כ"ח תמוז 13.7.26
(א,יב) אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃
(א,יג) הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃
טרחה – חכמה; משא – בינה; משא – ידיעה. אני בטוח שקבליסטית יש פה לעשות מזה מטעמים. אבל אני דווקא רוצה לקחת משהו חשוב מהרמב"ן:
טָרְחֲכֶם מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ טַרְחָנִין, הָיָה אֶחָד מֵהֶם רוֹאֶה אֶת בַּעַל דִּינוֹ נוֹצֵחַ בַּדִּין אוֹמֵר יֵשׁ לִי עֵדִים לְהָבִיא, יֵשׁ לִי רְאָיוֹת לְהָבִיא, מוֹסִיף אֲנִי עֲלֵיכֶם דַּיָּנִין. וְהַדִּין הַזֶּה לֹא יָדַעְתִּי אוֹתוֹ שֶׁיְּהֵא בַּעַל הַדִּין יָכוֹל לְהוֹסִיף דַּיָּנִין יוֹתֵר עַל שְׁלֹשָׁה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן לְאַחַר שֶׁטָּעַן בִּפְנֵיהֶם וְרָאָה שֶׁחֲבֵרוֹ נוֹצֵחַ בַּדִּין, שֶׁאִלּוּ קִבֵּל עָלָיו קָרוֹב אוֹ פָּסוּל יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ עַד לְאַחַר גְּמַר דִּין, אֲבָל הַכְּשֵׁרִין לָדוּן אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וְשֶׁמָּא נִלְמוֹד מִכָּאן שֶׁיָּכוֹל אָדָם לוֹמַר שְׁנֵי דַּיָּנִין אֲנִי בּוֹרֵר לִי וְתִבְרֹר אַתָּה שְׁנַיִם אֲחֵרִים וְהֵם יִבְרְרוּ עוֹד אֶחָד, וִיהֵא הַדִּין נִגְמָר בַּחֲמִשָּׁה אוֹ בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ אֵינוֹ דּוֹמֶה דִּין הַנִּגְמָר בַּה' לְדִין הַנִּגְמָר בַּי'. ואע"פ שֶׁג' כּוֹפִין לָדוּן בִּפְנֵיהֶם בְּשֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל עָלָיו לָדוּן, אֲבָל רוֹצֶה לִבְרֹר יוֹתֵר בּוֹרֵר, דַּהֲוָה לֵיהּ כְּאוֹמֵר נֵלֵךְ לִמְקוֹם הַוַּעַד שֶׁשּׁוֹמְעִין לוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם טֹרַח, שֶׁבְּכָךְ נִצְטַוֵּינוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט"ז:כ') צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, הַלֵּךְ אַחַר ב"ד יָפֶה (סנהדרין לב), וְרִבּוּי חֲכָמִים ב"ד יָפֶה הוּא. וְהִנֵּה בַּמִּדְבָּר הָיוּ הַחֲכָמִים מְצוּיִין עִמָּהֶם, וִיכוֹלִים לוֹמַר נֵלֵךְ לִפְנֵי שָׂרֵי הָאֲלָפִים:
הביטו בזה. בני ישראל טרחנים בני טרחנים אבל ייתכן וזה… מסיבה טובה? הרמב"ן מדבר כאן על זה שכשמישהו לא מרוצה מהדין, הוא מתחכם – יש לי עוד ראיות, עוד עדים, אני רוצה להביא עוד דיינים. ואז אפשר להגיב לו ב- אין בעיה. אני מביא עוד דיין, אתה מביא עוד דיין, הם מביאים עוד דיין. אז במקום 2-3 דיינים בהרכב רגיל יהיו חמש? ואפשר אפילו יותר. אין בעיה. כי מבחינת הגמרא – ריבוי חכמים בית דין יפה הוא, ולמה? כי – אינו דומה דין הנגמר בה' לדין הנגמר בי'. הם מבינים שגודל מדגם גבוה יותר יכול להביא לרמת דיוק גבוהה יותר למול דין שהוא יותר, אה, מדוייק? דק? סביר?
יש בזה את האמת משהו יפה. משה מבין. הוא יכול הרבה דברים. אבל החפירות הקולקטיביות שלכם, עם ישראל, זקוקות ליותר מזה. משה מבין משהו מאד חשוב במנהיגות ובכלל – לא רק פה, אלא בעוד פעמים (גם בהמשך, שופטים ושוטרים וכו') – ביזור הכח והאינטלגנציה הוא חשוב והוא מאפשר תחרות חופשית של ידע ויכולת. הוא מאפשר צמיחה.
אבל הוא גם מגיע ממשהו מאד יפה. מזה שאנחנו עם חופר.
על ההקבלה של שלוש זה מול שלוש זה אני אשאיר לחכמיםות ממני לדבר. בטח חביבה פדיה תגיד על זה משהו יותר טוב…
***
ומכאן לפתיחת הדף היומי שלנו, חולין ע"ד:
יָתֵב רַב יוֹסֵף קַמֵּהּ דְּרַב הוּנָא וְיָתֵב וְקָאָמַר אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אֲכָלוֹ לָזֶה לוֹקֶה אֲמַר לֵהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לָא תְּצִיתוּ לֵהּ הָכִי אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵהּ דְרַב אֲכָלוֹ לָזֶה אֵינוֹ לוֹקֶה אֲמַר לֵהּ רַב הוּנָא אֲנַן אַמַּאן נִסְמֹךְ אַהְדְּרִינְהוּ רַב יוֹסֵף לְאַפֵּהּ אֲמַר לֵהּ מַאי קֻשְׁיָא כִּי אֲמַרִי אֲנָא בְּמִיתָה דְּעוֹשָׂה נִפּוּל כִּי אֲמַר אִיהוּ בִּשְׁחִיטָה דְּאֵינָהּ עוֹשָׂה נִפּוּל
רב יוסף יושב מול רב הונא ואומרים יחד – אוכלים לזה (איבר מדולדל, אם זוכריםות ממה שדיברנו בדפים הקודמים), לוקה (משום איסור אבר מן החי). קופץ מישהו מהקהל ועושה – הי! (הכניסו כאן ממ של מייקל מהמשרד – לא, לא לא לא, לא, לא, אלוקים לא) – אל תצייתו. בר שמואל אומר שלא לוקה. רב הונא אומר – אוקי על מי אנחנו סומכים? אז רב יוסף מכחכח בגרונו ואיך כתוב פה – אהדרינו לאפה – מסדר את הפנים שלו ואומר: לא הבנתי, מה הסתבכתם? אתם לא יודעים לקרוא רפרנסים כמו שצריך? אני אמרתי שאם הבהמה מתה יחד עם האיבר המדולדל אז זה עושה נפול, כלומר שזה נפל ממנה כשהיא עדיין בחיים ואז לוקה באיבר מן החי. אבל אם היא נשחטת כשהאיבר מדולדל עליה ויש נפילה זה נחשב שהיא בשחיטה ולכן זה לא איבר מן החי.
כמה שזה משתלב יפה עם הפסוקים שדיברנו עליהם. ריבוי חכמים, ניסיון הגעה לאמת וכמובן הקטע של ויכוח חסר טעם שנעשה בלי שעשינו שתי מילים חשובות – אהדירנהו (או אם נטה, אהדרין, אהדרינא) לאפה (לאפי). כלומר, לנשום עמוק, לקחת צעד אחורה ולהסביר את הדברים כמו שצריך.
מחלוקת היא דבר קריטי וכך דברים משתחררים ומובנים. כמו כן, גם אפשר תמיד לתת הזדמנות שנייה לאנשים להסביר את עצמם ולא לעשות פייק ניוז.
היום בבוקר יצא לי לקרוא את יאיר לפיד שוב מסביר איך מכונת הרעל הצליחה לעקם דברים שהוא אמר בפגוש את העיתונות. לא צריך הרבה כדי לעוות מילים של מישהו. קאפקאט חינמי וחשבון עם מספיק תפוצה. זה אפילו לא בדיוק שקר – זה מסגור אמת בצורה ספציפית מאד, בניית נראטיב. ז'אן-פרנסואה ליוטאר כתב על זה מצויין על הווצרות הנראטיבים ואבדן הנראטיב-בגדול. התלמוד מאפשר לנו לנשום עמוק לתוך המורכבות של טקסט ולפרק את הנראטיבים – לטובה, לרעה, לכל מיני. אני בהחלט בעד להיות יהודים טובים ולהתווכח עם כל מי שרק אפשר. גם עם עצמנו. זה רק קצת פסיכוטי, באמת.
***
התניא באגרות תשובה י"א מוסיף לנו:
והרי אפילו במידת בשר ודם כן, שצריך האדם למחול תיכף ומיד שמבקשים ממנו מחילה ולא יהא אכזרי מלמחול, ואפילו בקוטע יד חבירו, כדאיתא בגמרא בסוף פרק ח' דבבא קמא. ואם ביקש ממנו שלוש פעמים ולא מחל לו, שוב אין צריך לבקש ממנו.
עדיף לסלוח לאנשים. אפילו תכף ומיד. מעניין. האמנם?
אני רואה כאן רצף לוגי מעניין שגם בא עם ביזור למול התחכמות יחד עם המסר מהתלמוד על לאהדיר פנינו ולהסביר דברים תוך כדי שמטרילים אותנו – למול רצף לוגי לדבר האחר והוא הווכחנות.
כלומר, האם אני אמור להגיד – כן, הרצף הוא יש חפירה ← יש ויכוח ← בוא נסלח עליו ונעשה אותו יפה או שמא זה, יש מעשה רע ← אני מצווה לסלוח או רומזים לי תכף ומיד לסלוח ← אבל אני מתווכח עם זה ואומר, אה, לא, לא תמיד.
היפה זה האזכור למה שנאמר בבא קמא – ביקשתי 3 פעמים ולא רוצה, לא ממשיכים לחפור לו.
בצעד 9 אנחנו מצווים לעשות כפרות ככל שיזדמן ויתאפשר.
יש מספיק אנשים שלא רוצים את הכפרה שלך והדבר האחרון שהם מחפשים בחיים זה את המקום ההו-כה-מתחרט-ומתקדש שלך. מספיק חונכים חכמים במקרה הזה אומרים יפה – צעד 9 הכי טוב שאתה יכול לעשות במקרה הזה ובכלל הוא פשוט לא לחזור על הטעויות שלך יותר. הוא להחלים על אמת ולא להוסיף לפגוע באנשים בעולם הזה.
עדיף. עדיף.
***
וכרגיל עוטף את זה יפה הרבי האיזביצ'ער במי השילוח על הפסוק הזה (יש שניים, השני פחות התחברתי):
לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. כִּי עִיקַר חֵלֶק מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיָה קַבָּלַת הַתּוֹרָה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיָה חֵלֶק יְהוֹשֻׁעַ, וְכַאֲשֶׁר נֶאֱמַר "רַב לָכֶם שֶׁבֶת כוּ' פְּנוּ לָכֶם", הַיְינוּ הַתְחָלוֹת כְּנִיסַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָז נֶחֱלַשׁ דַּעְתּוֹ.
אז מה, משה רבינו פתאום התעייף? לא בדיוק. נחלש דעתו לא כי משה חלש – ואולי כן, זה בסדר, הוא בן תמותה אנחנו צריכים לזכור, גם הוא יכול להתפורר – אבל גם המי שילוח וגם אני חווים את זה קצת אחרת.
משה רבינו היה ברוחניות המוחלטת כמעט כל הזמן. ניסים גלויים שמשנים לרגע את חוקי הפיזיקה באנומליה; יצירת הסיפור וחקיקתו וכמובן כלל החוקים. זה עניין רוח. אבל כיבוש הארץ הוא גשמי וחייב להנתן לדור אחר שהוא בהתרכזות אחרת. יהושע הוא בחור צעיר יותר שמוכן לאתגר הגשמי.
אני רואה בזה מקבילה יפה לחיים שלי כרגע. סיימתי לימודים, בעיקרון. יש לי כמה חובות קטנות להשלים ויאללה, תעודה. עכשיו הגיע הזמן לשלב את זה עם הרבה יותר חומר. עם הרבה יותר עשייה. מה שהייתי צריך לקבל כדי להתחיל לעבוד ולזרום עם פסיכואנליזה קיבלתי. יש לי עוד הרבה מה ללמוד אבל אחרת. יש מספיק דרכים אחרות לעשות את זה. אכן, זה מה שיהיה. יאללה לעבוד. כזה. אמר בעודו כותב דבר תורה יומי אבל את האמת זה לוקח לי בממוצע 15-30 דקות אז הכל טוב.
***
בוא נעטוף את זה.
התחלנו מהעובדה שמשה לא מסוגל לעבוד יותר בתנאים האלה ומבזר את הסמכות בין חכמה בינה ודעת (אוח, אני בכוונה מקפץ כאן מקבליסטים שיעשו מזה מטעמים). בסוף המי שילוח מסביר למה – מעבר לחומרי, מעבר לפרוצדורה, לפרצלציה, לאדמינסטרציה, ביורוקרטיה – כזה.
באמצע היה לנו מה שדבר כזה מוביל. ויכוחים. חלקם לפעמים בסרות טעם אבל עם אנשים שיודעים להדיר אפם יפה או בקיצור להסתדר עם עצמם ולהסביר יפה מאד תירוצים של מה ואיפה איך ואיך לעבוד עם הרפרנס נכון (יחי ההבדל בין לפרשן ניסוי קליני לבין לפרשן מחקר חתך, שני דברים שונים, חשובים כל אחד בדרכו). וסליחה על ויכוח או סליחה בכלל. מיידית? או שלא? או שלנסות 3 פעמים וזהו?
הכל קשור בהכל איכשהו, לא יודע, אין לי כח, אני צריך חלבון
שיהיה אחלה המשך שבוע, ושנוודע למשגב כמו התהילים היומי (מ"ח).
צרי
