כ' בתמוז, 5.6.27
נתחיל מהדף היומי.
תְּנַן הָתָם כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת יֵשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת וְיֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר דָּג טָהוֹר יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת דָּג טָמֵא
מִכְּדֵי אַקַּשְׂקֶשֶׂת קָא סָמְכִינַן לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא קַשְׂקֶשֶׂת וְלָא לִיכְתּוֹב סְנַפִּיר אִי כְּתַב רַחֲמָנָא קַשְׂקֶשֶׂת וְלָא כְּתַב סְנַפִּיר הֲוָה אָמֵינָא מַאי קַשְׂקֶשֶׂת סְנַפִּיר וַאֲפִילּוּ דָּג טָמֵא כְּתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת
וְהַשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת מִמַּאי דְּקַשְׂקֶשֶׂת לְבוּשָׁא הוּא דִּכְתִיב וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא קַשְׂקֶשֶׂת וְלָא לִיכְתּוֹב סְנַפִּיר
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר
בעברית, מה שהולך פה בקצרה:
כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר; לא כל מי שיש לו סנפיר יש לו קשקשת. כל מי שיש לו קשקשת וסנפיר, לפי הכתוב, הוא טהור.
אוקי, אז למה כתבו גם וגם אם לכל מי שיש קשקשת יש סנפיר?!
לא כתבו את זה כדי להבדיל – הרי ההבדל בין קשקשת וסנפיר הוא ברור לעין וקל.
אז נכון, אמרו, רגע, יכול להיות שזה "איך שהוא מתנועע" (דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש), אבל עדיין, זה לא מספיק מסביר. למה?
ואז מגיע הציטוט הגדול –
אמר רבי אבהו וגם רבי ישמעאל – יגדיל תורה ויאדיר.
הכל על מנת שיהיה לנו מה עוד ללמוד.
להוסיף לפעמים יתירות, יתר, הגזמה – כדי שנלמד עוד.
אז שיהיה ללמוד משהו, גם אם זה לא אופטימום?
בטח בגמרא שהכל בלשון קצרנות כזו או אחרת?
מעניין. למה?
עוד לא יודע.
אגב, עניין אחר מעניין – הדף מזכיר לנו שדגים שעכשיו אין להם, אבל עתידים (במחזור החיים שלהם) לגדל סנפיר וקשקשת, גם כשרים. כלומר, ההלכה מתייחסת אליהם כיחידה אחת שכלל הזמנים האפשריים שלהם כלולים בהם.
הרחבת הזמן, אם תרצו.
מעניין.
***
אנחנו קוראים פרשת שבוע מאוחדת השבוע. מטות-מסעי.
פרשת מטות מתחילה בנדר.
מסעי מתחילה בחלק הראשון – מרעמסס ועד ים סוף.
רעמסס, סוכות, איתם בקצה המדבר, על פי החירות לפני מגדול, בתוך הים, בתוך המדבר המרה, אלימיה (12 עינות מים, 70 תמרים), ים סוף.
מה כל שם אומר לנו?
האם זה מסע הגיבור הקמפבליאני/יונגיאני שבני ישראל עושים בעצמם?
אני משאיר את זה פתוח בכוונה.
אני רוצה שכל מי שקורא יעשה מול עצמו את מדרש השם האפשרי.
שכן התחנות הללו בחיים יש שמקבילים את זה בחסידות לתחנות שכל אדם עובר מול עצמו. הרי כל אדם יוצא מאיזושהי מצרים פנימית. לפעמים גם חוזר אליה ואז יוצא.
מה האיתם?
מהו קצה המדבר שלכם?
מהם המעיינות שלכם, התמרים שלכם?
ומה זה ים סוף שלכם?
מכאן,
ומה במטות נאמר לנו בפרשייה היומית?
במדבר ל' ג':
אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהֹוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכׇל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃
נדר; שבועה; איסר. לא יחל דברו – למרות שיחל מזכיר לנו את שורש ת.ח.ל, היינו, להתחיל וכו' כן מדובר על חילול. לא יחלל – לא יגרום למילים שלו להיות ריקות. ככל היוצא מפיו; יעשה.
הפסוק כאן מזכיר לנו את הקשר בין דיבור, או אם נרצה לאקאניאנית/סטרוקטוראלית – הקשר בין המסמן שלנו למסומן שהוא לאו דווקא מסומן בשפה המדוברת אלא בשפת הפרקסיס – המעשה. כלומר, אם אני אומר שאני הולך לעשות משהו אני מקיים אותו בפועל.
עולם שבו אנשים שמבטיחים הבטחות או אומרים מילים ואלו הופכות לשקרים או לדימויים ריקים (מילה אהובה מאד – סימולקרום), זה עולם שבו לשפה אין פתאום פשר או משמעות. ואז, בשביל מה לטרוח להשתמש בשפה?
לשוחח עם אדם שנמצא במקום שבו חוקי השפה נתונים אך ורק לגחמותיו ולתפיסתו, בין אם היא מודעת יותר או בלתי מודעת, היא מצב בלתי אפשרי. סמכו עליי, ניסיתי לדבר עם נפשות מספר כשהם נתונים לפסיכוזה. זה לא נעים, פשוט, או עם פשר ברור. כזה שמותיר אותך בהבנה שאולי כדאי שתפסיק מהמעשה הזה. לדבר בעברית עם קיר זו חוויה דומה לזו. אתה צועק, מדבר, והקיר מדבר אליך חזרה בשפת הקיר שהיא לא שפה בכלל, היא דממה שתוקה ועיקשת.
אך כאן לא מדובר על דיבור. כאן מדובר על שלוש הבטחות שנכנס להן מהמרחב הרוחני, האמוני – הנואטי אם נרצה.
אלו מילים שמכוונות לא רק ל"אני הולך לעשות" אלא "אני מערב את השמיים שאני הולך לעשות".
המעניין הוא, שכמו ה-"יגדיל תורה ויאדיר" יש לנו לכאורה שלושה מכשירים שונים פה: נדר / שבועה / איסור למרות שלא מבדילים פה תמיד בין השבועה לאיסור בין השאר כי אין שם את מילית ההבדל/ניגוד – "או". ואכן אור חיים לדוגמה לא מבדיל ומסביר שיש שני הבדלים. נדר לה' למול שבועה-איסור על נפשו.
שאפילו גם אותם אפשר לחלק לאיסור ("לא אעשה") לבין שבועה ("אעשה").
ובכל זאת למה שלוש מילים?
כאן אני מקשר את זה כמו לקודם.
הגדיל תורה וכו'.
מעבר לזה, האלגוריתם עם נדר אישה הוא הרבה יותר מסובך מזה של הגבר. גבר נודר וזהו.
אישה גרושה/אלמנה – ברשות עצמה – נודרת וזהו.
בחזקה, אז יש גוף נוסף שאחראי. אם הוא שותק – מתקיים. אם הוא מפר אותה בשמעו, נסלח לה והכל בסדר. אם מפר לה יום אחרי זה, נושא בעוון והנדר נסלח לה.
אבל גם שם המפרשים מרימים גבה. למה זה מתחיל בנדר אחד ומסתיים בכמה נדרים?
למה המחשבה הזו שצריך אישור, של בן הזוג או האבא פה – אבל כשהיא גרושה או אלמנה אז לא?
שאלות שגם אני נשאר איתן אלא אם הולכים לפתרונות מיזוגניים למדי.
***
תניא, אגרת תשובה, פרק ז':
ובפרט כאשר יתבונן המשכיל בגדלת אין-סוף ברוך-הוא, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, כל אחד ואחד לפי שיעור שכלו והבנתו יתמרמר על זה מאד מאד:
בעל התניא גורם לנו לתהות – שמא חטאינו, שמפילים את העטרה, את המקור לכל הנשמות, את העטרה של המלך בפני עצמו – משפילות אותו, כמו שהרמ"ק אומר – האם כשאנחנו מביטים חזרה לאינסוף, כל אחד לפי איך שהוא יכול להבין על זה, אנחנו אמורים בעצם להתמרמר מאד מאד. וואלה?
אהח, איפה הימים שבישראבלוג היה לנו את תום הממורמר, שעכשיו עושה לו עכשיו קליפי פאנק על סופר מריו…
אז כן. מרמורים. האמנם?
אבל הוא אינסופי. סובב כל עולמין וממלא כל עלמין בו זמנית. אז החטאים שלי מורידים לו?
גם את השאלה הזו אני מותיר.
***
כרגיל, מי שתופר את כל הבלאגן הזה הוא מי השילוח:
יְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר כוּ'. (בַּגְּמָרָא) (ספרי מטות ב') כָּל הַנְּבִיאִים נִתְנַבְּאוּ בְּ"כֹה" הוֹסִיף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה שֶׁנִּתְנַבֵּא בְּ"זֶה הַדָּבָר". וְדָבָר זֶה לֹא הָיָה נוֹהֵג אֶלָּא בַּדּוֹר הַזֶּה, וְהוּא כִּי כָל הַנְּבִיאִים הָיָה שְׁלִיחוּתָם לְיִשְׂרָאֵל בְּמַאֲמַר נְבִיאָתָם כְּפִי הָעֵת וְהַזְּמַן וּכְפִי כֹּחַ הַשָּׂגָתָם כֵּן הִתְנַבְּאוּ, וְעָלָה בְּרוּחַ נְבִיאָתָם אֲשֶׁר דְּבַר נְבוּאָה הַלָּז יִהְיֶה קַיָּם לְעוֹלְמֵי עַד, אַךְ בֶּאֱמֶת נִמְצָא שִׁנּוּיִם כְּפִי עֵרֶךְ דּוֹר וָדוֹר, וְעַל זֶה הוֹסִיף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְהִתְנַבּוֹת בְּ"זֶה הַדָּבָר", הַיְינוּ שֶׁהוּא הִשִּׂיג כָּל דָּבָר לְפִי שְׁעָתוֹ וּמְקוֹמוֹ וְהֵבִין כִּי הַנְּבוּאָה אֵינָהּ רַק לִזְמַן וּלְאַחַר זְמַן יַחְפּוֹץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעִנְיָן אַחֵר…
המימד הרלוונטי כאן הוא הזמן.
משה רבינו התנבא מעל לזמן. החוקים הם נצחיים. התורה שמגדילים ועושים הם מעל לזמן.
הקשקשים פלוס הסנפיר, כמה שגדול יותר, הוא דבר שאמור להיות מולנו אוניברסלית. לפעמים יש יתר במערכת. יש לנו שתי כליות כשאחת מספקת. יש לנו 7~ מטר של מעי דק כשאפשר לחיות גם עם מטר אחד או שניים. זה משמעותי.
התורה לא מיותרת. יש לה יתרות.
הנדרים מתחלקים לא שווה בשווה בדיוק. כי יש לה דברים שאפשר להתווכח עליהם.
כמו שאפשר להתווכח האם לאינסוף מעניין שאני עושה חטאים או לא עושה חטאים (זה כן מעניין לציבור וזה כן מעניין לאנשים שאני פוגע בהם, המשמעות הנואטית היא הרלוונטית אך איך היא במעמד ישיר לאינסוף זה איני יודע).
זה מעל לזמן, מעל למקום.
כך גם המסעות על מקומותיהם בהם אנחנו נוגעים.
כך גם המסע החיותי של כל אדם. מתחיל ברעמסס, נגמר בערבות מואב.
שנמשיך באחלה מסע.
שבוע טוב
צרי
