כ"ה בסיוון 10.6.26
***
נתחיל דווקא מפרשת השבוע. שני פסוקים מהפרשיה ליום הזה:
(יז,יג) וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה׃
(יז,טו) וַיָּ֤שָׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה׃ (פ)
רבינו בחיי אשר מפרש לנו את פסוק ט"ו בהתייחס לכפילות של פסוק י"ג:
כבר העיד הכתוב כי מיד שבא אהרן ונתן הקטרת מיד ותעצר המגפה קודם שישוב אל פתח אהל מועד, וא"כ למה הוצרך פסוק זה. אלא למדך שכפפו אהרן למלאך להוליכו לפני משה פתח אהל מועד. וכן דרשו רז"ל מצא אהרן למלאך עומד ומחבל עמד כנגדו ולא היה מניחו לחבל אלא ויעמוד בין המתים ובין החיים, אמר לו אהרן, משה שלחני, אמר לו המלאך אתה שלוחו של בשר ודם ואני שלוחו של הקב"ה, אמר לו אהרן הרי הקב"ה ומשה פתח אהל מועד נלך אצלם, לא השגיח המלאך עד שעצרו אהרן במתניו והוליכו לשם, שנאמר וישב אהרן אל משה פתח אהל מועד והמגפה נעצרה, א"ר יצחק מלמד שהוליכו פתח אהל מועד ועצרו לשם, זהו פתח אהל מועד והמגפה נעצרה.
אז בעצם, רבינו בחיי אשר מדגים לנו דרמה.
העם חוטף מגפה אחרי כל הבלאגן של קורח. הגיוני, כי אלוקים כועס, וכשאלוקים בטנטרום כולם סובלים מזה כי הקב"ה מדגים לנו כאן שיעור יפה מאד במידתיות, בגרות וביחס הכללי של התנ"ך לחיים ומוות. אוקי. לא אכזרי בלל.
מכל כמקרה, אהרון מקטיר את הקטורת כמו שצריך והקטורת הופכת להיות משהו מעניין שלא חשבתי עליו עד כה בממשק בין חיים ומוות.
מגן.
הוא עומד בין המתים (טיפחא, כלומר, עצירה מהותית) ובין החיים (אתנחתא. עצירה עצירה עוד יותר מהותית מהותית). ותעצר (טיפחא, כלומר עצירה מהותית) המגפה.
ואוו, בום.
אגב, למי שלא מכיר, טיפחא ואתנחתא הם שניים מטעמי המקרא, צורת הפיסוק המגניבה שהיא גם מוזיקה וגם אמצעי ספרותי. אז במקרה הזה, תקראו את זה בתור – ויעמוד בין המתים… ובין החיים..! ותעצר!…המגפה.
כזה. הצלחתם? יופי.
ד-ר-מ-ה!
אבל הדרמה משוכפלת לפסוק הנ"ל.
רבינו בחיי אשר מכפיל את הדרמה עוד יותר כי מצטט מהמדרשים ומרש"י של הפסוק הקודם שבעצם הייתה כאן התרחשות שכזו.
בא מלאך מוות. הרג בכיף. בא אהרון ועשה לו נוהל מעצר חשוד. אומר לו חביבי באתי לעבוד אל תפריע. אומר לו סליחה אבל לא ראית את המייל סגרו לך את ההקצאה תקפל שלום יום טוב. אמר לו למה מי אמר? אמר לו, משה. אמר לו למה משה זה אלוהים? אמר לו למה משה מדבר שקרים? משה מדבר רק את מה שאלוקים אומר תרגיע. בסוף לקח אותו למשה, סגרו עניין. למה אלוקים לא שלח למלאך את המייל? אני לא יודע, אולי זה הלך לעזאזל, אל תשאלו אותי, אלוקים ברא כיס מרה ותוספתן ואת מכבי תל אביב ככה שיש לי הרבה שאלות שלא קיבלתי עליהם פתרון מלא בחיים האלה.
אבל יש כאן דרמה אחרת, כאמור.
משהו מצליח לחצוץ בין החיים והמתים.
הפולחן,
הקטורת כשלעצמה,
האדם שמחזיק את הקטורת.
יש חיץ בין המתים והחיים.
יש אפשרות לעצור מגפה.
זה שולח אותי לפרקטיקות מודגמות לניהול סיכונים ומניעה ראשונית: הסגר, חיסונים. ג'ון סנואו שאולי לא ידע כלום אבל הוא ידע לשבור משאבת מים מוכת כולירע.
כזה.
משהו יודע לעצור את המוות.
משהו יודע לחצוץ.
זה עוד מתעכל לי, סליחה שזה לא ברור.
ומכאן, נסיון אומלל שלי לחבר את זה לדף היומי:
**
חולין דף מ"א ע"ב
מתני' השוחט לשם עולה לשם זבחים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה ור"ש מכשיר שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשום אחד מכל אלו ואחד לשום דבר כשר שחיטתו פסולה השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה זה הכלל כל דבר שנידר ונידב השוחט לשמו אסור ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר:
הפעם אני לא רוצה לדבר על המחלוקות בגמרא, ודווקא בעמוד הקודם היה משהו מעניין על משומד גמור שסבבה לו עם גזר דין מוות – כלומר, שהדבר הכי קיצוני שיהודי יכול לעשות בקטע לא-יהודי זה לרצות להביא על עצמו מוות (מעניין…) – כאן המשנה מדברת על ניסיון למנוע אנארכיה פולחנית מסויימת שדווקא נקשרת ומתקשרת לי עם שני הפסוקים המעניינים ממקודם.
בקצרה. מי ששוחט מחוץ לעזרה, בביתו או במשחטה או משהו ואומר שזה לשם עולה/זבחים/וכו' – פסול (דעה אחת של רבי שמעון מכשירה). שני חבר'ה אוחזים בסכין ואחד מהם הכל בסדר השני עושה את מה שאמרנו – פוסל לגמרי. אם הולכים לקורבנות אחרים – חטאת, אשם ודאי בכור וכו' – כשר. למה? המשנה מסבירה. מה שבנאדם מביא מעצמו בנדר וכן הלאה – אסור שישחוט מחוץ לעזרה הרי ואסור שיעשה כאילו הוא שובר את החוק הזה גם אם בטעות ובשגגה ובלאיודעמה. אבל לעשות משהו שאתה חייב בו – כולם יודעים שאתה חייב חייב לעשות את זה בעזרה ואם אתה לא עושה את זה בעזרה אז יצאת הזייה.
שני דברים חוזרים פה אגב בכל הדפים האחרונים: האחד זה שכל פעם יש שיח על משהו שאסור ואז אם שניים אוחזים בסכין ואחד עושה משהו אסור האם הכל אסור. בקצרה – לרוב התשובה תהיה – כן. זה מעין כזה ענין של התרחבות הגבולות של משהו. אם בנאדם אחר עושה משהו, הוא משפיע על השאר שלו.
הדבר האחר הוא היחס בין האחר (השכנים שרואים, הקירות שמקשיבים) לבין האחריות האישית. אם אני עושה שטות, אבל אנשים רואים אותי, זה באמת כזה חשוב?
התלמוד אומר לנו, כן.
השאלה הגדולה שחוזרת למה שראינו בקריאה בתורה היום – מתי הגבול בין החיים והמוות?
מתי אחרות היא אחרות של מוות ומתי היא אחרות של חיים?
כאן נכנסים שני אמצעים פולחניים, אחד מהתורה ואחד מהמשנה להיום – הקטורת והקורבנות.
למעשה שניהם הולכים מאד, מאד יחד. הקטורת בלולה בשמן ובסולת יחד עם מה שמקריבים – שניהם באים באותו כיוון ובצורה משעשעת משהו, שניהם למעשה הם דברים שנכנסים פנימה ומתארגנים עם הגוף. כלומר, בשניהם יש איזשהו הליך, אה, עיכולי.
…והערת צד, מישהו צריך לשלוח את זה לחובבי ארומותרפיה…
זו הזדמנות לחשוב באמת על האחריות האישית למול האחריות הציבורית ואיך אלו מתמשקות עם אלו. כלומר, איך האחד יכול לעזור לאחרים דרך דוגמה; איך האחרים יכולים להשפיע על האחד כדי להצטרף אליהם, לדוגמה טובה או רעה. איך זה מציל את אלה, איך אלה מצילים את זה.
ובסוף, לפעמים, מישהו צריך להיות אהרון, ולחצוץ בין החיים והמוות. לעיתים אתה רק משרת. משרת של משרת של משרת. אהרון משרת את משה משרת את ה'. מלאך המוות משרת את ה'. שיח של משרתים לכוליות אחת. בוא נחזור אליה, כרגיל, בתניא (שער הייחוד והאמונה סיום פרק ז'):
ורוח פיו יתברך היה יכול להתפשט לאין קץ ותכלית, ולברא עולמות אין קץ ותכלית לכמותם ואיכותם, ולהחיותם עדי עד
הממשק כאן עד כה הוא כזה.
אינסופיות שיש לה סוכנות/בחירה/מודעות => יכולה לברוא גם אינסוף בעצמה (כלומר אינסוף יכול לייצר אינסוף) => דווקא לא, יש סופיות שאנחנו מכירים אותה בעולם של תופעות שמתחלפות מתפוררות מתות וכן הלאה => שיוצרת תופעות מקובצות (כמו נניח, הרבה פרטים) => לתוך פרט.
בתניא זה ממשיך גם להתייחס לא רק לפרטים כבני אנוש אלא… אפילו לדוממים שמשום מה התניא החליט (כנראה בהמשך למדרגות של רבי יהדוה הלוי ועוד אחרים) שהדומם, נניח, העפר והסלעים, הם עם תכונות פחות מגניבות מאיתנו. אני כופר בזה וטוען שסלעים יותר מגניבים מאיתנו ויותר עתיקים מאיתנו והבזלות שברמת הגולן הכירו את הזמן והנצח הרבה יותר טוב ממני ויהיו שם גם אחריי, כנראה עד שהשמש תבלע את העולם הזה עוד מיליארד שנים פלוס מינוס.
היחס הזה מזכיר לי את ההסתכלות של ויקטור פרנקל על מה שמחבר את כולנו יחד, המימד הנואטי לדבריו. היינו, משהו רוחני, עמוק, שמחבר בין אדם לאדם. לאו דווקא דרך האמצעים הדתיים שאנחנו דנים בהם כאן כמעין הנחה א פריורית (יש אלוקים והוא יהודי מאד, נניח), אלא הנחה אחרת – שיש משהו שמחבר את כולנו יחד כאנושיות, כרקמה אנושית.
הסופיות שלנו שתוהה על האינסוף.
החיים שלנו שדוהרים למשמעות הנצחית במוות.
הניסיון שלנו להגדיר גבול בין העצמי לבין האחר ומצד שני המשחק העדין, מערכת היחסים עם האחר.
אם היה לי יותר כח אחרי האימון היום לעשות על זה עוד קצת חפירה לאקאניאנית הייתי עושה, אבל כרגע אני מסתפק בזה ותוהה אם יש עוד משהו להגיד.
תגידו אם לכם יש.
יום קסם
אוהבצרי
