יד' אלול 27.8.26
דברים כ"ז י"ג:
וְאֵ֛לֶּה יַֽעַמְד֥וּ עַל־הַקְּלָלָ֖ה בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל רְאוּבֵן֙ גָּ֣ד וְאָשֵׁ֔ר וּזְבוּלֻ֖ן דָּ֥ן וְנַפְתָּלִֽי׃
פרשנות החיד"א בנחל קדומים (כמעט ולא מצאתי) כאן קצת שונה מהשאר, שמדברים על זה ש"מה פתאום מקוללים! הם מבורכים פשוט לא רוצים לעשות להם עין הרע אז אומרים כאן קללה". טוב.
ואלה יעמדו על הקללה. פירוש ששולטים על הקללה דהול"ל לקלל כמו שאמר לברך אלא רוצה לומר ששולטים על הקללה. וכתב שם דאשר על הקללה דיש לו בנות ארו"ר גימטריא הבת. רבינו אפרים ז"ל. ולי ההדיוט נראה לשבח על דרך מ"ש בש"ס אפשר ראובן חטא והוא אמר ארור שוכב עם אשת אביו וכן כאן כדי שלא נאמר גימטריא הבת לכך עמד אשר על הקללה להראות דהבנות נמי זמנין חשובות מאד. כבנות אשר שנשאות לכהנים גדולים ולמלכים. וגם ברכת הבית מרובה מחמת"ה כמ"ש פרק הזהב והכל תלוי באשה כמו שהאריך הרב זרע בירך ח"ג ופירש זה ישפיל וזה ירים כי כוס כינוי לאשה כמ"ש לא ישתה בכוס זה וזהו זה ישפיל וזה ירים אדם ניכר בכוסו. ואם אל סודו תדרוש קח לך בשמים ראש (ר"ת ויע"ה) כוס גימטריא אלהים ואמרו בזהר הקדוש כי כלהו נשי אחידן בכ"י. ואפשר ואת עלית על כלנה ואת גימטריא הבת:
קודם כל, נתעסק במה שאני לא ארחיב, הסיום – הסיום כאן מתעסק בענייני משחקי גימטריות וכאלה וזוהר בהתייחס למה זה כוס-שתייה למול גימטריה של אישה ועוד כהנה. אבל הרעיון הגדול יותר הוא –
שולטים על הקללה.
שולטים על הקללה מגיע מכמה מקומות. הן מהעובדה שדווקא בחטא הספציפי שמוזכר בקללה – מי ששוכב עם חותנתו – ראובן היה אקסטרא זהיר. מה שנקרא, "היה שם, עבר את זה". מעבר לזה, זה דווקא כבוד וחשיבות גדולה.
למה?
כי אני רואה את זה כמו החלמה מהתמכרות.
דווקא המכור שהחלים או יותר נכון, מחלים, הוא זה שיכול להיות "אמון" על לדבר על הקללות של ההתמכרות שלו. דווקא מי שעבר את זה יודע מה זה אומר.
על אותו בסיס כאן.
מי שאמר ארור והיה בצד הקללה לא היה בהכרח זה שחטא.
זה למה אף אחד מהפרשנים לא ניסה להתאמץ ולמצוא איפה מי ומה נפלו ואיך יכול להיות. אבל כל אחד, מבורך או לא, יכול לשים את עצמו בדיוק כמו שאנחנו שמים את עצמנו ביום הכיפורים:
להתפלל עם העבריינים.
כולנו.
***
פס' י"ד:
וְעָנ֣וּ הַלְוִיִּ֗ם וְאָ֥מְר֛וּ אֶל־כׇּל־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל ק֥וֹל רָֽם׃ {ס}
אומר על זה אור חיים:
וְעָנוּ הַלְוִיִּם. פֵּרוּשׁ – וְהִתְחִילוּ, שֶׁהֵם יַתְחִילוּ לְדַבֵּר וְהָעָם יַעֲנוּ אַחֲרֵיהֶם אָמֵן. וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם ״וְיָתִיבוּן״, וְלִדְבָרָיו ״וְעָנוּ הַלְוִיִּם״ תְּשׁוּבָה לְהַעֲמָדַת יִשְׂרָאֵל בְּסֵדֶר זֶה עַל הֶהָרִים, שֶׁהוּא לְהַשְׁמִיעָם אֲמָרוֹת הָאֲמוּרוֹת מִפִּיהֶם ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר״ וְגוֹ׳ וְ״אָרוּר אֲשֶׁר״. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״וְיַכְרְזוּן לֵוָאֵי״, וְקָשֶׁה לִי הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״קוֹל רָם״, וְאוּלַי כִּי הַהַכְרָזָה תִּהְיֶה בְּקוֹל, לְבַד הֲרָמַת קוֹל בַּמַּאֲמָר עַצְמוֹ.
התחילו.
אני מדמיין את זה כמעין מקהלה יוונית / היפ-הופ (תודה ל"זהב שחור" שגורמים לי לחשוב על זה כל הזמן). יש לנו שלוש אשמורות ומשה אחד.
לוים מתחילים.
ואומרים.
קול רם.
יעני, הם נותנים את ההוראה. אבל זה יותר מהוראה. זה הדינמיקה. זה האיך.
במוזיקה הרבה פעמים יש חתיכת הבדל על תו אחד. בטח בפסנתר. זה פונקציה שנראית פשוטה לכאורה. האם אתה פותח בתנועה מעגלית יותר, סוגר חצי סהר, או כמו בטהובן/מלחינים רוסיים מסויימים, מנחית את היד כמו פצצה שנופלת ממטוס, מכה בקליד? האם אתה מלטף אותו בכלל, אבל מלטף באסרטיביות, או שמא בעצם כן מלטף וממש חלש, כמו מכחול?
כל אחד מהם זה אותו תו וכל פעם זה שונה לגמרי ומכתיב יצירה שונה לגמרי.
כאן, זה נשמע שיש פתיחה בטהוביאנית משהו לפי אור חיים. Allegro con brio כמו שהרבה פעמים כותב המלחין, באש!
הרמת קול במאמר עצמו.
***
מי בשליטה על הקללה,
מי בשליטה על מחוג העוצמה.
מי בשליטה.
***
חולין קי"ט
שני דברים לא קשורים בעליל כי כמו שאתם מבינים אני פחות כאן לדין ולהבין את החשיבה של מה נחשב שומר ומה פחות נחשב שומר. לא כי אני מזלזל בתלמוד, חלילה, אלא כי אני חושב שיש אנשים שיביאו את זה הרבה יותר אינטלגנטי ממני ואני מחפש דברים אחרים.
וְהָתְנַן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת בְּבָצָל פְּנִימִית בֵּין שְׁלֵמָה בֵּין קְדוּרָה מִצְטָרֶפֶת אֶמְצָעִית שְׁלֵמָה מִצְטָרֶפֶת קְדוּרָה אֵין מִצְטָרֶפֶת חִיצוֹנָה בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרָה
כל הדף ממשיך את העסק על דין שומר. היינו, קליפה כלשהי שהיא עדיין חלק מהאוכל ולכן מטמא אותו אם השיעור הוא כביצה. אבל כאן שואל רבי יהודה משהו מעניין.
הקליפה בבצל – זורקים אותה או אוכלים אותה?
בין שלמה בין קדורה מצטרפת שלמה.
כולן בסופו של דבר מפורקות שהן אחד כל אחד בפני עצמו ויחד ומתחברות.
מעניין מה זה אומר עלינו.
קחו את זה תחשבו לבד.
בִּשְׁלָמָא עִלִּיָּתָא צְרִיכִי לְתַתָּיָתָא אֶלָּא תְּתַּיָּתָא מַאי צְרִיכִי לְעִלִּיָּתָא בְּחַד דָּרָא
מילא שהעליונים זקוקים לתחתונים, אבל למה שהתחתונים יזדקקו לעליונים?
אני בכוונה גוזר את המשפט הזה מכל הדף, כמו גזיר עיתון באסמבלג'. הוא אומר משהו אחר.
זה כמעט בא לשאול כאן משהו איפקורסי כיפי מאד שנייה כשעשוע, רגע. מזכיר לי משהו שהתלמיד חכם שלי הזכיר על הכותים – שלא מפסיקים עבודה זרה ומאמינים בה חזק –
למה אני צריך את העליון, אם העליון צריך אותי?
אה, איזה מידת רשע יפה יש לנו פה, בעצם, שנשאלת, אפשרית, אם אני גוזר את זה?
כי כאן התהייה היא בכלל על גרגרים מסויימים, שהעליונים צריכים שהתחתונים ימשכו אותם למטה וכו', אבל למה התחתונים זקוקים לשכבה מעל, והתשובה היא בכלל שרואים את זה לא נכון כי זה שורה אחת שלמה.
מבינים?
יש פזמון שחוזר פעמיים בדף:
תָּא שְׁמַע דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ (אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ) כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מוֹצִיאִין לִזְרִיעָה חִטָּה בִּקְלִפָּתָהּ וּשְׂעוֹרָה בִּקְלִפָּתָהּ וַעֲדָשִׁים בִּקְלִפָּתָן
תא שמע/בריתא שחוזרת על עצמה.
אני תוהה מה העניין כאן של הקליפות.
כל זרע זרוע אשר יזרע (הפסוק) כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה (יש לנו את האנושיות להבין את זה, כחקלאים כמה שנים טובות) חיטה, שעורה, עדשים. קליפה קליפה קליפה. שלוש קליפות, בסוף רבים. למה דווקא חיטה שעורה ועדשים נאמרו?
אני לא יודע.
אבל בא לי להשתהות על החלקים האלה.
***
סוף אגרת קודש יג' של התניא:
הנה אף שהוא טוב הגנוז וצפון אף על פי כן הוא רב וגדול מאד כמו מדת הגדולה והחסד ממש שמבחינת ימין ושתיהן הן מבחינת גילוי בלי גבול ומדה ושיעור. וזה שכתוב מה רב טובך כלומר בלי גבול ומדה בין הטוב אשר צפנת ליראיך ובין אשר פעלת לחוסים בך שהם בעלי הבטחון שמבחינת ימין וחסדם וטובם הוא גם כן בבחינת גילוי והתפשטות נגד בני אדם ולא בבחינת צמצום והסתר כלל.
כן.
הסודות כמוסים.
כמו שעכשיו ניסיתי להראות מהתלמוד.
עוד רגע נקשור את כל זה.
***
מי שילוח מפגיז:
וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה וְגוֹ'. הִנֵּה הַשי"ת נָתַן הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנָם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּחֵלֶק רִאשׁוֹן (מסכת שבת דף פ"ח ד"ה ואמר ריב"ל) שֶׁמֵּחֲמַת זֶה לֹא נָתַן הַשי"ת אֶת הַתּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יַעַן שֶׁהֵם הָיוּ רוֹצִים רַק לְהִתְעַנֵּג מֵהַדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנָם, וְדִבְרֵי תּוֹרָה נִתְּנוּ רַק לְיִשְׂרָאֵל שֶׁעַל יְדֵי הַתּוֹרָה יְבָרְרוּ עַצְמָם וְיִהְיֶה מַדְרֵגָתָם אַחַר כָּךְ גָּדוֹל מְאֹד, וְאִיתָא בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י ז״ל שֶׁי"א אֲרוּרִים שֶׁיֵּשׁ כָּאן הֵם נֶגֶד י"א שְׁבָטִים, וְהַיְנוּ מֵחֲמַת שֶׁבְּכָל אֶחָד הָיָה חֶסְרוֹן נִטְבַּע בּוֹ בְּתוֹלָדָה לָכֵן נֶאֱמַר י"א אֲרוּרִים.
להשלים את חסרונם.
מלאכי שרת רצו לראות רק את הטוב. מלאכי שרת, קליינאנית, תקועים בשד-הטוב, מאד מפוצל מצדם.
להשלים חסרונם.
להשלים את החסר בזה שיש קללה שאפשר לשאת, שאפשר לקבל.
שאפשר לצעוק אותה. שאפשר להודות בה בקול רם.
להשלים את החסר שהוא הנסתר והשקט.
זה שמתגלם בתוכנו לאט לאט ונבנה, מתעכל. כמו מידות נוספות.
ואצטט את הפתיח של "ארתור" כי זה דורש:
כי זהו הסוד,
תאהב את עצמך!
אז שירו, כן, כן! איזה יום נפלא היום! לשחק וגם לחלום!
יום נפלא להיות ביחד.
אחלה סופש
צרי
