כ"ד תמוז 9.7.26
והפעם, שני פסוקים על ערך. במקרה הזה, לכאורה חומרי. אבל בעצם, פנימי מאד:
אחר מלחמת מדיין, שאף אחד לא נפגע והייתה ביזה מזעזעת למדי בסטנדרטים המודרניים של היום, יש את הפסוק החביב הזה – במדבר ל"א נ"ג:
אַנְשֵׁי֙ הַצָּבָ֔א בָּזְז֖וּ אִ֥ישׁ לֽוֹ׃
מפרש החתם סופר:
חתם סופר על התורה, מטות כ״ה
אנשי הצבא בזזו איש לו י"ל דהשרי אלפים חששו אולי חטאו בהרהור והביאו זה לקרבן אבל אנשי הצבא קים להו בנפשייהו דלא חטאו ולכך בזזו איש לו ולכך חש משה כיון שלא חטאו יש לחוש לחולין בעזרה ולכך לא עשה מהם מידי רק הניח אותם לזכרון:
היינו, המפקדים חשדו בחטא בהרהור (למרות שבזבחים ידוע שמחשבה לא מספיקה אלא יש צורך בדיבור או הכוונה אבל בסדר). החפ"שים? קים להו בנפשייהו דלא חטאו. היינו, הכל טוב. הם באים נקיים. הביזה, אם כך, לא יכולה להיות קורבן שלמים או חטאת או משהו בסגנון, אלא חולין גמור. חולין אסור במשכן. מה כן אפשר לעשות מזה?
אנדרטאה.
להניח אותם לזיכרון לגבורה.
מעניין – דווקא "בזזו, איש לו" הופך להיות כאן משהו של "הי, אנחנו יכולים לקחת, זו הנורמה המוסרית פה, איש מודרני ומתיימר למוסרניות"; הופך להיות "אנחנו עושים את זה נקי"; הופך להיות זיכרון ולא קורבן. זיכרון לכולנו, כי אין מה להקריב על זה. גם לא זבחי תודה, בעצם.
אוקי.
במסעי, במדבר ל"ה ח':
וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם׃
ספורנו על במדבר ל״ה:ח׳:א׳
מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ. מִפְּנֵי שֶׁהֶעֱלוּ אוֹתָהּ בְּדָמִים, וְהָיָה הַמְעַט שֶׁל אוֹתוֹ שֵׁבֶט שֶׁהָיָה לוֹ חֵלֶק מוּעָט שָׁוֶה בְּדָמִים אֶל הַחֵלֶק הָרַב שֶׁהָיָה נוֹתֵן לַלְוִיִּם אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר חֶלְקוֹ רַב הַכַּמּוּת.
הא! אז הערך של האחוזה הוא בעצם ערך כספי. היינו, אנחנו לא מדברים על הרבה תרבו בהקשר של שטח, אלא הרבה תרבו בהקשר של ערך נדל"ן. הבינה המלאכותית אמרה – תחשוב על תל אביב מול מקום אחר בארץ. דירת 2 חדרים בתל אביב זה בערך 3-4 דירות בבאר שבע / הדר כרמל בחיפה.
אז מה יש לנו פה על ערך!
- ערך קשור באיך אנחנו מקבלים משהו.
- ערך קשור באיך כולנו מסכימים על שקלול שלו.
ומשם אנחנו יכולים – להקריב את זה; להפוך את זה למונומנט; להעביר את זה בקלילות; להמעיט או להרבות.
אבל זה תלוי בערכים שאנחנו מצמידים לזה (מוסריות) לבין איך שאנחנו מסכימים על זה (שווי).
בערך כמו גודל מספר בערך מוחלט (שווי) והאם זה חיובי, שלילי, או אולי בכלל על ציר אחר לגמרי (מספר מורכב?). כזה.
**
במסכת חולין אנחנו ממשיכים עם דברים די דפוקים שקורים ברחם של פרה:
בִּמְחַתֵּךְ וּמַשְׁלִיךְ אֵבֶר אֵבֶר אֲבָל מְחַתֵּךְ וּמַנִּיחַ יִקָּבֵר (זה מע"א)
מַתְנִי' בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עוּבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְהוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה טָהוֹר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר בִּטְמֵאָה טָמֵא וּבִטְהוֹרָה טָהוֹר (זה מע"ב)
לפי המשנה הקודמת, אם אנחנו מחתכים ומשליכים פיסות של האמא כדי לעזור לה להוליד וזורקים ישר לכלבים, זה עדיין טהור. כי לא היה מגע עם האדם. מניח? זהו. העובר נפגם מפטר קודש ועכשיו צריך קבורה כחלק מהדין.
במשנה האחרת, עובר שמת – ואפילו רועה נוגע בו – לא מטמא אם היא טהורה וגם אם טמאה, אבל רבי יוסי הגלילי אומר, אם טמאה או טמא, אם טהורה הוא טהור.
בשני המקרים, שוב, חציצות, גבולות ומה נכלל.
מה יכול להיות טמא ומה לא יכול להיות טמא?
איזה ערך יש לפרה ולבן המת שלה? האם הערך שלו בתור מת (טומאת מת) לא היה אמור לטמא אמא טהורה או טמאה? והתשובה המפתיעה – לא. אם הוא חלק מקומפלקס טמא, אז הוא גם ככה טמא – לפי שיטת רבי יוסי. אבל לפי השיטה כללית – אפילו אם הבהמה טמאה האירוע הזה לא מטמא.
כאן יש לנו חשיבה אחרת ששנייה קופצת, שמזכירה את הערך המוסרי בביזה (וכאן זו ביזה מסוג אחר, כי אנחנו בוזזים ילד של אמא פשוט לא אנושית) (לא, אני לא בהטייה לטבעונות, יש לי פלאנק סטייק למחר) – מה הופך את הביזה פה לטהורה או טמאה? המוות? הטהרה של האמא?
האקט עצמו (ביזה) או המקור שממנו הוא מגיע (מדיינים)?
איך אנחנו מצליחים לעשות מעברים והתמרות בין הערכים האלה?
***
כרגיל, התניא באגרות תשובה מספק נוחות לתשובה שלנו לסיום פרק ח':
אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי"ה ברוך-הוא ממש, ולעלות מעלה מעלה למקורה, ולדבקה בו יתברך ביחוד נפלא, כמו שהיתה מיחדת בו יתברך בתכלית היחוד, בטרם שנפחה ברוח פיו יתברך לירד
כל מה שצריך זה לדבוק! יאיי!
***
ומה למי שילוח יש להגיד בלי קשר על הפרשה כי לא מצאתי בדיוק? ובכן, משהו נחמד כן על ערכים, ברגע שהכל משתווה או במילים אחרות, תפיסה אנארכו-סינדיקליסטית משהו:
הָעִנְיָן שֶׁלֹּא נֶאֱמַר נָשִׂיא בִּבְנֵי יְהוּדָה וְשִׁמְעוֹן וּבִנְיָמִין, כִּי אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים הָיָה אַהֲבָה גְּדוֹלָה בֵּינֵיהֶם וְהָיָה נִמְצָא בְּהַנְּשִׂיאִים שֶׁלָּהֶם חִיבָּה לְשִׁבְטָם שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְהִתְקָרֵא בְּשֵׁם נָשִׂיא שֶׁלֹּא הָיוּ מִתְנַשְּׂאִים כְּלָל עַל שִׁבְטָם, וְלָכֵן נֶאֱמַר בִּגְמָרָא סוֹטָה [מ"ב.] לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן וְלֹא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין כִּי אֵלּוּ הָיוּ אוֹהֲבִים מְאוֹד.
נשיא הוא מתנשא מטבעו. כאמור, הייררכיות. ערכים זה אומר שיש יותר ויש פחות. יש השוואה.
כאן, במובן הזה, יהודה ושמעון ובנימין – היו שבטים מאד קוהוסיביים ברמה שאף אחד לא רצה להתעלות על אף אחד.
אבל גם אף אחד לא לקח אחריות.
ומה היום?
האמנם נשיא (מה עם כלב בן יפונה אבל?) שאין אותו או יש אותו, היום זה מה שיש לנו?
או שמא כולנו נכנענו לSEMBLANCE, לסמבלנט הלאקאניאני, וכולנו תקועים בתוך מערך דימויים שמסתיר, מסתיר את הטבח? מסתיר את השחיטה של האמא? מסתיר את כל זה?
***
אתמול ראיתי דבר תורה של מישהי שאני בד"כ מחבב אותה למרות שהיא מאד קריקטורה של הציונות הדתית. ושוב, חבריי מהציונות הדתית, אני לא אומר שיש משהו רע בכםן, חס ושלום, חס וחלילה (!!!!!). אבל קריקטורות הן קריקטורות, בדיוק כמו שהחלקים הקריקטוריים שיש בי (והו, יש המון, המון) זוכים ממני לאותה ביקורת.
זה היה דבר תורה על מטות ומסעי. והוא היה כמובן על הדברים שאפשר לצפות מאשת חינוך של הציונות הדתית כשהיא במצב קריקטורה: הנהגה, חזון, להגיע לארץ, גבולות הארץ, כמה ארץ זה חשוב, כמה סולידריות זה חשוב, כמה ענווה זה חשוב אצל מנהיג וכן הלאה וכן הלאה.
בלי מילה על הטבח במדיינים, או על הנשים הבתולות.
מילה על שבועה ועל כמה מילה חשובה כדי לאחד את כולם; בלי להזכיר שיש הלכות שונות לנשים שעדיין תחת אבא שלהן או תחת זוגיות שלבעל יש אשכרה בעלות על המילה שלהן; בלי להזכיר מספיק את הבלאגן שעוד לא דיברנו עליו בין בני ראובן וגד על העניין של המלחמה; וכן הלאה וכן הלאה.
כמה קל להסתתר ולייצר נראטיבים אחרים ממה שמול הפרצוף.
הבה לא נהיה כאלה פחדנים.
סופש מקסים ואומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתנו.
אהבות
צרי
