה במעברים בין העמדה הסכיזו-פרנואידית (שחור/לבן, שנאה יוקדת/התאהבות, כל הדברים הגבוליים שכל תינוק מתמודד איתו) לעבר העמדה הדכאונית (הכל אפור בעצם, אנשים הם גם וגם).
גבולות עוזרים לנו להבין את זה. כי ברגע שבנאדם עושה משהו דפוק אבל שומר על גבול; או יודע להתנצל ולתקן וללמוד גבול; אנחנו יכולים לעבוד ביחד.
כך זה עם ישראל והקב"ה.
בערך.
זה יותר מסובך מזה. כי חורבן. חורבן שגם, במסורת הדיפרסיבית – לנו יש עסק בזה.
וגם לה'.
רק שה' הוא פה באוטוריטה אחרת. הוא טרנסצנדנטי, הוא סובב כל עלמין כשם שלית אתר פנוי מניה. זאת אומרת שהוא יודע משהו שאני לא יודע. הרבה דברים שאני לא יודע.
וזה בדיוק כמו עם אמא ואבא. אני יכול לריב, אני יכול להתעצבן, אני יכול להתרחק ואני יכול כל מיני דברים. אבל אין כמו אמא, ואין כמו אבא, בין אם ארצה או לאו ובין אם כל אדם ירצה או לאו. אפילו הורים שחטאו חטאים נוראיים ועשו מעשים שלא יעשו הם עדיין הורים ועדיין יש להם מקום איפשהו, פנימית בטח, חיצונית אפשר להתווכח.
אז זה התורה והאיזביצ'ער.
אבל התניא והתלמוד משלימים לנו דברים אחרים וזה על שתי אופציות תיקון: עשיית הטוב (צדקה, תניא), או עונש ותשלום החוב לחברה (כפול או לא כפול? לא כפול) (וכן – החשיבות של אזהרה וחינוך בטרם).
שנזכה להזהיר ולהזהר,
להגביל ולהיות מוגבלים
ולאהוב ולתקן.
ולא להתנחל בבשן עכשיו אלוהים שישמור אותי זה מה שצריך?! גוועלד, קהלת ג א, להכל עת! אי"ה שנתנחל שם, הוא יראה לנו את זה, לא עכשיו, אוף, לא עכשיו! ה' ישמור…
שלישי טוב
צרי
