כ"ג אב 6.8.26
(טו,ב) וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽיהוָֽה׃
רשב"ם על דברים ט״ו:ב׳:א׳
כי קרא שמטה לה' – כלומר: כי הגיע זמן שמטה כמו: מקראי קדש קרא עלי מועד, קראו צום, כלם לשון זמן.
אני מתחבר בכוונה לפרשנות של הרשב"ם כאן מאחר והיא מדברת על זמן.
השמיטה – שנאמרת כאן בפואטיות משהו, דבר השמיטה; שמוט כל בעל משה… לא יגוש את רעהו.
כזה.
מפרשים אחרים הסבירו יפה – שמיטת חוב ולא לעשות מס פרטני אם חייב, אבל מלבי"ם אם אני לא טועה מזכיר – זה לא כך על פיקדון, נניח.
אבל, זמן.
השמיטה היא קודם כל התרחשות זמנית. היא לא תלויית מקום בדיוק כמו ששאר הקורבנות / מעשר / פסח שצריך לאכול במקום מסויים (ולא בשעריך), או דברים שאפשר לאכול כצבי וכאיל הטמא והטהור (חוזר על עצממו שוב בפרשיות פה). השמיטה היא עניין של זמן.
-קח אותו לאט את הזמן… העולם עוד יחכה בחוץ… הוי, הנה וייצמן עם תלתליו מדבר על להקת רוק מעניינת במיוחד!…-
הקריאה היא החלטה משותפת שנותנת למימד הזמן תוקף אונטולוגי שיש בו בכדי להשפיע על הפעולות שלנו, באופן שדומה למצוות אחרות שהזמן גרמן ובאופן דומה לאיך שאנחנו מציינים שבת ומועד.
אך כאן מדובר על משהו גורף יותר. שנה שלמה (שלא לדבר על שנת יובל) שבה יש לא מעט התחרשויות שקשורות למשהו אחר:
שכחה.
וויתור.
פרידה.
***
בפסיכואנליזה אנחנו עובדים עם דבר אחד כל הזמן. מה שיש. מה שנאמר.
אדם בא, מתיישב (איך מתיישב? הגיע בזמן, או לא? מה הוייב שהוא מביא איתו? איך הגוף מדבר?), מסתכל (עליי? על משהו אחר? אולי עוצם עיניים? גם זה כבר קרה). אולי הוא אפילו לא מתיישב. אולי נשאר עומד ומדבר. אולי מתהלך. אולי שוכב.
ואז אומר משהו.
הוא יגיד גם, הרבה פעמים, "בכלל לא על זה באתי לדבר".
אבל דיבר בכל זאת.
גם בהדרכה זה קורה. קרה לי השבוע. דיברתי על משהו שבכלל לא רציתי לדבר עליו.
בסדר, אז לא רציתי.
אבל זה הזמן זה המקום.
זה הזמן.
מעבר לזה, אנחנו עובדים עם מה שהובא, נכון?
מה קורה כאשר אין זיכרון?
כאשר הבנאדם אומר שקורה משהו. ולמי שמקשיב זה מצלצל, זה מזכיר, זה חורז חרוזים, זה לא פעם ראשונה, משהו אומר, זה לא פעם ראשונה.
"לא יודע, לא זוכר" יגיד האדם.
וואלה, לפעמים זה טוב.
***
לקראת סוף העונה הראשונה של בטיפול, אביו של הטייס הספק מתאבד ספק בתאונה, שמשוחק גאונית על ידי ישראל פולי פוליאקוב, מגיע גם הוא לביקור-טיפול. ניצול השואה הקשוח ודאי לא צריך טיפול פסיכיאטרי, זה לגייז ולבנות, כדבריו.
אבל הנה הוא מתרגז כשהוא תוהה לעצמו למה לבנאדם לפתוח את הקופסה השחורה של התודעה שלו, כשהוא בשמיים, 5 מאך 80 ג'י. באמת למה.
בפרק שראיתי עם זוגתי שפותח את העונה השביעית של "בוב'ס ברגרס", אחת האנימציות שלא מבינים לפעמים את עומק התחכום הכתיבתי שם, הילדה הקטנה אך הסוציופאתית למדי לואיז מוצאת את עצמה נופלת להזיות חום של מחלה ונושאת ונותנת עם האובייקטים המופנמים של המשפחה שלה, שהם בעצם הבובות האהובות עליה שמדובבות שם על ידי אותם השחקנים של המשפחה שלה.
הם מנסים להגיד לה – אל תלכי למצודה.
אל תלכי למצודה, מגעיל שם.
היא הולכת בכל זאת, רק כדי להבין שהיא צריך להרוס שם משהו. ושיש שם כפתור שהושם שם כי פשוט, היה חסר משהו כפתורי בחדר, כזה. חה. גאוני.
הזמן והשכחה מאפשרים לנו לפרק.
מאפשרים לשמור את מה ששמור מסיבה טובה.
לא כל דבר צריך לפתוח.
לא כל דבר צריך לזכור.
לא כל דבר צריך שישאר בעמדת הכח.
לעיתים יש לשמוט.
***
(טו,י) נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃
רש"י:
נתון תתן לו. אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים:
לו. בֵּינוֹ וּבֵינְךָ:
כי בגלל הדבר. אֲפִלּוּ אָמַרְתָּ לִתֵּן, אַתָּה נוֹטֵל שְׂכַר הָאֲמִירָה עִם שְׂכַר הַמַּעֲשֶׂה (שם):
לפני שאני הולך לפרשנות העיקרית היפה שעשה רבינו (הקדוש) אלשיך, מקובל מעניין מצפת של המאה ה-16 (שבניגוד לאר"י אשכרה חי את כל המאה הזו, ולא מת בערך בגילי אחרי שנים ספורות מאד של פעילות ששינתה את העולם, לא פחות), א ביסלע ווארט –
לתת לו, מאה פעמים. כלומר, אתה נותן – פשוט נותן! לעני! ולא ירע (ולא ירא?) לבבך. לו – היינו, זה בינו לבינך. זה אינטימיות שלא צריך לפרסם. זה אמור להיות דיסקרטי אבל הדיסקרטיות גם מייצרת אינטימיות.
כי בגלל הדבר – אפילו ניסיון, אפילו המחשבה, אפילו הכוונה הזו – היא חלק מהשכר.
אבל… כמו שהבטחתי, אלשיך כתב על זה באריכות, ואני אוסיף את ההסבר של הבינה המלאכותית על זה ואקשר בלי בינה בין לבין:
נתון תתן לו ולא ירע לבבך כו'. אחרי אומרו השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך כו' שהוא על היצה"ר פן יפתך ורמוז באומר לבבך בשני ביתי"ן שהוא על ב' היצרים אשר שיתוף היצה"ר הוא המפסיק ומפסיד. ראה והנה יכול איש לדבר ולומר מה אעשה נגד יצרי כי רע ומר הוא ומי יוכל לו לז"א שמע בקולי איעצך ושים נגד פניך. כ"א תרצה יתנו לך מן השמים תעש' צדקה וזהו נתון תתן לו כלומר אם תאבה נתון לך מן השמים תתן אתה לו. וע"י כן גם יצרך הרע ישמח בדבר כי חפץ הוא בממון ירבה לך. וזהו ולא ירע לבבך שכולל היצר הרע בתתך לו כי הלא בגלל הדבר הזה יברכך ה' בכל מעשיך כו' וזה גם כן תאות יצר סמוך. או יכלול ב' דברים להשקיט היצה"ר מלעכב מלתת. א' נתון תתן שתרגיל עצמך לתת פעם אחר פעם באופן שגם אם ינגד לא יעצר כח לעכב כי כבר הורגלת והרגל על כל דבר שלטון וזהו נתון תתן לו. וכל שכן שלא ירע לבבך שכולל היצר הרע בתתך לו ולא ינגד כי תשי' לבך כי בגלל הדבר הזה יברכך כו' וגם היצה"ר חפץ בדבר כמדובר:
והנה כתבנו כי דעת רבינו ז"ל באומרם כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם והוא מאמר רבי חייא עליו השלום לאשתו תן כדי שיתנו לבני וכי גלגל הוא כו' ואין מי שלא יבא ליד מדה זו הוא או בנו או בן בנו כו'. והלא העדנו כי הלא טוב תת לשמה מתתו על שיתנו לבניו שהוא מעין העובד לקבל פרס. והוא מאמרנו בביאור ספר משלי על פסוק הלא יתעו חורשי רע כו' שאומר על מדות נותני צדקה שעליהם ידברו הכתובים. ואמר הלא יתעו הנותנים מחמ' היו' חורשי רע לומר שמא הוא או זרעו יבא לידי עוני שיתנו לו כי זה אינו חסד של אמת. אך חסד ואמת הוא חורשי טוב שחושבים שלא יבא להם או לזרעם עוני רק טוב ועכ"ז נותנים צדקה. אמנם במה שכתבנו כי מקרא זה ידבר על ניגוד היצה"ר ומבקש לו תרופה כאשר דקדקנו מאומרו לבבך בב' ביתי"ן. ע"כ נאמר על פי דרכם. כי לא דברה תורה פה רק כנגד היצר הרע. ושעור הכתוב לדעתם יהי'. כי אמר נתון תתן לו כלומר אפשר תצטרך נתון לך או לזרעך ועל כן תתן לו ובזה ולא ירע לבבך שהוא היצר הרע בתתך לו ית' הדבר ואמר כי בגלל כו' גלגל הוא שחוזר כו' ועל כן תן כדי שיתנו לך או לזרעך כי בזה גם היצר רע לא ירע לו וגם על כי על ידי כן יברך ה' כו' כי גם שדורשים בגלל כאומר גלגל הוא רמז מה אפקיה בלשון זה ולעולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו. כלל הדברים כי עיקר הצדקה היא לשמה אך להמתיק וכנגד היצר הרע טוב לתת אדם אל לבו שגלגל הוא כו'. וכן רבי חייא לא אמר דבר זה רק לאשתו משום דאשה עינה צרה באורחים כאמור בשרה אמנו. או יאמר נתון כו' לומר הלא הורתיך והזהרתיך לתת לדל ואמרתי שלא על הנוגע לדל הייתי מזהיר רק על הנוגע אליך כי ע"י כן ייטב לך. וההפך אם תתעלם. והוא גם כן מה שכתבנו ממדרש שוחר טוב שאומר הוא יתברך שברא עניים כדי לזכות בהם את העשירים. וזה יתכן בא ופירש מה שנא' ברמז בכתובים הקודמים כמדובר. ואמר נתון תתן כו' לומר אם תרצה נתון לך מן השמים תתן לו כי דע לך כי הלא לא מבלתי יכולת ה' חלילה לא העשיר את הדלים. ולא יצטרכו לך אך הוא על כי בגלל הדבר הזה יברכך כי מה שלא נתן להם הוא למען זכותך להיטיב לך כי בגלל הדבר הזה יברכך כו'. והוא כי קרה לו יתברך עם בני אדם כרופא המרפא את ב' חולים ועל זה יצוה להאכילו הרבה ולזה להרעיבו ואת שנים יאהב ויקבל שכר. אך הוא רופא אומן. והבין דרכו של זה שתרופת חליו הוא האכיל אותו. ותרופת חבירו הוא להרעיבו. כן יודע אלהים כי יאה עניותא לישראל זה. כי בו יתרפא מחלאי נפשו. ושתרופת השני הוא העושר כי בו יתוקן. וע"כ יתן לעשיר מדת רחמים לרחם כדי לזכות אל העושר אשר בו יתוקן. או יאמר כי הנה הוא ית' אוהב עניים ולמה מצריכם לעניות. אך הוא כי רצה לזכות את העשירים וחלק העני נתן לעשיר נוסף על חלקו. נמצא כי משל העני נותן לו. וזה יאמר נתון כו' לומר הנתון שהוא עלי לעלות מזונו תן לו. ולא ירע לבבך בתתך לו כי הלא משלו אתה נותן לו כי בגלל הדבר הוא שיברכך כדי שתתן לו מאשר נתברכת כי לכך נותן לך. או יאמר מז"ל כי אפילו עני המתפרנס מן הצדקה אם יתן צדקה ירחיב לו הוא ית'. וזה יאמר נתון תתן לו לו' אפילו אין לך ותצטרך נתון לך עכ"ז תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו באומר כי גם אתה עני כי הלא בגלל הדבר הזה יברכך כו' והוא ענין וענותיך לא אענך עוד:
ביאור דברי האלשיך הקדוש (על דברים טו, י) סובב סביב השאלה: כיצד גורמים לאדם – ולמהות הפנימית שלו (כולל היצר הרע) – לתת צדקה בשמחה ובלי כעס או טינה?
האלשיך מתמקד במילים "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ", ומפרש את המילה "לְבָבְךָ" (בשתי ביתי"ן) כרמז לשני היצרים: יצר הטוב ויצר הרע. מכאן הוא מציע מספר מהלכים פרשניים להבנת הפסוק.
חלק א': פירושים להתמודדות עם היצר הרע
1. הפירוש הכלכלי-פסיכולוגי (שוחד ליצר הרע):
- הקשר: היצר הרע אוהב כסף ורוצה להתעשר.
- הסבר: התורה אומרת לאדם: אם תיתן צדקה ("נָתוֹן תִּתֵּן"), יינתן לך מן השמיים עושר רב יותר, כי "בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה'". כשהיצר הרע מבין שהנתינה היא בעצם השקעה רווחית שתגדיל את הממון, הוא מפסיק להתנגד ואף "שמח" בזה.
2. כוח ההרגל (פסיכולוגיה התנהגותית):
- הסבר: כפל הלשון "נָתוֹן תִּתֵּן" מלמד שצריך להרגיל את הגוף לתת פעם אחר פעם. ברגע שהנתינה הופכת להרגל קבוע, היצר הרע מאבד את הכוח לעכב אותך.
3. יישוב המאמר "גלגל הוא שחוזר בעולם":
- הקושי: חז"ל אמרו שהמילה "בִּגְלַל" מרמזת על "גלגל" – אדם צריך לתת כדי שאם הוא או בניו יענו, יתנו להם. האלשיך מקשה: הרי לתת מתוך פחד מעוני זו דרגה נמוכה ("שלא לשמה")!
- התירוץ:
- לכתחילה, עיקר הצדקה צריכה להיות "לשמה" (מתוך חסד אמת).
- אולם, כנגד היצר הרע שמנסה למנוע את הנתינה, התורה מתירה להשתמש גם בשיקול הזה ("גלגל הוא") כדי להשקיט אותו.
- זו גם הסיבה שרבי חייא אמר זאת דווקא לאשתו – כי לנשים יש לעיתים צער גדול יותר על הוצאת הבית ("עינה צרה באורחים"), ולכן קל יותר לשכנע אותן בטיעון הפרגמטי הזה.
חלק ב': פירושים בדרכי ההנהגה והמשל
4. משל הרופא והחולים (מדוע יש עניים ועשירים?):
- המשל: רופא המטפל בשני חולים: לאחד הוא מורה לאכול הרבה ולשני לצום, לא מתוך העדפה, אלא כי זה מה שמרפא כל אחד מהם.
- הנמשל: הקב"ה יודע מה נכון לתיקון הנפש של כל אדם. העוני הוא ה"תרופה" לנפשו של פלוני, והעושר (יחד עם מצוות הצדקה) הוא ה"תרופה" לנפשו של אלמוני. הקב"ה לא החסיר מהעני כי הוא שונא אותו, אלא כדי לתת לעשיר הזדמנות לזכות במצווה.
5. העני נותן משלו ("פיקדון"):
- הסבר: הממון שהעשיר נותן לעני הוא אינו באמת של העשיר. הקב"ה לקח את חלקו של העני והפקיד אותו בידי העשיר.
- המסקנה: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ" – אתה רק מחזיר לעני את ה"נָתוֹן" (מה שניתן לך מראש עבורו). לכן "לֹא יֵרַע לְבָבְךָ", כי אינך נותן מרכושך הפרטי.
6. צדקה של עני (אפילו עני המתפרנס מן הצדקה):
- הסבר: הפסוק פונה גם לאדם שאין לו: "נָתוֹן" – אפילו אם מן השמיים צריכים לתת לך כי אתה עני, "תִּתֵּן לוֹ" – אל תמנע מלתת מעט לאחרים.
- ההבטחה: אם עני ייתן צדקה, הקב"ה יפתח לו פתח להתעשרות ("בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ").
סיכום תמציתי
האלשיך מסביר כי התורה משתמשת בפסיכולוגיה עמוקה: כדי לנצח את היצר הרע המונע מאיתנו לתת, מותר להשתמש במניעים ארציים (ציפייה לברכה, פחד מגלגל החוזר), לצד ההבנה הפילוסופית שהעושר אינו שלנו אלא פיקדון שנועד לעזור לזולת ולתרפא את נפשנו.
***
גם האלשיך וגם רש"י מתחברים לנו למהויות ההפוכות מהשמיטה. או אם תרצו, השמיטה כאן ממשיכה לשמיטה ממשהו אחר –
אגו, חשיבות, התמרכזות בטפל ובמתפורר.
יש לנו יצר רע. אבל הרעיון הגדול הוא לעשות הרגל – נתן תתן – כדי לשלב אותו בתוך היצר הטוב. אפשר להשתמש במניעים שלו (ציפייה לברכה) יחד עם התכלול של מה שיותר מזה. כן, אפשר לקחת את המניעים האגואיסטיים ולחלוב אותם למקום טוב. כל עוד אנחנו מצליחים "לכוף" על עצמנו את הטוב.
ולזכור, האיזון הזה בין זה שיש לנו עושר בעולם לבין זה שיש עוני הוא כזה שאנחנו צריכים לאזן. זו העבודה שלנו. דברים הובילו לדברים. אנשים מוצאים את עצמם בכל מיני מצבים.
מה שאנחנו שוכחים מפנה מקום לנתינה ולאיזון.
מה שאנחנו מקבלים אנחנו "שומטים" ו"שוכחים" באופן כזה או אחר כשאנחנו תורמים הלאה.
כי זה לא באמת שלנו.
***
בדף היומי, חולין צ"ח, מתחילים ראשית דיון בביצים טרפות או לא טרפות (אם גדל בהן גוזל/אפרוח) ולאחר מכן – מתי זה, ובכן, מטריף? (אהח, עברית, שפה משעשעת)
הדיון נע בין מספרים, 60 ל47 לגוזמא של 30, ומתקבע בסוף על שתי שיטות.
בטל בשישים הידוע שהתקבע די בהכל לבין בטל ב-100.
כשלפעמים בכלל הבטל הוא עניין של 51%, כלומר, רוב.
אבל העניין הגדול הוא –
שהשיטות הללו הן שיטות דרשניות. היינו, מגיעות או מבית מדרש או ממסורת מוסכמת.
מתי זה כך?
מתי זה כך?
הזיכרון יגיד.
אבל בשביל התלמוד.
כדי קלבע את הזיכרון.
ועל כך גם ניסיון מעניין ליישב את הסתירות שמגיעות ממסורות שונות:
מַאן דְּאָמַר בְּשִׁשִּׁים סָבַר בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת בַּהֲדֵי בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת מְשַׁעֲרִינַן וְהָוֵה לֵיהּ בְּשִׁשִּׁים מַאן דְּאָמַר בְּמֵאָה סָבַר בָּשָׂר בַּהֲדֵי בָּשָׂר מְשַׁעֲרִינַן וְהָוֵה לֵיהּ בְּמֵאָה
או במילים אחרות,
- שיטת ב-60 (בשר ועצמות): אם משערים את נפח הזרוע כולל העצמות לעומת כלל הבשר והעצמות של האיל, היחס הפיזיקלי מתכנס ל-1 ל-60. העצמות תופסות נפח ניכר אך אינן פולטות טעם איסור רב.
- שיטת ב-100 (בשר בלבד): אם משערים את נפח הבשר בלבד (בלי העצמות), היחס בין בשר הזרוע לבשר האיל כולו מתכנס ל-1 ל-100.
אפשר להשתמש בשיטה של 60 בדרך אחת,
ובשיטה של 100 בדרך אחרת.
תלוי בספירה.
אבל את הכל אפשר ליישב.
***
מזכיר האדמו"ר הזקן:
והנה שופריה דיעקב מעין שופריה דאדה"ר שתיקן חטא אדה"ר והיתה נשמתו ג"כ כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם והיה מרכבה לתורה שלמעלה שנק' בשם אדם כמ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וכו' וכמ"ש וזאת לפנים בישראל כו' אין זאת אלא תורה כו' שהיתה כלולה ומלובשת בנשמת ישראל סבא הכלולה מכל הנשמות
אכן. התיקון הגדול של אברהם אבינו היה לתקן את חטא אדם הראשון.
נשמת ישראל סבא היא הנשמה בכלל של יעקב אבינו שבתוכה במובן מסויים כלולות כל הנשמות שקשורות לישראל (למרות שיעקב אבינו בא אחרי שהיו כבר כמה וכמה נשמות לישראל ברמה מסויימת) (אבל הוא נקרא ישראל, אז בתוכו כל זה כלול).
הענין הוא,
בתוך הרעיון של יעקב יש גם את השבר של אדם הראשון וגם את התיקון של סבא שלו, אברהם אבינו.
בני אדם יכולים לתקן.
בני אדם יכולים להכליל, להיות חלק מכלל.
בני אדם, יכולים.
לשכוח, לזכור. לתת, לקבל. לשבור, לתקן.
להחליט יחד. להתבלבל.
***
וכרגיל, מי השילוח תופר הכל.
דיברנו על זמן,
דיברנו על זיכרון.
חסר, לפי הגר"א וספר יצירה – מקום.
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל כוּ' וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ כוּ' מַעְשַׂר דְּגָנְךָ כוּ' לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה כוּ'. מֵהָאֲכִילוֹת הָאֵלּוּ יָבֹא יִרְאָה לְלֵב הָאָדָם, כִּי דַּעַת הָאָדָם מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו בִּמְקוֹמוֹ, וּבְמָקוֹם נָכְרִי אֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַזְהִיר שֶׁלֹּא יִהְיֶה חִלּוּק וְהֶפְרֵשׁ בְּדַעַת הָאָדָם רַק יִמָּשֵׁךְ אַחַר רְצוֹן הַש"י בְּכָל מָקוֹם בְּדֵעָה שְׁלֵמָה.
דעת האדם – והיראה שלו – מגיעה מהמקום.
אבל שימו לב.
המקום אינו רק המקום הפיזי.
המקום הוא במובן מסויים, עניין של שילוב זמן ושילוב של נפש. היינו, זמן ואדם יכולים ליצר מקום, בדיוק כמו משוואה של מהירות כפונקציה של אורך וזמן.
דעת האדם מיושבת במקומו… רק ימשך אחר רצון הש"י.
המעשר הוא תמידי אך שאר המצוות בחלקים האלה, חלקן, כמו שראינו, הן עניין של זמן.
-קח אותו לאטטט את הזמןןן-
***
כך שלושת המונחים הללו קיימים לנו גם כאן.
שנזכה לזכור את שצריך לזכור.
שנזכה לשכוח את מה שלא צריך להיות.
שנזכה לשמור את מה שצריך להיות מודחק.
ולפתוח ולהסיר את מה שצריך.
אהבות
בכסה ליום חגנו, כי שיר של יום חמישי
צרי
