חולין ל"ח ע"ב
מתני' השוחט לעובד כוכבי' שחיטתו כשרה ור"א פוסל אמר ר"א אפילו שחטה לאכול לעובד כוכבים מחצר כבד שלה פסולה שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים א"ר יוסי ק"ו הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט:
גמ' הני תנאי אית להו דר' אליעזר ברבי יוסי דתניא אמר ר' אליעזר ברבי יוסי שמעתי שהבעלים מפגלין מיהו ת"ק סבר אי שמעיניה דחשיב אין אי לא לא סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים לא אמרינן
המשנה שלנו בחולין חוזרת לרעיון שקיים בשחיטה לקודשין, היינו, דברים שעסקנו בהם גם במסכת זבחים וגם במסכת מנחות בכל השנה האחרונה.
המשנה הזו היא המשך לא ישיר במיוחד לדף ל"ז, ורוב ל"ח ע"א וכן ע"ב – שם היה שיח על מתי חיה מסויימת מתה או לא לפי הפרכוסים השונים שלה. כאן, מדובר על גבול אחר שקשור למחשבה של האדם, לא לחוויה של החיה שמנסים לנטר.
ובמקרה הזה, אדם שלא מחוייב למצוות בכלל ויתרה מזו, יכול לעשות עם הזבח את אחד הדברים הכי נוראיים יהודית – עבודה זרה (טאם טאם טאאאם). אממה?
הרבנים כאן נחלקים לגבי ההנחה שאנחנו עושים כלפי העובד-זרה. האם המחשבה שלו תמיד טמאה והוא תמיד, באופן לא מודע, ירצה לעשות את זה? או שמא – לא סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים לא אמרינן – היינו, זה לא תמיד הולך אל זה. אם דחשיב – אם חושב על זה, אז סבבה, כן, אבל אם הוא לא חושב על זה?
האם מחשבה היא דבר שאנחנו בוחרים בו, חיים אותו, מקיימים אותו, או זבל שקיים שם כל הזמן ברקע?
או במילים אחרות, מתי אנחנו חושבים? כשזה מודע, סמוך מודע, או לא מודע?
בצורה מעניינת משהו זה מהדהד את הדיון הפסיכואנליטי הידוע של המודל הטופוגרפי הפרוידאני הקלאסי. איפה אנחנו? במודע או בלא-מודע? ומה מזה משנה?
המעניין הוא, שהתניא היומי מקשר אותנו למושג אחר של אחד ממשיכיו (נכד תודעתי) של פרויד, הרבי האישי שלי, וילפרד ביון (או כמו שאני נוהג לקרוא לו, רבינו הקדוש וילפרד בן פרדריק זצוקלה"ה).
שער ייחוד ואמונה פרק ז' באמצע לקראת סוף:
"ואחר שלמד וידע ניתוספה ידיעה זו בנפשו וכן מידי יום ביום ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה ואין זו אחדות פשוטה אלא מורכבת אבל הקב"ה הוא אחדות פשוט בלי שום הרכבה וצד ריבוי כלל ואם כן ע"כ מהותו ועצמותו ודעתו הכל דבר אחד ממש בלי שום הרכבה ולפיכך כשם שאי אפשר לשום נברא בעולם להשיג מהות הבורא ועצמותו כך אי אפשר להשיג מהות דעתו רק להאמין באמונה שהיא למעלה מהשכל ומהשגה שהקב"ה יחיד ומיוחד הוא ודעתו הכל אחד ממש ובידיעת עצמו מכיר ויודע כל הנמצאים עליונים ותחתונים עד שלשול קטן שבים ועד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ אין דבר נעלם ממנו ואין ידיעה זו מוסיפה בו ריבוי והרכבה כלל"
המושגיות שכאן ניתנת לנו בתניא היא מושגיות של כוליות כלשהי, אחדות אינסופית שאי אפשר לדעת אותה במלואה והיא אחידה ואינסופית. אי אפשר להוסיף לה. כשאתה מוסיף ומוסיף אתה רק יוצר עוד ידיעה עבורך שזה מצויין. לסוג הידיעה הנבנית ונטלאת וכן הלאה קרא ביון K.
לעומת זאת, לידיעה הנצחית, לאינסוף שיש שם, קרא ביון O.
האם אפשר להגיע ל-O?
לא. אבל לפעמים הוא מחליט להופיע.
כמו שכתב רבינו ב "קשב ופרשנות" (1970):
The experience to which I refer is the contact with the evolved aspects of O, the realization that I have variously described as ultimate reality, the thing-in-itself, or truth. Logically, in so far as logic affords a model for the approach I am making, the absence of memory and desire should free the analyst of those peculiarities that make him a creature of his circumstances and leave him with those functions that are invariant, the functions that make up the irreducible ultimate man. In fact this cannot be. Yet upon his ability to approximate to this will depend his ability to achieve the ‘blindness’ that is a prerequisite for ‘seeing’ the evolved elements of O.
היינו, זו החשיבה המאחדת. לעומת זאת, החשיבה של K, החשיבה של ידיעת האדם, היא זו שרק יכולה לדלות מכאן ידע. לא יכולה להוסיף לאינסוף.
ובכל זאת, איך זה קשור לפרשת השבוע?
(במדבר טז ג)
וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהֹוָֽה׃
ופסוק ט':
הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם׃
עדת קורח אומרת – רב לכם. משה מחזיר להם – המעט מכם.
אתם מתנשאים, ורב לכם – גבוה לכם, ידוע לכם, וכן הלאה (כך גם המפרשים, לא הבאתי מי בדיוק כי ראיתי ערב רב של זה מדבר על זה); לעומת, המעט מכם. אבל במקרה הזה, המוזר הוא ש… זה בערך אותו דבר מבחינת הכוונה.
בשני המקרים זה מעין, לא הגזמתם. רק אחד מכיוון של "לא, עפתם" והשני זה "אה, בואו, בואו נעלה שנייה את התדר". בשני המקרים יש שאיפה לאיזון משני מקומות.
רק שכאן המחשבה מבדילה.
בסיפור המפורסם במסכת חגיגה ט"ו ע"א:
המעשה אבויה אבי הוה מגדולי ירושלים וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולר"א ולר' יהושע במקום אחר מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדים אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן ישבו ונתעסקו בדברי תורה ירדה אש מן השמים והקיפה אותן אמר לון אבויה אבא גברין מה באתם לשרוף ביתי אמרו לו ח"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני לא באש נתנו אמר הואיל וכך כחה של תורה אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו ולפי שלא היתה כונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו
בקצרה, אבא של אלישע בן אבויה ביום הברית שלו עושה מסיבה גדולה, מזמין רבנים. חלקם השתעממו מהמסיבה הלכו לעשות דברים יותר מגניבים למעלה. היה כל כך מגניב ששרפו את הבית. בא אבא של אבויה ואמר "מה הולך אנחנו חוגגים ואתם שורפים לי את הבית" ואומרים לו "לא מה איתך תורה" והוא כזה "אה וואו קול אני גם רוצה שהבן שלי יעשה כזה מגניב וזה". אממה? לא הייתה כוונתו לשם שמים. הוא רצה לעשות אש.
הכל במחשבה. הכל בכוונה.
גם הקורבן,
גם הלמידה,
גם העשייה.
קורח ועדתו רצו כבוד. לא רצו לשרת את ה', הם רצו כבוד ופוזה. הם באו עם מחשבה ועם מעשה ברור. זה שהיה להם לא מודע שלקח אותם לשם זה נחמד, אבל הם לא עצרו וחשבו.
וזה ההבדל.
שבוע טוב
