ט"ז מרחשוון 27.10.26
שוב אני והנחמה לייבוביץ' שבדם (תודה ממש אמא):
בראשית י"ט:
פס' ג'
וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃
פס' ט'
וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃
בשני המקרים יש הפצרה. בשני המקרים אונקולוס מתרגם את זה ל"יתקיף".
ומעניין כי יש לנו שתי דרכים לראות את זה בעברית מודרנית שהן די מבריקות.
- בפס' ג', אנחנו יכולים לראות את זה כתוקף. ולידציה. "אני רואה שאתם ברחוב וזבל לכם. בואו."
- בפס' ט', כשהדרמה מתחוללת, מפרש רד"ק ש:
וַיִּפְצְרוּ. הִרְבּוּ לְדַבֵּר בּוֹ דְּבָרִים רָעִים מְאֹד. וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם ״וּתְקִיפוּ״, רוֹצֶה לוֹמַר הֶחֱזִיקוּ בּוֹ לַהֲסִירוֹ מִלִּפְנֵי הַפֶּתַח כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ.
הרמב"ן אומר בדיוק ההפך, אגב:
וַיִּפְצְרוּ בָּאִישׁ בְּלוֹט לֹא מָצָאתִי הַמִּלָּה הַזֹּאת רַק בְּדִבְרֵי הַפִּיּוּסִים, אִם כֵּן נְפָרֵשׁ זֶה שֶׁפִּיְּסוּ מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה שֶׁיִּפְתַּח לָהֶם הַדֶּלֶת, וְכַאֲשֶׁר לֹא רָצָה לַעֲשׂוֹת כֵּן נִגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר אוֹתוֹ. אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד בִּפְנֵי הַדֶּלֶת וְלֹא הָיָה מַנִּיחָם לְקָרְבָה אֵלָיו, וְהֵם פִּיְּסוּ מִמֶּנּוּ לָסוּר מִפְּנֵיהֶם כִּי לֹא הָיוּ רוֹצִים לִפְגֹּעַ בּוֹ, וְזֶה טַעַם "גֶּשׁ הָלְאָה", שֶׁיִּגַּשׁ לְמָקוֹם אַחֵר:
הכלי יקר מעלה כאן שאלה מטורפת בהתייחס לחוק, משפט ואסימילציה לתוך חברה עם חוקים משלה:
הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט. הֲרֵי בְּאוֹתוֹ יוֹם מִנּוּהוּ שׁוֹפֵט עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י, וְלָמָּה הִתְרַעֲמוּ עָלָיו? וְהַנָּכוֹן הוּא כְּפֵרוּשׁ הַמְפָרְשִׁים בְּכֶפֶל לָשׁוֹן ״וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט״, שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לִשְׁפֹּט דָּבָר שָׁפוּט כְּבָר, כִּי כְּבָר שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט שֶׁאוֹרֵחַ בְּרַגְלָיו לֹא יָבֹא אֶל הֵיכָלוֹ שֶׁל שׁוּם אֶחָד, וְאֵיךְ אַתָּה רוֹצֶה לְשַׁנּוֹת הַחֹק הַשָּׁפוּט כְּבָר? כִּי אַדַּעְתָּא דְּהָכֵי לֹא קִבַּלְנוּךָ לַעֲשׂוֹת חֻקִּים חֲדָשִׁים. וּמַה שֶּׁתָּלוּ הַדָּבָר בְּ״אֶחָד בָּא לָגוּר״, כִּי אָמְרוּ שֶׁאֵין לְךָ דִּין תּוֹשָׁב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ לְשַׁנּוֹת הַחֻקִּים כְּפִי צֹרֶךְ הַשָּׁעָה, אֶלָּא גֵּר אַתָּה, וְאַדַּעְתָּא דְּהָכֵי קִבַּלְנוּךָ לְהִתְיַשֵּׁב עִמָּנוּ, כְּדֵי שֶׁתַּסְכִּים עַל כָּל הַחֻקִּים שֶׁלָּנוּ.
וחזקוני מתמצת את זה:
עתה נרע לך מהם הרי אתה אורח כמותם ונוהג עצמך כבעל הבית.
***
בעיקרון, טנג'נט. העליה הספציפית הזו, היינו פרק י"ט כמכלול וספציפית עד פסוק כ' זה אחד מהפרקים האלה שהם בדיוק פרק לפני הסוף עונה, יעני, איפה שכל המתח מתקיים. לעזאזל, זה פרק שיש בו טעם נדיר במיוחד (שלשלת) על ההתמהמהות. אם זה לא דרמה אז מה זה?
ומה חסר פה תגידו? הכנסת אורחים, אקשן, הזמנה מזעזעת לאונס משני צדדי המתרס (צדיק?! לוט?!), מלאכים שמורידים את התחפושת ומכים בסנוורין (האם זה אור חזק או פשוט לגרום להם להתבלבל?), בריחה, התמהמהות, ניסיון לשמור על אנשים, דאבל מינינג על התקפה…
אבל הפעם הבאתי את העניין כאן שהוא כאמור ההבדל בין תוקף לבין בלבול עצמי. ההתקפה כאן שכביכול נסתרת בין רדק לבין רמבן לא סתירה האי בכלל. בשני המקרים מנסים לשכנע בנאדם רק שהפעם זה לא בשבילו.
בפעם הראשונה כשלוט שכנע את המלאכים זה היה בשבילם.
זה העניין בתיקוף וזה העניין בגזלייט.
בשני המקרים מדובר לפנייה לבנאדם פנימה, זה כמעט אקט חדירתי במובן המנטלי.
וכל אלה בגלל שבפסוק העיקרי בשיח אנחנו רואים את העניין של השיפוט, של ההחלטה. של הלהבין לאן נכנסת. בחוקים שלנו מי שנחשב לגר חוטף כך וכך וכך. לך תתווכח.
ובלי שהם יודעים, הולכים להרוס הכל. הם לא ראויים לזה. חוק לא חוקתי הוא לא חוק ששווה שישאר.
צריך להחליט, איכשהו, על אמות מוסר סבירות. אפשר לחוקק אינסוף חוקים מול אמות מוסר בלתי סבירות.
***
אני אדם ליברלי. בהרבה מובנים יש שהיו מחשיבים אותי ל WOKE לפני שנים אחדות. אחרי השביעי קרה מה שקרה לכל ישראלי שהיה סבבה עם התנועה בגדול כי היה בעד שלאנשים יהיה יותר חופש וסבבה גם לא תחת ערכים מסויימים.
אבל הנה העניין.
חייב להיות אמצע בין "כל אספקט מוראליסטי אפשרי אונטולוגית הוא זהה" לבין "רק יהדות אורתודוקסית / נצרות קתולית או אוונגליסטית / רק איסלאם סוני/שיעי הוא האמת". היינו, דת ממוסדת אברהמית.
חייב.
חייב להיות אמצע בו הגיוני להסתמך על דברים מסויימים והגיוני שלא.
בשביל זה מדינות נניח עושות חוקה.
בשביל זה ניסו לחוקק פה חוקי יסוד.
הצרה היא שהנה העניין.
לא תמיד כזה קל להחליט.
התורה הייתה בזמנו פתרון נפלא יחסית לשאר העמים באיזור. היום יש בה קטעים שדי מרימים לך להנחתת הספק כמו להציע את הבנות שלך ל… זה. זה כתוב במפורש, אני לא חוזר על זה.
וזה בסדר שהיום אנחנו במקום אחר. יש לנו גם ביוב. יש לנו חיסונים. מכוניות ומטוסים. יש לנו מכונות ממכר לארטיקים למען ה'.
אני לא אומר שהתורה לא נצחית. הנה. אני לומד אותה על הבוקר עם מפרשים.
אני אומר שאנחנו צריכים להחליט על אמות מוסר, כי אם לא, נמצא משני הכיוונים של המתרס אחלה הצדקות, למה להציע את הבנות שלנו ל…. לזה.
***
בכורות ל"ט ע"א
אוֹ דִלְמָא בְּכׇל סְעוּדָה וּסְעוּדָה אִם תִּמְצֵי לוֹמַר בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה קֹדֶם אֲכִילָה אוֹ לְאַחַר אֲכִילָה קֹדֶם אֲכִילָה וַדַּאי מְעַלֵּי לֵהּ כְּסַמָּא לְאַחַר אֲכִילָה מַאי קֹדֶם שְׁתִיָּה אוֹ לְאַחַר שְׁתִיָּה וְקֹדֶם שְׁתִיָּה וַדַּאי מְעַלֵּי לֵהּ כִּשְׂעָרֵי לְאַחַר שְׁתִיָּה מַאי
קָשׁוּר אוֹ מֻתָּר מֻתָּר וַדַּאי מְעַלֵּי לֵהּ קָשׁוּר מַאי לְבַדּוֹ אוֹ עִם חֲבֵרוֹ עִם חֲבֵרוֹ וַדַּאי מְעַלֵּי לֵהּ לְבַדּוֹ מַאי
בָּעִיר (וּבַשָּׂדֶה) [אוֹ בַּשָּׂדֶה] בַּשָּׂדֶה וַדַּאי מְעַלֵּי לֵהּ בָּעִיר מַאי בָּעֵי רַב אָשֵׁי אִם תִּמְצֵי לוֹמַר בַּשָּׂדֶה גִּנָּה הַסְּמוּכָה לָעִיר מַאי תֵּקוּ
מלא שאלות של מה שצריך לעשות עם בהמה ברמת טיפול ובעיקר תזונתי אליה.
וכל פעם, רגע, אם שותה ואז אוכלת, בשעורים סבבה בשאר…?
אם אוהבת להיות בחוץ אחלה אבל מה קורה כשבעיר…?
והכל נשאר בתיקו.
הממ.
***
דיון שלם שם שאני טיפה אדלג על להביא את כולו תוהה על שתי ברייתות שלכאורה סותרות אחת את השנייה. אחת אומרת שבהמה שנולדת עם כליה אחת לא במום, האחרת אומרת שאם נולד ככה הוא בחיסרון, במום. אז מי צודק?
וכל הזמן חוזר הביטוי – לכולי עלמא. כלומר, איזשהו ניסיון לקבוע סוג של אוניברסליות בין כל זה.
מעניין.
כל ע"ב (חלק מע"א) מתעסק בשאלה אחרת:
האם מום פנימי, שאינו גלוי, נחשב מספיק מום כדי שנפסול?
וול, תלוי איזה מום.
כאמור עם הכליה, זה כן.
***
אנשים סדום נראו כמו אנשים רגילים. אפילו עשירים. אנשי סדום היה להם חוק ומשפט. אבל היה להם מום מאד רציני.
אדם יכול להיות אחלה בהרבה דברים ויכול להראות אחלה בהרבה דברים. אבל יהיה בו מום.
זה לא אומר שהוא יהיה דפוק עד הסוף. יש מה לעשות עם בכור עם מום.
אבל הוא לא יכול להתאים לדברים מסויימים.
***
בניגוד חמור לכל התהיות המוסריות הקשות שיש לנו הן מהתורה והתלמוד מגיע התניא עם סיום אגרת קודש כ"ז:
והנה יש עוד בחי' הארה לתלמידיו רק שאינה מתלבשת בתוך מוחם ממש כראשונה רק מאירה עליהם מלמעלה והיא מעליית רוחו ונשמתו למקור חוצבו דהיינו לחקל תפוחין קדישין ועי"ז נעשה שם יחוד ע"י העלאת מ"נ מכל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו ונזרעו בחקל תפוחין קדישין אורות עליונים מאד לעומת תחתונים אשר הם תורתו ועבודתו והארת אורות עליונים אלו מאירה על כל תלמידיו שנעשו עובדי ה' על ידי תורתו ועבודתו והארה זו שעליהם מלמעלה מכנסת בלבם הרהורי תשובה ומעשים טובים וכל המעשים טובים הנולדים מהארה זו שמאירה מאורות הזרועים בשדה הנ"ל נקרא גידולי גידולין והארה זו היא בהעלם והסתר גדול כמו שמש המאיר לכוכבים מתחת לארץ כדאיתא בתיקונים על משה רבינו ע"ה שאחר פטירתו מתפשטת הארתו בכל דרא ודרא לששים רבוא נשמות כמו שמש המאיר מתחת לארץ לששים רבוא כוכבים:
כי יש אנשים שאין בהם מום וראויים לזה, לכאורה. הצדיק, בחסידות, וספציפית כאן של חב"ד. כל מעשיו, תורתו, עבודתו – נזרעו בשדה התפוחים הקדושים (אחד הסמלים הגבוהים של הזוהר, תודות לשיר השירים). הצדיק יכול להאיר מטה. מי שאין בו מום אם אני משווה למה שלמדנו בבכורות, יכול להאציל מטה.
כלכלת זרזופים ניאו ליברלית של קדושה משהו.
אור של אדם אחד יכול להתפשט מאד, אם אנחנו ממשיכים את השיח מאתמול על שדות של מוסר.
שהופכים,
לשדות של קדושה.
מי היה מאמין שאולי יש גם חלקיקי קדושה…
***
כרגיל, מי שילוח תופר את זה יפה:
אָכֵן כַּאֲשֶׁר אָמְרָה לוֹ שָׂרָה גָּרֵשׁ אֶת הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ וְהַשי"ת הִסְכִּים עַל זֶה בְּאָמְרוֹ "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ", אָז הֵרַע לוֹ מְאֹד שֶׁרָאָה שֶׁגַּם בְּיוֹצְאֵי יְרֵכוֹ יֵשׁ בָּהֶם הִיפּוּךְ מִכְּבוֹד שָׁמַיִם, וְדָאַג שֶׁמָּא מַעֲשָׂיו אֵינָם רְצוּיִים לִפְנֵי הַש"י, אַךְ כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ לוֹ אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל, "אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה", תֵּיבַת "כֹּל" הִיא רִבּוּי, שֶׁאֲפִילּוּ הַסַּלְקָא דַּעְתָּךְ גַּם כֵּן טוֹב, וְהַסַּלְקָא דַּעְתָּךְ הָיָה יִשְׁמָעֵאל וְהַקמ"ל הוּא יִצְחָק, וְזֶה הָיָה לוֹ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, כִּדְאִיתָא בַּזוה"ק (משפטים קכ"ג.) דַּעַת גָּנִיז בְּפוּמָא דְּמַלְכָּא, שֶׁהָאָדָם יָכוֹל לְהָבִין מִשִּׂיחַת אַנְשֵׁי הָעוֹלָם שֶׁכֵּן הוּא רְצוֹן הַשי"ת, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל',כ"א) "וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ" וּדְדָיְיקִינַן מִזֶּה בַּגְּמָרָא (מגילה ל"ב.) שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת קוֹל, וְכֵיוָן שֶׁשֶּׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אָמְרוּ לוֹ "אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עוֹשֶׂה" הַיְינוּ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ע"ג,כ"ג) "וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי", אָז הִתְנַחֵם וְאָמַר "בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת", הַיְינוּ שֶׁאֲנִי הָיִיתִי הָרִאשׁוֹן שֶׁעַל יָדִי נִתְפַּרְסֵם כְּבוֹד הַשי"ת בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהִרְגַּלְתִּי אֶת הַבְּרוּאִים לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם וְנָטַע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שֶׁבַע, וְהִתְנַחֵם בָּזֶה שֶׁה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְאַחַר כָּךְ עָלָה בְּדַעְתּוֹ אֵיךְ יָכוֹל הָאָדָם לְהִתְפָּאֵר עַצְמוֹ בָּזֶה, וְלָכֵן נֶאֱמַר "וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" וְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (רבה מצורע פי"ט,ס"ה) כִּי יָמִים שֶׁל צַעַר נִקְרָאִים יָמִים רַבִּים, לָכֵן הָיָה לוֹ נִסְיוֹן הָעֲקֵדָה שֶׁיַּתְחִיל לְבָרֵר עַצְמוֹ וּלְבָרֵר כָּל נִסְיוֹנוֹת הַקּוֹדְמִים, וּבָזֶה הַנִּסָּיוֹן הָיוּ כֻּלָּם תְּלוּיִים וְהָיָה יָכוֹל חָלִילָה לְהַפְסִיד כֻּלָּם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (תהלים ס',ו') "נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה" וְנִדְרָשׁ זֶה הַפָּסוּק בַּמִּדְרָשׁ (רבה וירא פנ"ה, ס"א) עַל נִסְיוֹן הָעֲקֵדָה, שֶׁבְּמַעֲשֵׂה הָעֲקֵדָה נֶאֱמַר "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה'" וְשֵׁם ה' קַיָּם לְעוֹלָם וָעֶד, וְהַיְינוּ שֶׁזֶּה הָאֱמֶת וְהַקֹּשֶׁט יִהְיֶה לִזְכוּת לְכָל הַדּוֹרוֹת סֶלָה, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּמְצָא בְּכֹחוֹ לִמְסֹר הַכֹּל לְהַשי"ת, אָז הֵבִין שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָבְרוּ עָלָיו עַד עַתָּה עָשָׂה רְצוֹן הַשי"ת.
***
אדם יכול לדאוג שהוא בעל מום. אבל מה הוא יודע על מה החלק שלו בתכנית?
אדם יכול לדאוג שהוא בעל מום ועושה נזק, אבל דווקא דרך שיח הבריות הוא מפרש את החלום שהוא המציאות. היינו, לחלום את האירועים השונים. כשהמלך אומר לו כך. ולפי הזוהר, ואזנך תשמענה וגו'.
אדם יכול להיות להיות בעל מום.
שיפציר באחרים לטוב,
ולא יציע את הבנות שלו ל… ל! אלוהים שישמור!
רק טוב
צאו לבחור
צרי
