י"ח מרחשוון 29.10.26
ונפתח בזה שאין טעם בלהיות גזען בעולם הזה, לא כלפי 20% מהמדינה שלנו ולא כלפי הרבה מאומות העולם, כולל אלה שעושות איתנו הסכמים בגלל בראשית כ' י"ג:
וְגַ֥ם אֶת־בֶּן־הָאָמָ֖ה לְג֣וֹי אֲשִׂימֶ֑נּוּ כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא׃
כי זרעך הוא.
יש סיבות לחשוד באויבים, יש סיבות לבקש בקשות הגיוניות כמו הכרה בזכותנו על האדמה הזו. אין טעם בלהתכחש לפסוק הזה.
**
פסוק כ"א בפרק זה רש"י ואחריו המהר"ל מביאים עניין מעניין:
וַיֵּ֖שֶׁב בְּמִדְבַּ֣ר פָּארָ֑ן וַתִּֽקַּֽח־ל֥וֹ אִמּ֛וֹ אִשָּׁ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ {פ}
מארץ מצרים. מִמְּקוֹם גִּדּוּלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וְגוֹ' (בראשית ט״ז:א׳), הַיְנוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי זְרֹק חוּטְרָא לַאֲוִירָא, אֲעִיקְּרֵיהּ קָאֵי:
ממקום גידוליה. דאם לא כן למה הוצרך לומר מ"מצרים", דמאי נפקא מיניה, אלא לומר לך דכל דבר הולך אחר עיקרו ויסודו:
עיקר יסוד הוא בדיוק העניין של אברהם אבינו. איש של עקרונות, אפשר לבנות מזה אחלה דבר תורה לשבת רק מהרעיון הזה. שכל ענייני לך לך, וירא וגם במובן מסויים חיי שרה ותולדות זה פרשיות של עקרונות שחוזרים אל עצמם.
ההקרבה – אתה תלך, לעצמך, מעצמך. משם לכאן, הכאן המיסטי שבו אתה אשכרה אמור להיות ותהיה האדם היחיד בערך בהיסטוריה שיכול להיות שם, שה שם שלו הופך ל פה במלוא המובן בלי שום בעיה.
ההקרבה – אתה תתן את בנך יחידך אשר אהבת.
אתה לא תקבל מה שלא צריך. אתה לא תיקח את מה שלא צריך.
אתה תעשה את מה שצריך.
אתה תהיה אמפתי – כלפי קרוב משפחה שמוק (לוט) וכלפי השפחה שלך שלא עשתה רע לפחות לא לפי הפשט (הגר). אתה תעז לקחת את האמפתיה הזו לקצה כשכמעט תקריב את הבן שלך יחידך אשר אהבת. למרות שגם את ישמעאל, אם לא אהבת, אז לפחות הרגשת, משהו.
העיקר והיסוד הם העניין של אברהם – לא קלאסית קבליסטית (זה יותר יוסף, או אהרון/דוד; אברהם קלאסית בקבלה בחסד). אבל יש כאן מפורש עניין שכזה (וגם במקורות אחרים קושרים את זה כמובן למילה ולעוד דרשות שונות ככה שזה לא מופרך ומופרח) (אין כזו מילה מופרח אבל זה נחמד).
עניין נוסף לעיקר שחוזר, פס' ט"ז למול פסוק כ':
וַתֵּ֩לֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל־אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ׃
וַיְהִ֧י אֱלֹהִ֛ים אֶת־הַנַּ֖עַר וַיִּגְדָּ֑ל וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וַיְהִ֖י רֹבֶ֥ה קַשָּֽׁת׃
למה דווקא קשת פעמיים?
האין השימוש שלו בקשת זו המטאפורה, זה האובייקט-הנבחר, הדרך שלו לבטא ולעשות סובלימציה לאותו מרחק-קשת שאמו שלו הייתה כמעט שם כדי לנטוש אותו, כשבדיוק באותו רגע, לא נטשה אותו (כי לא יכלה לשאת) אלא זכתה לאיזה הארה ניסית שגרמה לה דווקא כן להכיל אותו?
זה אותו עיקר ויסוד.
עיקר ויסוד יכולים להיות גם טראומה מעצבת.
***
אני חושב שספציפית על הסגמנט הזה אני יכול לשבת יום שלם. אין לי כזה. יום חמישי. זה יום עמוס.
***
בבכורות ממ"א ישמעאל חוזר אלינו בדמותו של רבי ישמעאל, שטוען טענה רדיקלית קשה ולא פשוטה באזניים שלוקחות את זה למקומות פוסט מודרניים – אין לך מום יותר גדול מאנדרוגינוס (אינטרסקס) בבע"ח שראוי לבכורות.
אממה?
חכמים אחרונים שעליהם הסוגייה מסתיימת אומרת משהו אחר ששטיינזלץ מפרש יפה –
"תאמר שברייתא זו היא כדעת רבנן בתראי [החכמים האחרונים] שבמשנתנו, האומרים שאנדרוגינוס בוודאי אינו זכר, אלא הוא בריה בפני עצמה, והוצרך הכתוב למעטו מהקרבה. "
מבינים?
בריה בפני עצמה.
אז ממעטים מהקרבה והוא לא בכור, כי הוא לא זכר פרופר. פסדר. אז לא זכר סיס מלא שזה מה שמתכוונים. אז שלא יהיה.
אבל הנה משהו יפה.
הוא ברייה בפני עצמה.
התלמוד מאשש, ולא פעם ראשונה (כל המשניות האחרונות בעירובין אם אני זוכר נכון). רק אומר.
***
על מה התניא מדבר היום באגרות קודש כ"ח? ובכן, דברים שהם מבחינתי גבולי בעבודת אלילים כי זה הייחוד של הצדיק:
והנה מודעת זאת דאבא יונק ממזל השמיני כו' והוא תיקון ונוצר אותיות רצון והיא ג"כ עת רצון המתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה בעת פטירת צדיקי עליון עובדי ה' באהבה במסירת נפשם לה' בחייהם ערבית ושחרית בק"ש שעי"ז היו מעלים מ"נ לאו"א בק"ש כידוע. (וכן בת"ת דמחכמה נפקא) ועי"ז היו נמשכים ויורדים בחי' מ"ד מתיקון ונוצר חסד והם הם המאירים בבחי' גילוי בפטירתם כנודע שכל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו למעלה בבחי' העלם והסתר מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה בעת פטירתו והנה ע"י גילוי הארת תיקון ונוצר חסד בפטירתן מאיר חסד ה' מעולם עד עולם על יראיו ופועל ישועות בקרב הארץ לכפר על עון הדור אף גם על הזדונות שהן מג' קליפות הטמאות שלמטה מנוגה לפי שמזל דנוצר ממו"ס דא"א מקור הבירורים ואתהפכא חשוכא דשבירת הכלים לנהורא דעולם התיקון. משא"כ בקרבנות שע"ג המזבח שאינן מכפרים אלא על השגגות שהן מהתגברות נפש הבהמית שמנוגה כמ"ש בלקוטי תורה פ' ויקרא ולכן נסמכה לפ' פרה דוקא מה פרה וכו' ובילקוט פ' שמיני הגי' מי חטאת וכו':
קבלה זה עניין מעניין. היא מאפשרת תהליכים קוסמיים מטאפיזיים מעניינים מאד שקשורים נניח, למוות של צדיק. מבינים? כל האנרגיה הקוסמית המיסטית שנוצרת בחייהם, בייחוד בשימור תפילות, מתפרצת במותם ומכפרת על עוונות.
אני לא מת על מוות שמכפר עוון. מצטער, זה נוצרי מדי בשבילי וזה הוביל לתוצאות קטסטרופיות עבור העם שלי, אז איך אומרים, אזהרת טריגר אני מרגיש לא בטוח. כזה.
אבל הי, הוא קשר את זה לאתמול ולפרה האדומה. למה לא.
***
ועל ענייני עיקרים, צדיקים, אנדרוגינוסים ומה לא בא המי שילוח לנקודה המעניינת הזו:
כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי. שׁוֹמֵעַ הוּא עִנְיַן הֲבָנָה לְפִי שֶׁאִיתָא (בַּגְּמָרָא) (בראשית רבה פרשה נ"ג,ח') כִּי הַרְבֵּה עֲקָרוֹת נִפְקְדוּ עִמָּהּ וּמִסְּתָמָא לֵיצָנֵי הַדּוֹר הָיוּ אוֹמְרִים מִי יֹאמַר לָנוּ שֶׁהַנֵּס בָּא מִכֹּחַ שָׂרָה וַהֲלֹא הַרְבֵּה עֲקָרוֹת נִפְקְדוּ, וְעַל כֵּן אָמְרָה שָׂרָה "כָּל הַשּׁוֹמֵעַ" הַיְינוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲבָנָה יָבִין שֶׁהַצְּחוֹק שֶׁעָשָׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁבִילִי הוּא.
הצחוק גם כן נעשה מה'.
גם מה שנראה כמו חילול ה' הוא בעצם ממנו. כדי להוכיח. כדי להדגים.
כך בהמשך עם פרעה והקשיית הלב – הרי היה אפשר פשוט להפשיר את הלב של פרעה. אבל לא, היה צריך להדגים משהו. איך אומרים, להראות דוגמה.
לא פשוט.
***
אז מה אתם למדתם מזה?
תגידו בהמשך.
שיהיה אחלה סופש
חמישי שמח
צרי
