צום י"ז בתזמוז, 2.7.26
וְכֵן אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לֵיחָרֵב וְהַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין, לֹא תְּשַׁכְּחוּ עַצְמְכֶם לְסַדֵּר הַקָּרְבָּנוֹת, אֶלָּא הִזָּהֲרוּ לִקְרוֹת בָּהֶן וְלִשְׁנוֹת בָּהֶן. וְאִם תַּעַסְקוּ בָּהֶן, אֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ בַּקָּרְבָּנוֹת אַתֶּם עוֹסְקִים. וְאִם רְצוֹנְךָ לֵידַע, בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְאֶה לִיחֶזְקֵאל אֶת צוּרַת הַבַּיִת, מַה הוּא אוֹמֵר, הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית (יחזקאל מג, י). אָמַר יְחֶזְקֵאל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד עַכְשָׁו אָנוּ נְתוּנִים בַּגּוֹלָה בְּאֶרֶץ שׂוֹנְאֵינוּ, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי לֵילֵךְ וּלְהוֹדִיעַ לְיִשְׂרָאֵל צוּרַת הַבַּיִת, וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם, וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו (יחזקאל מג, יא). וְכִי יְכוֹלִין הֵן לַעֲשׂוֹת. הַנִּיחַ לָהֶם עַד שֶׁיַּעֲלוּ מִן הַגּוֹלָה, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לָהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל, וּבִשְׁבִיל שֶׁבָּנַי נְתוּנִים בַּגּוֹלָה, יְהֵא בִּנְיַן בֵּיתִי בָּטֵל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גָּדוֹל קְרִיָּתָהּ בַּתּוֹרָה כְּבִנְיָנָהּ. לֵךְ אֱמֹר לָהֶם, וְיִתְעַסְּקוּ לִקְרוֹת צוּרַת הַבַּיִת בַּתּוֹרָה. וּבִשְׂכַר קְרִיָּתָהּ שֶׁיִּתְעַסְּקוּ לִקְרוֹת בָּהּ, אֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ הֵם עוֹסְקִין בְּבִנְיַן הַבַּיִת. וְאַשְׁרֵי הָאִישׁ הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה,
(מדרש תנחומא, צו י"ד)
אחד הדברים הראשונים שמדברים עליהם בחורבן הוא ביטול קורבן התמיד. דף ג' במגילה מזכיר – גם יהושע הפסיק את עבודת התמיד ואולי אפילו לימוד תורה עבור עניינים מסויימים אך כל הדף עצמו דן בשאלה הגדולה – מה יותר חשוב?
ומדוע מפסיקים?
המדרש שהבאתי בתנחומא מצא לזה פתרון אחר. הלימוד הוא העבודה. העבודה היא הלימוד. כך גם לימד אותנו הרמב"ם במשנה תורה, הלכות תפילה א':
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג כה) ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא יג) ״וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם״ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה. וְאֵין מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין מִשְׁנֶה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין לַתְּפִלָּה זְמַן קָבוּעַ מִן הַתּוֹרָה:
איתו התווכח הרמב"ן. רבות. אני לא אביא את הויכוח אבל בקצרה – מבחינת הרמב"ן העניין הוא שתפילה זה דבר שאי אפשר להקביל לעבודה עצמה. יתרה מזו, תפילה אמורה לבוא בצרה. כתגובה.
על זה, הרב סולייבצ'יק מביא משהו מעניין:
"אפשר ליישב את הסתירה בין דעת הרמב"ם לבין דעת הרמב"ן. שניהם הבינו שתפילה היא משמעותית רק אם היא נובעת מהרגשה של צרה. הם חולקים בהבנת המילה. הרמב"ם סבור, שקיומנו היומיומי שרוי תמיד בסימן של צרה ומצוקה, המעוררות בלבו של אדם רגיש תחושת ייאוש, מועקה כבדה, בשל חוסר תוכן וטעם והעדר כל סיפוק בחייו. זוהי צרה מתמדת, הקיימת בכל יום. המילה צרה מסמלת יותר מאיזה אסון חיצוני… אין ספק שזעקתו של בעל המזמור 'מן המצר קראתי יה', מתייחסת למצב פנימי של לחץ ומצוקה, יותר מאשר לגורמים כאלה הבאים מבחוץ.
מהרגשה זו של מבוכה ומפח נפש נובעת התפילה. כשהיא באה במצב של נוחות וביטחון, היא נהפכת לסתירה מיניה וביה. אפילו היא נערכת בבתי כנסת מלאי המותרות, בהם מונהגות שיטות חדשניות בסדר ובאופן התפילה. הרצון להתפלל בקרבת האשה והילדים בבתי כנסת אלה, נובע מן הצורך בביטחון ובנוחות. מקורה של תפילה אמיתית נטוע ברגש של בדידות, של חוסר אונים ושל תלות. יוצא אפוא, שבשעה שהרמב"ן דיבר על משבר שעל פני השטח – 'צרת ציבור', הסתכל הרמב"ם על כל החיים כעל משבר לעומק – 'צרת יחיד' " (פרקים במחשבת הרב י"ד הלוי סולובייצ'יק, עמ' 61-62).
העניין הוא כזה. האסונות השונים שמוזכרים במסכת מגילה משנה ד':
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמידכ, והובקעה העירכא, ושרף אפוסטמוס את התורהכב, והעמיד צלם בהיכל.
והראשון שקשור לחורבן (הכפול) היה הפסקת התמיד. לא היה אפשר להכניס כבשים לעיר – אין קורבן תמיד.
אני מסתכל על כל מה שיש לנו כאן עד כה וחושב לעצמי, כמה מצחיק שכרגע בפרשת השבוע אנחנו מוזכרים בקורבנות:
(כח,ג) וְאָמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַיהוָ֑ה כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד׃
(כח,ד) אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם׃
הפסוקים הללו לא רק מלמדים אותנו על התמיד של העבודה ולא רק של התפילה ולא רק של לימוד תורה.
הם מלמדים אותנו על התמיד כשגרה. כמערכת שלמה של עשייה ששומרת על נתיב כלשהו בחיים.
אני מצטחק על זה לפעמים עם חברים וחברות – שלחבריי החרדים והדתיים יותר ממני יש כמה דברים שיותר קלים בחיים האלה – הכל מכוון, מותקן, המסלול ברור. אצלי כ… יציר כלאיים מוזר של קונסרבטיבי עם השפעות חבדניקיות קלות שחי כחילוני גמור והכל, בזוגיות עם לא יהודיה עוד – אני מוצא את עצמי לפעמים ביותר בלאגן מאשר בלבול. ככה אני קורא לתקופה האחרונה שלי בחיים – כאוס. כאוס מאורגן אבל כאוטי NONETHELESS.
התמיד הוא השגרה.
הוא העובדה שיש איזושהי תשתית. קרקע יצוקה שאנחנו מתעקשים עליה.
התלמוד מזכיר משהו יפה שרבי יוחנן אמר היום בדף היומי (חולין ס"ג ע"א):
רַבִּי יוֹחָנָן כִּי הֲוָה חָזֵי שָׁלָךְ אָמַר מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה כִּי הֲוָה חָזֵי נְמָלָה אָמַר צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל
ציפור השלך, ברגע שכמו שלדג ואחרות באה מן המרומים לתהומות, מצטט עליה רבי יוחנן – משפטיך תהום רבה. גם בתהום העמוקה אתה שולח מישהו לעשות את החוק שלך.
הוא רואה נמלה, שמצליחה להביא לעצמה אוכל, לחצוב בתוך האדמה מנהרות מטורפות ו…לייצר מלחמה בת 100,000 שנה עם טרמיטים באיזור קליפורניה?… ואומר עליה – צדקתך כהררי אל.
הטבע עצמו עושה לעצמו שגרות שכאלו. עושה לעצמו חוקים. אנחנו בני אנוש פשוטים אנחנו. מנסים לחשוב איזה חוק נעשה, או יותר נכון, איזה חוק נעשה לנו.
קורבן תמיד. בוקר, אחר הצהריים.
כשהוא פוסק התשתית שמשאירה אותך שפוי מפסיקה.
האם הקורבן הוא האגו הפרוידיאני שאחראי על תיווך כל הבלאגן הזה?
העצמי המגובש יחסית הקוהוטיאני או לכל הפחות התשתית עליו העצמי יכול להבנות?
האם התמיד הוא הסטינג הקדוש שדרכו בכלל אפשר לעשות עבודה, עליו אמר המדרש המשונה (שדוד שלי הביא ביארצייט אחד, פתיחה לאיזה ספר מודרני יחסית (עין יעקב, 1516, פרשנות למדרשים):
"בן זומא אומר” מצינו פסוק כולל יותר והוא: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד” … שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר” והוא: “אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם” . עמד ר’ פלוני על רגליו ואמר: “הלכה כבן פזי! דכתיב: “כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ"
אז האם זה הפסוק החשוב ביותר והעשייה החשובה ביותר?
זו, תבנית המשכן?
שאבדה ותחזור?
אולי.
בדיוק בשביל זה אנחנו עושים תיקון. אומר התניא:
אך באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו יתברך, כי הלא "את השמים ואת הארץ אני מלא", ו"מלא כל הארץ כבודו", ולית אתר פנוי מיניה, "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", ואיהו ממלא כל עלמין וכו'. אלא כמו שכתוב בישעיהו: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם". והטעם, לפי שהם נגד רצון העליון ברוך הוא המחיה את הכל, כמו שכתוב: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ" (וכמו שנתבאר לעיל, שהוא מקור השפעת שם הוי"ה, ונרמז בקוצו של יו"ד).
אם אני לוקח את זה אלינו, העבודה מתמשכת בלא מפריע בעצם גם אם היא מופרעת על ידי חטאים או כל דבר אחר. כן, זה מפריד – הם מבדילים. אבל מעבר אליהם אין הבדל. כשיש הקרע הזה, ה' עדיין שם. כשיש את הפסקת העבודה, ה' עדיין שם.
כשיש את הקרע וההבדל, הוא מתרחק, אבל הוא עדיין אונטולוגית, באיזשהו שם.
אני חוזר למי השילוח, על פרשת השבוע:
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ עוֹמֶק יְסוֹד הַדָּבָר שֶׁהָיָה בְּזִמְרִי, כִּי הִיא הָיְתָה בַּת זוּגוֹ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית
אז רגע. רגע רגע. מה שזמרי בן סלוא עשה עם המדיינית נראה לכולנו די בהמי ודי נוראי מכל מיני סיבות, מודרניות או לא – אקסהבציוניזם שכנראה היה עבור עבודה זרה כחלק מהעבודה לבעל פעור. אבל האריז"ל וממנו מי השילוח מסבירים לנו ש… המדיינית הייתה מיועדת לו במלמעלה?
שכל זה, איך אומרים, מכתוב?
אז כל ההרס מכתוב?
כל המגיפה מכתוב?
כל החורבן מכתוב?
השבר מכתוב?
לפעמים כשעושים מוזיקה, אתה חייב לייצר אקורדים עם דיסוננס. לפעמים כדי שתהיה התמשכות אתה חייב שיהיו לך מוקטנים. אתה מתחיל שלם, ממשיך שבור, חוזר שלם, אלא אם כן אנחנו אחרי 1870 בערך (או מתי שואגנר כתב את טריסטן ואיזולדה והשאיר אותנו בעצם בלי שום פתרון בעולם הזה).
העבודה הופרעה. השגרה נשברה. אולי היא הייתה צריכה להשבר, כי זה היה המכתוב?
אני לא יודע. אני אוהב לא לדעת.
ובניין ציון, הפנימית, החיצונית, אני לא יודע, אני לא אוהב את ירושלים בכלל, ננוחם
סופש נעים בהמשך, צום קל
