ר"ח מנחם אב א' 15.7.26
ודווקא בתאריך שכזה שאין מרבין בו בשמחה (אבל זה לא אומר שאין שמחה, רק אומר שענווים בה, כמו שחברי מלומדי הבהיר שלח פה בתגובות אתמול, כפרה עליך), אני מנסה לצאת נחמה לייבוביץ':
(א,לט) וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדְע֤וּ הַיּוֹם֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִירָשֽׁוּהָּ׃
מפרש היש"ר:
ובניכם אשר לא ידעו, הוא ביאור אל הקודם, וטפכם דהיינו בניכם אשר לא ידעו וכו':
ולעומתו, העמק דבר:
טפכם אשר אמרתם וגו׳ ובניכם וגו׳. כפלות הדברים לא דבר ריק הוא וכן סיפא דקרא ולהם אתננה והם יירשוה. היינו הך. אלא הוא כדברינו שהיו שתי כתות באותו הדור. הא׳ שאמרו בשנאת ה׳ אותנו וגו׳ וחשבו שכך רצון ה׳ שהדור שיבא לא״י יהי נשמד מן הכנענים ונשינו וטפנו יהיו לבז. וזו הכת לא נקרא מנאצי ה׳ רק טעו בדמיונם. והיה עוד כת שלא רצו לבא לא״י מחמת שיהיו משועבדים לעבודת הקרבנות וכל תורת אלהי הארץ. ע״כ אמרו נתנה ראש כמש״כ בפ׳ שלח והמה נקראו מנאצי ה׳.
אם הייתי נחמה, הייתי כותב איזו שאלה בצורה מאד קרה וקורקטית, סטייל: הסבר / הסבירי את ההבדל!
אבל אני לא נחמה. לא מתקרב אפילו לציפורן שלה. מה שכן, בוא נסביר.
שתי הפרשנויות כאן מרתקות כי הן דנות בהבדל ניכר על התקבולת הכפולה כאן. טפכם = בניכם (בעיקרון אותו דבר), אשר אמרתם = אשר לא ידעו היום טוב ורע; לבז יהיה = המה יבואו שמה.
עכשיו, לכאורה זה אמור להיות תקבולת זהה / מקבילה / כפולה, אבל… האמנם?
היש"ר אומר – כן. זה ביאור של זה.
העמק דבר אומר – לאו דווקא! היו שתי כתות באותו הדור. אלה שחשבו שה' הולך לזרוק אותנו ואלה שבכלל לא היו עם ה'. בשני המקרים מדובר על בלאגן אבל זה בלאגן אחר.
ומוסיף שד"ל הסבר למה בכל זאת הארץ תנתן להם:
אשר לא ידעו היום טוב ורע: שאינם בכלל אנשים, ולא יאמרו דעתם בקהל, כי אין דבריהם נשמעים; והנה אין להם עון אשר חטא בעצת הקהל. כל פחות מבן עשרים היו נחשבים בכלל הבנים ולא בכלל האנשים, כאילו לא ידעו לבחור בטוב ולמאוס ברע, אפילו היו ביניהם נערים חכמים ונבונים (מוהר"ר קנטוני).
נו, הנה סיבה טובה. מי שעוד לא ידע טוב ורע עוד לא נהרס על ידי חינוך קלוקל.
ויש כאן מסר מאד אופטימי וסיבה טובה להביא ילדים לעולם למי שבקטע (אני לא דודה לוחצת, קוראיםות ללא ילדים):
דור עתיד הוא דור שתמיד אפשר להצמיח ולטפח. אנחנו לא טבולה ראסה גמורה כמו שג'ון לוק חשב שאנחנו. אבל ילדים הם כן בהרבה מובנים קנבס ריק שמחכה לצביעה הנכונה. אני עד היום בטינה משעשעת קטנה וחסרת משמעות על זה שההורים שלחו אותי לבתי ספר יסודיים גרועים במיוחד (תתמודדו) שחינכו אותי למתמטיקה גרועה במיוחד. מי יודע מה היה איתי לו באמת הייתי ב-5 יח"ל מתמטיקה עם יותר כלים ממה שהיו לי בכיתה י'! מי היה יודע!… האמנם משנה, שואל צרי המטפל את עצמו? לא משנה. אבל הרעיון הוא כזה שאני רואה מה קורה לאחיינים שלי שמקבלים חינוך הרבה יותר טוב – הם פורחים יותר בדברים מסויימים. אני גאה בהם, כל כך כל כך. בחמשתם, כפרה עליהם.
אבל זה הכיף בראש פתוח ומחכה.
הוא יכול לרשת ארץ אם הוא מצליח שלא לרשת עד הסוף את כל הפאקים של ההורים.
הנס, בעולם הזה, הוא שאנחנו לא חייבים לרשת את כל הפאקים של ההורים. הגם שהדת השנייה (והעיקרית?) שלי, פסיכואנליזה, לעיתים גורמת לאנשים לתהות שמא ההורים אשמים בהכל – לא. לרוב בפסיכואנליזה אגב אין האשמה על ההורים האמיתיים אלא על האובייקטים הפנימיים, "ההורה הפנימי" אם תרצו ואין בינהם קשר מי יודע מה להורה החיצוני. זו אחריות האדם עצמו לקחת.
זה מה שהתורה מלמדת אותנו פה.
***
מכאן לדף היומי, חולין ע"ו:
מַתְנִי' בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה כְּשֵׁרָה מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה פְּסוּלָה
רגע! למה אני עוצר כאן, כי זה מעניין אותי מאד מתי בהמה כשרה או פסולה כי אני מחכה ללכת לבית ספר לשחיטה? לא. כי אני נזכר במשהו רפואי אחר.
כריתת רגל. בעיקר לסכרת סוג 2.
עד הברך (BELOW KNEE), יש לו סיכוי.
מעל הברך (ABOVE KNEE), תתכונן.
זה מזכיר ומהדהד את המשנה מול רבי עקיבא. האם הוא הולך לחיות או לא.
וכל פעם אני תוהה לעצמי מה כל כך מפחיד במוות.
אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב זְבִיד תְּלָתָא חוּטֵי הָווּ חַד אַלִּימָא וּתְרֵי קַטִּינֵי אִיפְּסִיק אַלִּימָא אַזְדָּא רוֹב בִּנְיָן אִיפְּסִיק קַטִּינֵי אַזְדָּא רוֹב מִנְיָן מָר בַּר רַב אָשֵׁי מַתְנֵי לְקוּלָּא אִיפְּסִיק אַלִּימָא הָאִיכָּא רוֹב מִנְיָן אִיפְּסִיק קַטִּינֵי הָאִיכָּא רוֹב בִּנְיָן
הגמרא ממשיכה בהקשר של החיתוכים על הגידים בשאלה אחרת.
איך אנחנו יודעים, אם יש גידים קטועים, אם היא כשרה או לא?
יש לנו שלושה גידים. אחד עבה, שניים דקים.
רב זביד – מקשה – אם עבה הלך, טריפה, או אם שני הדקים הלכו טריפה. למה? כי אנחנו מאבדים הרבה ממה שיחזיק.
רב אשי – לקולא, מקל – אם עבה הלך, שניים דקים מחזיקים. אם שני דקים הולכים, העבה מחזיק.
מי צודק?
כאן ההלכה נפרשת בצורה מעניינת. גם הרמב"ם וגם יורה דעה בעיקרון מקלים והולכים על פי רב אשי. לעומת זאת, רש"י, גר"א ועוד מאשכנז מקשים והולכים לפי רב זביד.
הרוב היום מעדיפים לגשת לחומרא. זאת אומרת, רק אם אחד הדקים לא שם היא עדיין כשרה.
אוקי, אחלה. אבל אני כרגע פחות מתעניין כרגע באיך שוחטים פרה ויותר איך שוחטים לא-מודע. אוי. זה נשמע רע.
אבל רגע מה זה לוקח לנו לחיים ואיך זה מתקשר לפסוק שדרשנו בו מהחלק בפרשה?
הבה נחשוב לרגע על קבוצה שיש בה כל מיני אנשים. נניח ולקבוצה הזו יש מטרה. כל מטרה. נניח וכל מיני אנשים יכולים ללכת לכל מיני כיוונים שונים כדי להגיע למטרה הזו.
נניח ויש קבוצה לאט לאט שמתארגנת והיא סוחבת למטה את הקבוצה. אולי אפילו מקפיאה, סטגנציה.
נניח ויש כאלה שמרימים אותה מעלה, או לכיוון המטרה, לא חשוב מה הכיוון.
מתי קבוצה כזו מתפרקת לגורמיה לגמרי ומתנתקת? מתי הבניין, כפי לשון הגמרא, מתפרק?
ואולי, כמו שהתורה מרמזת, לעיתים צריך להתפרק, כדי לבנות מחדש? בדיוק כמו שקראנו בירמיה לפני כמה זמן (ירמיה א' י'):
רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס–לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ.
לעיתים צריך להתפרק כדי לבנות, למעשה, לרוב.
השאלה היא מה מחזיק ומה נשאר מהפירוק.
האם כרב זבדי אנחנו מבינים שהכל מתפרק?
או שמא, כרב אשי, נבנה?
***
התניא בסוף אגרת התשובה פרק י"א נותן משהו שקצת לא בא לי לגעת בו בפירוש כי מרגיש לי משהו קולח דווקא. כלומר, זה עובר לי קולח פה, אני לא יודע אם זה קשור או לא ואני בהחלט יכול להיות מסטול מהאימון בוקר ומהשינה הלא משהו שהייתה:
ומה שכתוב: "וחטאתי נגדי תמיד", אין המכוון להיות תמיד עצב נבזה חס ושלום, דהא כתיב בתריה: "תשמיעני ששון ושמחה" וכו' "ורוח נדיבה תסמכני" וכו', ומשום שצריך להיות כל ימיו בתשובה עילאה שהיא בשמחה רבה כנ"ל. אלא "נגדי" דייקא, כמו "ואתה תתיצב מנגד", "מנגד סביב לאהל מועד יחנו", ופירש רש"י: מרחוק. והמכוון רק לבלתי רום לבבו ולהיות שפל רוח בפני כל האדם, כשיהיה לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה'. ואדרבה לעניין השמחה יועיל זכרון החטא ביתר שאת, בכדי לקבל בשמחה כל המאורעות המתרגשות ובאות, בין מן השמים בין על ידי הבריות בדיבור או במעשה (וזו עצה טובה להינצל מכעס וכל מיני קפידא וכו'), וכמאמר רז"ל: "הנעלבים ואינן עולבין, שומעים חרפתם ואין משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים" וכו', וכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו.
***
המי שילוח הפעם מתייחס למדרש מדברים רבה שלא נביא, אלא נתרכז במשהו סביב חכמה ובכלל:
כִּי חַמָּה וּלְבָנָה נִקְרָא שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם מַעֲשָׂיו עַל פִּי חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ, וְכָל מַחְשְׁבוֹת אָדָם עַל פִּי חָכְמָתוֹ יִהְיוּ בְּטֵלִין, וְכוֹכָבִים נִקְרָא בְּמָקוֹם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָאִיר עֵינֵי הָאָדָם וְיֵלֵךְ עַל פִּי הֶאָרוֹת אוֹר הַש"י וְזֹאת יָקוּם לְעוֹלְמֵי עַד.
אז בוא נראה.
אתמול דיברנו על המקום שבו לעיתים אנחנו פועלים בבינה ולעיתים לא.
שלעיתים אנחנו רואים דברים מעבר, לעיתים לא.
היום ראינו, יכולות להיות כתות שבכלל לא תופסות את העניין ואלו מביאים ילדים והילדים הם חלקית טאבולה ראסה. ואלה יכולים או להחזיק את הבניין או לפרק אותו תלוי איך מסתכלים.
למול הדבר הזה, התניא מלמד אותנו להיות קרובים מספיק אבל רחוקים מספיק, שמחים מאד מההזדמנות שיש לנו להיות עצובים מדי פעם על הדפק שלנו. כאמור, לפרק כדי לבנות, להתעצב כדי לשמוח.
המי שילוח בא ומזכיר –
כל החכמות האלה בסופו של דבר, השאלה מאיפה הן מגיעות.
ואני עושה כאן סיבוב פרסה למישהו שלא הזכרתי הרבה זמן, וזה רבינו הגדול ביון בן פרדריק זצופא"ל (זכר צדיק ופסיכו-אנליסט לברכה) זיע"א.
המי שילוח אומר לנו כאן – ותמיד הווה לומד מO ל-K! היינו, הווה תמיד מוריד את עצמך שנייה במרחק בענווה כדי לקבל וללמוד מהנצח עצמו, מהאינסוף שמעבר אליך, מכל מה שמבחוץ שאתה לא יכול לגעת בכל כולו תמיד אבל בהחלט יכול להתחכך בו ולקבל ממנו מדי פעם עוד ועוד שאריות, ככה לומדים, ככה מתחברים למשהו מעבר אליך, ככה מתרחבים וככה מתבגרים בסופו של יום.
והנה כיצד כל דבר התורה הזה הוא סוד ורז טמונים טמירים וידועים למביני ח"ן ואלו שאין בינתם בעיניהם ולא מאהדירי אפין עוד לא ידעו שנאמר עיניים להם ולא יראו אזניים להם ולא ישמעו וגו' כי סוד זה הוא עניין הקבוצה המתחילה בפירוד ומסתיימת בחיבור ושוב מתפרקת כדי לבנות גדול ממנה היינו עניין תשובה שמתחילה בתיקון השבר והפצע ומסתיימת בבניין הבית והעולם שנאמר כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים והוא הרכנת הראש וקבלה מהנצח עוד שנאמר כן בקודש חזיתיך וגו'
אה אה איך יצא לי כמו אבולעפיה אה?
כיף
שיהיה רביעי קל ואל נקמות ה' אל נקמות תופיע תעשה טובה תודה
צרי
