דבר תורה יומי | י"ח אלול

י"ח אלול 31.8.26

דברים כ"ט י"ד:

כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם׃

מזרחי, על זה:

ואת אשר איננו פה אף עם דורות העתידים להיות. פירש אין לפרש שאותם שאינם פה הם שהלכו להם בשום הכרח ואינם נמצאים פה כעת שזה א"א במקום הזה שהרי כבר כתיב אתם נצבים היום כלכם כל איש ישראל אי נמי מפני שאת אשר איננו פה הוא נעדר ואין לכרות ברית עם ההעדר הוצרך לומר שהוא מכיון פה בעבור נפשות אותן העתידין להיות בדורות הבאות שאע"פ שגופיהן אינן נמצאים עתה נפשותיהן נמצאים:

שם הפרשה, ניצבים.

ניצב, עומד. ניצב, עומד מול. ניצב, שומר. 

מהו הערך האונטולוגי של האתם, גוף שני רבים?

אני שקורא את זה?

אני, הדורות הבאים, לכתיבה הזו?

מי שהיה, מי שיהיה.

לזמן, אין משמעות בפני הטקסט.

כל טקסט, כל עוד נשאר, יכול להקרא על ידי מישהו מחוץ לזמן.

בדיחות פרטיות, ממים שרלוונטיים לשנת 2012 (גנגם סטייל? הארלם שייק? רייג' קומיקס?), כולם ניצבים היום.

ואני דווקא הולך ההפך והפוך לפסוק לפני, י"ג, שלא מפורש כ"כ, ולא היה לו את הפירוש שאני מחפש:

וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת׃

הרעיון של הלא אתכם לבדכם מעניין אותי כי יש כאן כפל. אתכם, לבדכם. לא אתכם – אבל כן, איתנו. לבדכם, כלומר, לא רק אתכם.

לא רק אתם לבד.

אתם לא לבד בזה.

יש לכם אחריות בזה לאחרים. למי שלא – שאולי כן. למי שלא – שיראה מה קורה כשכן.

ואני מקשר את זה לאתמול. לעובדה שלכל אחד יש תפקיד. גם לחוטב המים ושואב העצים (כן כן הבדיחה הזו לא תפסיק לשעשע אותי). חוטב העץ אינו חוטב רק לעצמו. הוא לא איתו לבדו. וראיתם מה זה? גם ברית כורתים. גם עצים, גם בריתות (ואלות).

המוטיב החוזר של ספר דברים, ברכה וקללה; מקבל מוטיב חדש.

מי מקבל את הברכה והקללה?

אתם. מי זה אתם?

נצח כלשהו של גוף שני.

תמיד ולנצח תהיה מערכת יחסים. תמיד ולנצח יהיה מישהו מול מישהו. יהיה גוף מול גוף. אל מול עם. שכינה מול בריך-הוא. כזה.

***

חולין קי"ח:

תְּנַן הָתָם טַלִּית שֶׁהִתְחִיל בָּהּ לְקוֹרְעָהּ כֵּיוָן שֶׁנִּקְרַע רוּבָּהּ שׁוּב אֵינוֹ חִבּוּר וּטְהוֹרָה

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּטַלִּית טְבוּלַת יוֹם

דְּמִיגּוֹ דְּלָא חַס עֲלַהּ וְאַטְבְּלַהּ לָא חָיֵיס עֲלַהּ וְקָרַע לַהּ רוּבַּהּ אֲבָל טַלִּית שֶׁאֵינָהּ טְבוּלַת יוֹם לָא גְּזֵרָה דִּלְמָא לָא אָתֵי לְמִיקְרְעַהּ רוּבַּהּ 

המשנה בדף זה דנה על יצירת שטיחים ונאדות נוזלים מעור של חיה. מתי העור נפרד מהבשר?

מתי הטמא הופך לטהור, בקטע של שימוש להנאה שמותר בכל מיני חיות פחות כשרות?

(לפני זה, למי שרוצה שוב לראות כמה שהתלמוד מאד לא ידידותי לילדים יש קטע של לגיונות ו… עזבו)

אבל יש כאן שאלה מעניינת.

התחלופה בין טמא וטהור, כמו ששנינו במקומות אחרים – עבודה זרה, נניח, לפני בערך שנה; יש לנו כאן עניין של טלית. הטלית לא כשרה. רוצים לקרוע אותה כדי להחזיר אותה למשהו שאפשר לתפור מחדש, לייצר ממנו מחדש. 

אז כן, יש כאן ויכוח האם זה על טבולת יום – שהוא יותר רציני עליה – ואז הדמיגו לא חס עלה, היינו, הוא רציני עד הסוף גם להרוס אותה.

לפעמים כדי לבנות משהו יפה צריך להרוס משהו כמעט יפה.

זה מקיים את הנבואה בירמיה א'.

אבל זה גם מביא לנו שאלה מעניינת (ששאל רבינו רוס את זוגתו רייצ'ל רחל בסדרה הלא מעולה בכלל, חברים) – מתי זה נחשב לפרידה?

מתי זה נחשב שעברנו הלאה?

ובשפת התכנית, מתי עשינו צעד 9?

מתי עברנו את צעד 7?

מתי אנחנו בצד השני של הנהר?

***

התניא היום מדבר על משהו שונה לגמרי, כנראה (המשך אגרות קודש ט"ו):

ואנכי עפר ואפר שאמר אברהם אבינו ע"ה על הארת נשמתו המאירה בגופו מאור חסד עליון והיא מדתו מדת אהבה רבה (נ"א שבה הי') שהיה אוהב את הקב"ה אהבה גדולה ועליונה כ"כ עד שנעשה מרכבה להקב"ה 

האהבה הפכה למרכבה.

אהבה יכולה להפוך להיות משהו שנע ונד, מטאפיזית, עד כדי כך, שלוקח את הנצח למקום למקום? ובהמשך  –

רק שהיא גדולה ונפלאה ממנה למעלה מעלה עד אין קץ ותכלית כנודע ממדות העליונות שאין להם [נ"א קץ] סוף ותכלית מצד עצמן כי אור א"ס ב"ה מאיר ומלובש בתוכם ממש ואיהו וגרמוהי חד. 

האהבה הזו גדולה – עד אין קץ/תכלית. זה לא סתם אינסוף. זה אומר, שבאינסוף עצמו יש תכלית. ב"סוף" של האינסוף, ב"קץ" יש הפסקה של התכלית.

וזה מתי?

בסגירת המעגל.

האור האינסופי (ב"ה) מאיר ומלובש. ממש. ואיהו וגרומהי חד – היינו, הוא, ועצמותו/עצמותיו אחד.

אהבה מחברת.

***

וכאן, הדבר הראשון זה הרבה זמן שאני לא מסוגל להסכים עם מי שילוח, כי הוא קסנופובי ולא מובן לי בעליל:

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְגוֹ' לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה, לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ. וְאִיתָא בַּגְּמָרָא (סנהדרין ע"ו:) זֶה הַמַּחְזִיר אֲבֵדָתוֹ לְעכו"ם, כִּי סְלִיחָה הִיא לְבַטֵּל הָרַע מֵהַלֵּב וְיִהְיֶה הַכֹּל בִּקְדֻשָּׁה כֵּיוָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה שׁוּם רַע, וּמֵחֲמַת שֶׁזֹּאת הָאֲבֵדָה הָיְתָה כְּבָר בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁה וְהוּא הוֹצִיאָהּ מֵהַקְּדֻשָּׁה, לָכֵן עָלָיו כְּתִיב "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ", לְהוֹצִיא וּלְבַטֵּל הָרַע מִלִּבּוֹ.

אה וואלה

להחזיר אבידה לבנאדם זה לא סבבה, כי הוא לא יהודי? באמת?

מצטער, אבל מבחינתי לעשות מעשה טוב, לכל אדם, הוא מעשה קדושה.

יש אנשים שהוציאו את עצמם מהעולם. נאצים ושותפיהם ואלו ששתקו כשיכלו לעזור או לכל הפחות לא ביקשו סליחה על זה; נוח'בות ומשתפ"ים נלהבים; וכן הלאה.

אבל רוב האנושות לא הוציאה את עצמה מהעולם. רוב האנושות מסוגלת להגיד סליחה ולעבור תיקון.

אין סיבה להיות מניאקים.

שזה קושר לנו את הלימוד היום:

• מהתורה, העל-זמניות, שמתחברת ל-
• תניא, שהוא גם על זמני. אהבה היא מרכבה לנצח.
• מהתלמוד, חיבור הוא לעיתים שבירה. כלומר, לעיתים צריך לשבור דברים כדי ליצור מהם מחדש. ככה גם המטבוליזם שלנו עובד, זה בסדר, וגם
• התמסורת בין קדושה וטומאה באה עם הרבה מאד כוונה. ואני תמיד בעד כוונה לטוב לאנושות.

אז סליחה ר' מרדכי יוסף קליינר איזיביצ'ער, פעם אחת גם לי בא לא להסכים איתך. אפשר להיות סתם אחלה בני אדם.

אהבות

צרי