דבר תורה יומי | י"ז מרחשוון

י"ז מרחשוון 28.10.26

בראשית י"ט כ"ג

הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה׃

כמה מעט פירושים על הפסוק הזה. והמלבי"ם:

השמש יצא, בעת שבא לוט לצוער יצא השמש על הארץ. וזה האות שהלך במרצה שלא כדרך הרגיל וכמ"ש חז"ל, וה' המטיר ר"ל וכבר המטיר ה', כי מעת שעלה השחר שאז הוציאו את לוט ויניחהו מחוץ לעיר התחיל המהפכה בסדום (והתבאר אצלי בפי' התנ"ך בכ"מ שבמאמר המסודר יקדים הפעל אל השם, וכ"מ שהקדים את השם אל הפעל מורה שהיה המעשה הזו קודם לכן, כמ"ש רש"י והאדם ידע קודם לכן, וה' פקד את שרה קודם לכן, וכן במקומות הרבה, וכן ממה שלא אמר וימטר ה' וכתיב וה' המטיר, ר"ל וכבר המטיר ה' גפרית ואש, ר"ל קודם שעלה השמש, כי תיכף שהוציאו את לוט מן העיר התחילה המהפכה) ובאר שלא היה מכה טבעיית שלפעמים יתקבצו עננים שיש בתוכם חלקי גפרית ואדים אשיים, כי השמש היה אז על הארץ, ועננים גפריתים עפרורים כאלה הם עבים שחורים מאפילים אור השמש, וכן לא היה איזה שנוי בהאויר שהרה חלקים זרים כאלה בקרבו, כי לוט בא צערה, ואויר רע ומופסד כזה א"א לבע"ח לעבור בו, ולא תאמר שהיה זה מן האדמה כמו שיקרה שיעלו אדים כאלה מן האדמה המלאה גפרית או ע"י הרים הפותחים את לועם ויריקו גפרית וזפת בוערה, כי וה' המטיר, שהיה מטר היורד מלמעלה למטה, ומזה מבואר שהיה מאת ה' מן השמים, שלא היה ענין טבעיי רק השגחיי:

כמה דברים יש לנו פה.

הניסיות של העסק הזה.

הוא עשה את זה מהר.

ההרס היה ניסי.

כמה נסים, בתוך פסוק אחד.

נסים איומים ונוראיים. אבל אני עדיין תוהה. האם יש סוד גדול יותר?

מנחת שי:

השמש יצא. ג' סבירים יצאה חד בתורה חד בנביאים חד בכתובים:

שלוש פעמים בכל המקרא השמש הוא זכר.

ובעל הטורים מוסיף:

השמש יצא וגו' הפסוק מתחיל בה"א ומסיים בה"א מלמד שהלך ה' מילין קודם שיצא השמש:

5 מילין. 5 ק"מ? פי כמעט 2? תוך לילה? המ. את האמת, הגיוני, אבל, מעניין.

***

ובכל זאת משהו אחר תופס אותי בפסוק הזה.

***

בכורות מ' זה דף שהיה קשה לי ולא היה לי הרבה מה להביא. פשוט רשימות של מומים ו-ויכוחי עליהם. ייתכן והיה זה יום ארוך ועם טירוף הבחירות של היום ואתמול אני לא ישנתי טוב והמוח שלי לא הכי איתנו.

ועוד שלשה מיני מומים הוסיף, אמרו לו חכמים: לא שמענו את אלו. ומה הוסיף? בכור בהמה שגלגל עינו עגול כשל אדם, ופיו דומה כשל חזיר, ושניטל רוב החלק המדבר בלשונו (אילו היה זה אדם שמדבר), כלומר, החלק שאינו דבוק למקומו. בית דין של אחריהן אמרו: גם שלושה מומים אלו שמנה אילא הרי זה מום, ומותר לשחוט על כך את הבכור.

ואני תמה, איך המומים האלה קשורים בקצרנות שלהם לאותו ההרס הנסי שהזכרנו קודם והמסע הנסי. העיוות של החללזמן. העיוות של ההרס.

העיוות שיכול להיות לחיה שעיניה כאדם, פיה כחזיר – ושהלשון שלה שדומה לאדם לא איתה (עז/כבשה).

גם העיוות יכול להיות אנושי.

***

בתניא אנחנו מתחילים את אגרת הקודש כ"ח שדנה על עניין אחר. פרה אדומה.

 למה נסמכה פ' מרים לפ' פרה לומר לך מה פרה מכפרת וכו'. וצריך להבין למה נסמכה דוקא לפרה אדומה הנעשה חוץ לשלש מחנות אלא דחטאת קריי' רחמנא [בכת"י הנוסחא הנעשה בחוץ. ומן תיבת לשלש עד תיבת רחמנא ליתא בכת"י] ולא נסמכה לפ' חטאת הנעשה בפנים על גבי המזבח כפרה ממש. אמנם נודע מזוה"ק והאריז"ל סוד הקרבנות שעל גבי המזבח הן בחי' העלאת מ"נ מנפש הבהמית שבנוגה אל שרשן ומקורן הן בחי' ד' חיות שבמרכבה הנושאות את הכסא פני שור ופני נשר וכו'. ועי"ז נמשכים ויורדים מ"ד מבחי' אדם שעל הכסא הנקרא בשם מלכא וז"א. אכן בשריפת הפרה אדומה הנה ע"י השלכת עץ ארז ואזוב וכו' ונתינת מים חיים אל האפר נקרא בשם קידוש מי חטאת במשנה והיא בחי' קדש העליון הנקרא בשם טלא דבדולחא כמ"ש בזוה"ק שהיא בחי' חכמה עילאה ומוחא סתימאה דא"א ועלה איתמר בדוכתי טובא בזוה"ק בחכמה אתברירו ואתהפכא חשוכא לנהורא דהיינו עולם התיקון שנתברר ונתתקן ע"י מוחא סתימאה דא"א מעולם התהו ושבירת הכלים שנפלו בבי"ע וכו' כנודע. ולזאת מטהרת טומאת המת אף שהוא אבי אבות וכו' ולמטה מטה מנוגה:

אם המזבח והקרבנות התמימים (בכורות) עוסקים בשמירה על השלמות הקיים והרחקת כל רבב ומום, הרי שפרה אדומה (והפסקה בתניא) עוסקת בירידה אל הפינות הכי שבורות, מרוחקות ופגומות של המציאות – ומציאת השורש האלוהי העליון שדוקא הוא מסוגל לרפא ולטהר אותן. התניא מסביר שדווקא המעשה של הפרה האדומה (השלכת עץ ארז ואזוב אל תוך השריפה בחוץ) מגיע למקור עליון עמוק הרבה יותר מאשר הקרבנות הרגילים – מקור שנקרא "חכמה עילאה" / "טלא דבדולחא". במקור הזה מתקיים הכלל: "אתהפכא חשוכא לנהורא" (הפיכת החושך עצמו לאור).

***

ומכאן, למי שילוח:

כִּי עָצֹר עָצַר ה' וְכוּ' וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה וְכוּ'. בַּמִּדְרָשׁ (תנחומא ויחי ח') "אֲנִי ה' הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לַח הִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ". "הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לַח", זֶה אֲבִימֶלֶךְ. "הִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ", זֶה אַבְרָהָם. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (יחזקאל ל"ג,כ"ד) "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם", הַיְינוּ כִּי מִצִּדּוֹ לֹא הָיָה אַבְרָהָם רָאוּי לְהוֹלִיד כִּי הָיָה דָּבוּק בְּהַש"י בְּתַכְלִית הַפְּשִׁיטוּת וּמִי שֶׁהוּא דָּבוּק בְּהַש"י בִּשְׁלֵמוּת אֵינוֹ נִמְצָא בּוֹ דָּבָר בִּלְתִּי פְּשִׁיטוּת וְאַחְדוּת לְחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים, וְלָכֵן כַּאֲשֶׁר רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּוָּלֵד יִצְחָק אָבִינוּ מֵאַבְרָהָם הָיָה קֹדֶם מַעֲשֵׂה אֲבִימֶלֶךְ, כִּי אֲבִימֶלֶךְ רָצָה לִגְזֹל מֵאַבְרָהָם שֶׁתַּחַת יָדוֹ, וְהָיָה הַמִּשְׁפָּט מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וְאֵצֶל הַפְּלִשְׁתִּים הוּא כֹּחַ הַגְּבוּרָה שֶׁבָּעוֹלָם וְלָכֵן שִׁמְשׁוֹן הַגִּבּוֹר הָיָה תָּמִיד מִתְלַחֵם עִמָּהֶם, וְלָכֵן כֹּחַ הַגְּבוּרָה הַלָּזֶה נִתַּן לְאַבְרָהָם, וְכַאֲשֶׁר נִתַּן לְאַבְרָהָם הָיָה בְּלִי שׁוּם גְּבוּל, כִּי כָל כֹּחוֹת אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶצְלָם הוּא בִּגְבוּל וְכַאֲשֶׁר יָבֹאוּ לְתוֹךְ יִשְׂרָאֵל אָז יִהְיֶה בְּלִי שׁוּם גְּבוּל כִּי הֵם דְּבוּקִים בְּהַש"י גַּם כֵּן בְּשָׁרְשָׁם וְלֹא בְּשׁוּם גְּבוּל, וְלָזֹאת יִתְפַּזְּרוּ יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאֻמּוֹת כְּדֵי שֶׁיְּקַבְּלוּ כָּל כֹּחוֹתָם שֶׁנִּמְצָא אֵצֶל כָּל אֶחָד מֵהַשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, וְאֶצְלָם יִהְיֶה בְּלִי גְּבוּל. וְכֵן כְּתִיב בִּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (בבא מציעא פ"ו:) שֶׁלָּקַח נָשִׁים מֵהַרְבֵּה אֻמּוֹת, כִּי כָל תֹּקֶף שֶׁנִּמְצָא בֵּין כָּל אֻמָּה הִיא הָעִקָּר בַּנְּקֵבוֹת וּבִפְרָט אֵצֶל בַּת מֶלֶךְ, וְלָכֵן כַּאֲשֶׁר יִכְבְּשׁוּ כָּל הַכֹּחוֹת הָאֵלּוּ יִצְמַח מֵהֶם טוֹבָה אֵצֶל יִשְׂרָאֵל "נֵצֶר מַטָּעַי".

הטקסט הראוותני והמופלא הזה מתוך ה'מי שילוח' (רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצ'א, על פרשת וירא) סוגר את המעגל שבנית כאן בצורה מרהיבה. הוא מציע את המנגנון התיאולוגי-פסיכולוגי המקשר בין כל הנקודות שנגענו בהן: המלבי"ם, בכורות מ', והתניא.

אם נתמצת את הרעיון של ה'מי שילוח', הוא טוען כך: אברהם בשרשו היה שרוי ב"תכלית הפשיטות והאחדות" – רוחניות מופשטת, סטרילית, מורמת מעם, שאין בה שום יצירה או הולדה ("עץ יבש"). כדי שתוכל להיוולד ממנו חיוניות פיזית וגשמית בעולם (יצחק, המייצג את מדת הגבורה והצמצום), אברהם היה חייב "לשאוב" ולהפקיע את כח הגבורה הגשמי מאבימלך הפלישתי.

מכאן גוזר ה'מי שילוח' יסוד עצום: כדי ליצור משהו שלם, חייבים לרדת אל ה"בחוץ", אל האומות, אל המקומות המוגבלים והיצריים, ולדלות משם את כוחות החיים.

הנה איך ארבעת התחנות שנגעת בהן מתחברות לפסיפס אחד:

1. "עץ יבש" מול "מום" – הסטריליות מול חיוניות הגוף (מסכת בכורות)

• בבכורות מ': ראינו את הניסיון של המקדש להגדיר "שלמות" ושיש רתיעה מכל מום או חריגה מורפולוגית. אבל מקדש שדורש רק שלמות סטרילית עלול להישאר מנותק מהחיים.
• במי שילוח: ה'מי שילוח' קורא לסטריליות הזו "עץ יבש". אברהם כשהוא רק "אחד" – דבוק בה' בפשיטות מוחלטת – הוא עקר! הוא לא יכול להוליד חיים. הקדושה הסטרילית, הטהורה לחלוטין, חסרה את יצר החיים והגבורה. כדי שיהיו חיים בעולם, חייבים לשלב את היסוד החומרי, המוגבל והגשמי.

2. ה"בחוץ" כמקור התיקון – אבימלך ופרה אדומה (ספר התניא)

• בתניא (איגרת הקודש כ"ז): ראינו שאת טומאת המות (הפגם העמוק) לא מתקנים "בפנים" על המזבח, אלא דווקא על ידי פרה אדומה שנעשית בחוץ (חוץ לשלש מחנות), ששם נמצאת "חכמה עילאה" ההופכת חושך לאור.
• במי שילוח: ה'מי שילוח' מסביר בדיוק למה מגיעים לבחוץ! ישראל נפוצו בין 70 האומות (וגם שלמה לקח נשים נוכריות) כדי ללכוד את כוחות החיות המפוזרים בחוץ ולפדות אותם. אבימלך החזיק אצלו את כוח הגבורה; רק כשאברהם "עובר דרכו" ומתמודד עם הסיטואציה המורכבת הזו, הכוח הזה נפדה אל הקדושה ומשתחרר להולדת יצחק.

3. הנס שבתוך האויר והשמש (המלבי"ם בסדום)

• במלבי"ם: ראינו שהמהפכה של סדום התרחשה כשהשמש כבר זרחה והאוויר נשאר טהור ("ולוט בא צוערה"), כדי להוכיח שההשגחה פועלת בתוך המציאות מבלי להרוס את אוויר העולם.
• במי שילוח: ה'מי שילוח' מראה איך ההשגחה האלוהית לוקחת כוח מוגבל וגשמי (כוח הגבורה של הפלישתים) וכשהיא מעלה אותו לישראל, הוא הופך ל"בלי שום גבול". האירוע ההיסטורי/גשמי אינו הרסני, אלא הופך לנצר מטעי להתפתחות הקדושה.

***

יש עוד לדרוש בזה. אבל השעה מאוחרת, וכבד לי היום.

אוהבים

צרי