כ"ב תמוז, 7.7.26
במדבר ל' כ"ג:
כׇּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם׃
אדרת אליהו על זה:
…צריך להוריד עליהם דמעות כדי שיתרחץ מהם היטב כי אין לך דבר שמרחץ ומגהץ הנפש כמו הדמעות שסגולתם ועניינם רבו מספר…
צריכים לו הדמעות וזהו אך במי נדה רמז לדמעות שהם מי טהרה של הארם יתחטא האדם ויטהר יותר וכל דבר אשר לא יבא באש כמו חנופה ושקר וכיוצא שאין על זה תקנה באש המזבח שאין עליו חיוב קרבן הנה זה תהיה טהרתו ע"י הדמעות דוקא וזהו תעבירו במים הם מי טהרה האמורים שהם הדמעות של העינים:
בכור שור, במדבר ל״א:כ״ג:ב׳
אך במי נדה יתחטא. שצריך טבילה ואפי' הוא טהור ואפי' הוא חדש דכלי מתכות הנקחים מן הגוים צריכין טבילה דכלי מתכות כתובין בפרשה הזהב והכסף והבדיל והעופרת כדאית' בע"ג, ואשר נטמאו במת צריכין הזאה שלישי ושביעי וטבילה:
אוי ויי. נראה קסנופובי כמעט! כל דבר שהוא נישט אונדזערע, מש-מינא, לא משלנו! אהה!
אבל רגע. זה מזכיר את מה שלמדנו אתמול בדף היומי – על שרצים שנכנסים למשקה למול כאלה שנוצרו יחד איתו לכאורה.
אָמַר רַב הוּנָא לָא לִשְׁפֵּי אִינָשׁ שִׁכְרָא בְּצִבְיָתָא בְּאוּרְתָּא דִּילְמָא פָּרֵשׁ לְעֵיל מִצִּבְיָתָא וַהֲדַר נָפֵל לְכָסָא (וְהָוֵי) [וְקָא] עָבַר מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ
בעברית:
אמר רב הונא: לא יסנן אדם שיכר בסיבים בלילה, שמא יפרוש [השרץ] למעלה מן הסיבים, ויחזור ויפול לתוך הכוס, ונמצא עובר משום שרץ השורץ על הארץ.
אז מה למדנו בינתיים?
- מים ואש מטהרים. מים של אפר של פרה אדומה מטהר פה אבל הבן איש חי מברר את זה לדמעות.
- צריך לטהר כל דבר, גם אם הוא טהור, כי הוא נכנס לחזקתנו.
אה, הזכרתי שמדובר בשלל מלחמה אחרי הרבה פסוקים שלא התעסקתי איתם כי הם דנו במה לעזאזל עושים עם נשים לא-בתולות וכל מיני דברים מזעזעים? כן, איזה כיף שאני עושה גזלייט לעצמי.
אגב גבולות, כאשר בפרשה המוצמדת לנו, מסעי, אנחנו מדברים על גבולות ההבטחה, יש ענין מעניין:
במדבר ל"ד י':
וְהִתְאַוִּיתֶ֥ם לָכֶ֖ם לִגְב֣וּל קֵ֑דְמָה מֵחֲצַ֥ר עֵינָ֖ן שְׁפָֽמָה׃
הא? התאויתם? זה מלשון תאווה?
לא.
זה מלשון, לפחות לפי שטייזנלץ (לא ראיתי אצל אחרים או לא הבנתי את רש"י פה אולי?) – תוואי.
כלומר, המילים דומות וזה גורם לי שוב לחשוב על עניין בקשר לגבולות ובכלל.
***
נניח ואנחנו מציירים את כל הידע שיש לנו על העולם בתור מעגל וקוראים לו – ידע.
מסביב, כל מה שמקיף את המעגל, כלומר כל המרחב האינסופי, הוא לא-ידע. או אם תרצו, לא יודעים.
עכשיו,
ברגע שאנחנו מגדילים את הנפח של המעגל הזה (מגדילים את הרדיוס), כמה מפתיע, ההיקף גדל ב2-פאי למול הרדיוס, נכון?
עכשיו, מה זה אומר?
שהאורך של הקו שנסגר על עצמו, היינו, כמה-המעגל-תופס-באי-ידיעה, גדל יותר.
היינו, יש יותר שטח פנים עם אי ידיעה.
ככל שאני יודע יותר, אני נוגע יותר ויותר באי ידיעה.
ככל שאני יודע יותר, אני, פרדוקסלית, לא-יודע יותר. אולי פחות כל פעם, אבל עדיין. מאחר והאי-ידע הוא אינסופי, אני תמיד אשאר באי-ידיעה.
כך הדברים הטמאים שמחוץ.
כך הכוחות שצרים על הארץ הקדושה.
כך הדברים הלא-בסדר, חטאים, טמאים.
וכן הלאה.
התוואי קשור להתרחבות. ההתרחבות נעשית על ידי התאווה. על ידי הרצון שלי לגעת באחרות. האחרות האולטמטיבית היא האי-ידיעה. היא הנצח.
***
אין שום מצב שאני מדבר על הדף היומי היום.
לא, אין מצב. מצטער. לא לא. אני אוהב לאכול בשר, אני מודה, אבל יש גבול לכמה ספציפי אפשר להכנס למה עושים עם שחיטה ואני אפילו לא אכנס לתיאור. מי שרוצה שיחפש דף יומי. אני מוותר.
כל מה שקשור שם. פשוט לא סבבה לי לדון בו. מצטער. לב חלש, צבוע, סתם תלמיד עצלן וגרוע שלא מוכן להתמודד עם דברים מסויימים. אחלה, כל אלה אתם יכולים להשתמש בזה אם מישהו ממש מתעקש, אני מקבל באהבה.
***
והמספר בגנות חבירו היא לשון הרע, השקולה כעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. וכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. וכן מי שיש בו גסות הרוח, וכהנה רבות בגמרא. ותלמוד תורה כנגד כולן, כמאמר רז"ל: "ויתר הקב"ה על עבודה זרה" וכו'.
זה כבר תניא, שער תשובה פרק ז'.
המעניין כאן זה שוב, החשיבות של לא חשוב מה, ללמוד. אז, למדתי את הדף, פשוט לא שיתפתי אותו. הוא כן עסק בגבולות ואפילו קשור לגבולות שדיברנו עליהם. אז על כל מיני עוונות אחרים בחיי – כמו האובססיה הזו שיש גם לרבי הזקן עם שפיכת זרע ר"ל (את האובססיה הזו יש לאנלז לאקאניאנית) – עוד יהיה כל מיני דרכים לסלוח. אבל אי לימוד תורה – זה כבר סיפור אחר, ביטול תורה.
עכשיו, כאן נניח, אני ואחיי החרדים במחלוקת קשה.
מבחינתי, ללכת לצבא הוא לגמרי חלק מהעניין החשוב בלימוד שהוא – לבוא לידי מעשה וכבר דיברנו על זה בהרבה מקומות אחרים.
מבחינתי, ללכת לעבוד ושיהיה מקצוע ושמיעוט יהיו תלמידי חכמים כדי שיהיה מי שישמש את העולם ויעשה בו וילמד בו וימצא חכמתו בו בדיוק כמו חנוך שתופר מנעלין היה, זה לגמרי לימוד תורה.
הם, טוענים אחרת ומבחינתם יש משהו בר קיימא בזה שהם ילכו לכולל, ילמדו (או לא), וכל העולם ישמש להם, כולל המיסים שאני מרוויח למדינת ישראל.
אההא.
אתם מבינים, אחיי, אני אולי במידת אחר – לא שומר שבת, מתנהג כאחרון המומרים להכעיס ואפילו מטריל ומקניט את רבש"ע ואת תורתו הקדושה, באמת, נוראי, מי ייתן וקברי כמו קברו של אחר יעלה עשן במותי אמן, אבל איזו מן תורה זו שאחיכם יוצאים למלחמת מצווה ואתם מצטטים את ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, כאשר בכל פעם אורייתא מפורשת על זה שבני ישראל נלחמו בהחלט?
ביטול תורה הוא מבחינתי משהו עמוק הרבה יותר מרק זה שהיום לא דיברתי על כל מיני דברים די מבעיתים שקשורים לשחיטה, הורות, בכורות ועוד כל מיני דברים.
ביטול תורה הוא ניתוק מהמהות הנצחית של מה זה אומר להיות יהודי.
ומה זה אומר להיות יהודי זה קודם כל ללמוד – אבל קודם כל.
ואי אפשר. יש מצוות שחייבים לעשות. לימוד תורה, אגב בהקשר לאנלוגיה עם המעגל קודם, הוא נצחי. אנחנו תמיד נגדיל את המעגל – אנחנו גם תמיד נגע בנצח הזה של "לא למדנו מספיק". כי אי אפשר. אין למצווה הזו שיעור. אני יכול לכתוב את דברי התורה האלה במשך נצחי נצחים בכל האינסופים של קאנטור, בכל קרדניל אפשרי, לרבות א' א', או א' אומגה וכן הלאה.
זה לא ישנה.
זה עדיין לא יספיק.
אחלה חרדה בנויה לתוכנו. בדיוק כמו אותו המסע הזה שנגענו בו במסעי.
חרדה.
***
וכרגיל, המי שילוח מחבק:
וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן. "וַיִּצְבְּאוּ" הוּא מִלְּשׁוֹן אֶצְבַּע, הַיְינוּ כִּי כָּל אֶחָד מֵהַלּוֹחֲמִים כִּיוֵּן אֶת הַמַּטָּרָה כְּמוֹרֶה בְּאֶצְבַּע, כִּי לְכָל יִשְׂרָאֵל נִיתַּן דִּבְרֵי תּוֹרָה לְשָׁמְרָם בִּכְלָל שָׁוֶה בְּשָׁוֶה, אַךְ נִמְצָא לִפְעָמִים שֶׁמִּכֹּחַ הָאוּמּוֹת יָבֹא יֵצֶר רַע לְלֵב יִשְׂרָאֵל, וּמֵאֵיזֶה אוּמָּה שֶׁיָּבֹא הַיֵּצֶר כְּפִי אוֹפְיָהּ שֶׁל אוּמָּה זוֹ, כֵּן צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל לִשְׁמוֹר בָּזֶה בְּיוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ, וְגַם כָּאן בֵּירֵר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֲנָשִׁים שֶׁיִּלָּחֲמוּ בְּמִדְיָן וּבֵירֵר אֲנָשִׁים שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲמוֹד כְּנֶגֶד יִצְרָם שֶׁל מִדְיָנִים. גַּם "וַיִּצְבְּאוּ" מִלְּשׁוֹן צָבָא שֶׁהוּא לְשׁוֹן מְדוּגָּל שֶׁאֵלּוּ הַנִּבְרָרִים הָיוּ הַמְּדוּגָּלִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל בְּמִדּוֹתֵיהֶם בִּכְדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲמוֹד נֶגֶד הַמִּדְיָנִים.
יצבאו זה שני דברים, מבחינת האיזביצ'ער. האחד, להצביע במדוייק על הפגם הרוחני/מוסרי של כל אומה ואומה למול השלמות או הקוהרנטיות/קוהסיביות של עם ישראל והתורה. מדיין – דמיון, מדון. אשליות, לחיות בפנטזיות, לחיות בריב. הפנטזיה מובילה לריב. אז בדיוק על זה היה צריך להגן ובדיוק את זה היה צריך לתקוף – אנשים שיוכלו לעמוד כנגד היצר הספציפי הזה.
אופציה אחרת – לשון מדוגל. היינו, להביא לצבא את מי שיכול. מי שבמדותיהם בכדי שיוכלו לעמוד מנגד.
לכל אדם בישראל יש את המידות שלו. את היכולות שלו.
אני אחלה בכתיבה, אילתור, יצירתיות מסויימת, יש יגידו גם בטיפול ובהוראה שזה הדברים שאני מתפרנס מהם סביר – הלוואי וסביר יותר. אני גם מרים די כבד יחסית למשקל ולבילד שלי – אני שוקל בערך 80 ק"ג ומרים בדדליפט 150 ק"ג להרמה יחידה. לא רע.
אבל אני רץ גרוע. אני לא יודע לרכב על אופניים. אני נוראי בכדורגל. אני ממש לא משהו בחשיבה מתמטית גבוהה ובטח לא בפיזיקה. אני גם כנראה לא כותב תפריטים יותר מדי טוב למרות שזה אחד המקצועות הרשמיים שלי ואפילו זה שיש לי אליו רישיון.
יש לי מידות מסויימות.
יש לי מעגל ידע מסויים שאני מצליח להגדיל.
אבל יש עוד כל כך הרבה שאני נוגע בו ולא מצליח.
אני יכול להקים עוד כמה מעגלי ידע שאני רוצה. בחיים לא יהיו לי את כולם. בחיים לא אצליח להתמיד בכולם ולהגיע לכולם.
את חלק אני אצטרך למרק במים או באש מדי פעם.
כי אין טוב כמו דמעות כדי להתמודד עם זה.
להתמודד עם אותה נקודה במסע שחוזרים אליה מדי פעם.
חרדה.
המשך שבוע מגניב
צרי
