27.5.26, יא' סיוון התשפ"ו
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃
וְתָקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
וְאִם־בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה׃
וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם׃
וּבְהַקְהִ֖יל אֶת־הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ׃
וּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּחֲצֹֽצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃
וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חׇדְשֵׁיכֶם֒[1] וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
ציווי עם כיוונים דרמטיים מאד ניתן לנו בחלק הזה של הפרשה.
שתי חצוצרות. כסף. הכהנים צריכים להשתמש בהם לכמה דברים. ראשית, הכוונת הדרך והחלת תנועה. אם יש מלחמה – מוזיקה אחרת (תרועה ולא תקיעה). נזכרתם.
ביום שמחה/מועד/ראש חודש – על העולה גם עושים תקיעה. גם היא לזיכרון.
אותה תקיעה שאנחנו מכירים מראש השנה מגיעה לנו כאן מזוית אחרת. כאן לא מדובר על שופרות אילים אלא על כסף.
אותו כלי כסף שדיברנו עליו בפעם הקודמת, כמה דפים אחורה בגמרא שלנו, כשתהינו על מה מקבל טומאה ולמה. אי הטומאה של חרס היא ייחודית ונקבעה בתורה. כלי כסף שכזה יכול לעבור כל מיני ייעודים בהמשך ולא רק להשבר. כך שהוא יכול לקבל טומאה מהכל, שכל חלק בו יכול גם להפוך למשהו אחר.
כמו חצוצרה.
נאמר לנו לעשות שתי חצוצרות, שמביא אותנו למשהו מעניין מאד מתוך הזוהר בהעלתך חלק כו:
ר' אבא אמר אחסנתא דאורייתא ודאי הכי הוא. ודרגא דא שתיתאה יהיב אגר (חד שתיתאה יהיב אגר) אורייתא ואחסין לה לכ"י אחסין חוורא לתכלתא. ועל דא תנינן "משיכיר בין תכלת ללבן" דישתמודען גווני, דהא כדין אקרי ,בקר וחוורא אתי לעלמא ותכלתא אתעבר. ועל דא כל קרבין דמלכא וכל זייני מלכא בידהא אתמנן והא אוקימנא.
בעברית:
רבי אבא אמר: ירושת התורה, ודאי כך היא. ודרגה זו, השישית, נותנת שכר התורה ומורישה אותה לכנסת ישראל; מורישה את הלבן לתכלת. ועל כך שנינו (במשנה): 'משיכיר בין תכלת ללבן', שייוודעו ויובחנו הגוונים, שהרי אז נקרא 'בוקר', והלבן בא לעולם והתכלת עוברת. ועל כן, כל קרבות המלך וכל כלי נשקו של המלך בידה הופקדו, וכבר העמדנו [פירשנו] זאת
שימו לב. תכלת ולבן. שתי חצוצרות. מהדרגה השישית – היינו, יסוד או במובן אחר, תפארת. תפארת מבטאת את החיבור בין תכלת ולבן שצריך גם להבדיל בינהן (אך שתיהן שם) – חסד (לבן) וגבורה/מלכות (תכלת). רק הערבוב של שתי אלה מאפשר, ובכן, קרבות. קרבות במי? לפי הפרשנות המקובלת, סיתרא אחרא. אבל גם על זה אפשר להתווכח – אבל לא מעניין אותי במי צריך להלחם. כי התורה כבר אמרה – מלחמה בארצכם וגו' (פס' ט').
על התרועה הזו שוב הנביא בהפטרה מזכיר לנו:
הַס כָּל-בָּשָׂר, מִפְּנֵי יְהוָה–כִּי נֵעוֹר, מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ
איך נעור? ואיך אחרי זה בהמשך ההפטרה, הנביא עצמו מתעורר "כאיש אשר נעור משנתו"?
פעמיים נעור. פעמיים חצוצרה. פעמיים זיכרון, תרועה ותקיעה. פעמיים לזוז.
לזוז. להתעורר.
ויש שיאמרו, נחליף את הע' בא' – ונקבל נאור. אור מגיע ממעון קודשו, וגם מולו צריך את הדממה, שהיא ההפכית לצליל.
בשיחת אמצע ליל נעימה עם אחותי שמתי לב למשהו מיוחד שיש רק לעיר מולדתי באר שבע. דממה מאד מיוחדת בלילה. ספציפית בעיר העתיקה. אני לא יודע להסביר את מקורה. האם היא בכלל רעש שנוצר בגלל מערכת חשמל עתיקה, או שמא זה רוח המדבר על רוחות הרפאים של כל מי שהיה ויהיה בעיר הזו. אבל הדממה הזו מלמדת שהיא כלי קיבול. היא ההס שמתוכו נעורים. היא ההס שאליו נשפך הזיכרון של התרועה או התקיעה. במלחמה, ביום חג, כשצריך לנוע.
ואיך כל זה קשור בכלל לגמרא בתוך הדף היומי שלנו (חולין כז)?
אמר רב כהנא: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר? שנאמר: "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א, ה), וכך נדרש הכתוב: "ושחט" — ממקום שהוא שח = מתכופף — שם חטהו, טהרהו. ושואלים: ממאי דהאי [מנין אנו יודעים שזה] הלשון "חטהו" לישנא דדכויי [לשון טיהור] הוא? ומשיבים, דכתיב [שנאמר] בטהרת צרעת הבתים: "וחטא את הבית" (שם יד, כב). ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], מהכא [מכאן]: "תחטאני באזוב ואטהר" (תהלים נא, ט), שמפורש הקשר בין חיטוי לטהרה.
שאלה שאלתית מאד שלא לומר שהייתה צריכה בכלל לפתוח את המסכת הזו נופלת כאן. שאלה גורלית מאד. איך אנחנו יודעים ששחיטה בכלל היא מהצוואר?
הגמרא ממשיכה ונותנת עוד הרבה מאד תירוצים, כשבכלל הכי קל והכי הגיוני לדעתי לפחות נמצא ממש בסוף הדיון הזה בעמוד ב' בתחילתו. אבל דווקא הדיון הראשון הוא הפואטי ביותר שאני לא יכול שלא להביא אותו. דיון שהוא כמעט לאקאניאני באופנו שכן הוא מדבר על המוזיקה או הפרשנויות הספציפיות שלמילה העברית "שחט" יש.
שם – חט. מאיפה שמתכופף (שח) שם חטהו, מלשון חיטוי. הטהרה. איך יודעים חיטוי? צרעת. למה חיטוי זה טהרה? תהילים.
אם בדפים הקודמים הזכירו לנו שכלי חרס מטוהרים בשבירתם, אזי המעבר של החיה מיצור חי למשהו אחר, אכיל בצורה רוחנית (כשר) ואף ראוי לקורבנות (אכיל ליישות הטרנסצנדנטית) – מגיע דרך מעבר סכין (או כל חפץ חד שלא מתפרק במגע) ספציפית בצוואר. אחרי זה מנסים לשאול, רגע, לא בזנב? מתרצים; לא באוזניים? מתרצים, וכו'. נותנים תירוצים יותר מוצלחים שקושרים את הבהמה והעוף יחד וכו'. אבל כאן, מדרש השם המעניין על רעיון השחיטה הוא המעניין.
המעבר לידי פונקציה אנושית (או אלוקית, או צו אלוקי עם פונקציה אנושית) עובר כאן דרך פרקטיקה קשה מאד. היא הרעש הגדול, היא הנעור, שכן בנעור אין רק התעוררות אלא גם התנערות. ניעור. תנועה ענקית.
המוות, הקדושה הלכאורית נתפסת בדממה שלאחרי.
על כך, התניא היום מסביר:
והמשל לזה הוא אור השמש המאיר לארץ ולדרים, שהוא זיו ואור המתפשט מגוף השמש ונראה לעין כל מאיר על הארץ ובחלל העולם. והנה זה פשוט שאור וזיו הזה ישנו ג"כ בגוף וחומר כדור השמש עצמו שבשמים, שאם מתפשט ומאיר למרחוק כל כך, כל שכן שיכול להאיר במקומו ממש, רק ששם במקומו ממש נחשב הזיו הזה לאין ואפס ממש כי בטל ממש במציאות לגבי גוף כדור השמש, שהוא מקור האור והזיו הזה. שהזיו והאור הזה אינו רק הארה מאירה מגוף ועצם כדור השמש רק בחלל העולם תחת כל השמים, ועל הארץ שאין כאן גוף כדור השמש במציאות נראה כאן האור והזיו הזה ליש ממש לעין כל, ונופל עליו כאן שם יֵש באמת.
הרבי הזקן מסביר כאן על ממשות של אור בשאלה פילוסופית מעניינת – האם השמש יכולה להאיר את הגוף שלה עצמה?
קצת מזכיר את הדיאלוגים הראשונים של החכם הבודהיסטי החשוב מאד נאגרג'ונה מתוך "שירת השורש של דרך האמצע" – האם הראייה יכולה לראות את עצמה?
והתשובה, בשני המקרים, גם של נאגרג'ונה וגם של הרבי הזקן, היא לא.
הדממה, האור, לא יכולים על עצמם אלא על האחר.
כך השחיטה, מהצוואר, מזכירה לנו שטהרה תמיד נעשית דרך משהו מדיום שאינו מטהר את עצמו.
תמיד דרך משהו.
הדממה היא כלי קיבול לרעש, הדממה היא התנאי לזיכרון שמפציע אחריה, בדיוק כמו שיש שתיקה מביכה לפני שמרימים לחיים לאנשים שנופלים, או נושמים שנייה לפני זכר השואה או השביעי לאוקטובר.
החצוצרות הן כלי קיבול לרעש ולזיכרון.
אנחנו כלי קיבול לכל זה.
