דבר תורה יומי | ט' מרחשוון

ט' מרחשוון תשפ"ז 20.10.26

ממשיכים ממש מיד מאתמול. בראשית י"ג ה'-ו':

וְגַ֨ם־לְל֔וֹט הַהֹלֵ֖ךְ אֶת־אַבְרָ֑ם הָיָ֥ה צֹאן־וּבָקָ֖ר וְאֹהָלִֽים׃

וְלֹא־נָשָׂ֥א אֹתָ֛ם הָאָ֖רֶץ לָשֶׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו כִּֽי־הָיָ֤ה רְכוּשָׁם֙ רָ֔ב וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ לָשֶׁ֥בֶת יַחְדָּֽו׃

רש"י:

ההלך את אברם. מִי גָרַם שֶׁהָיָה לוֹ זֹאת? הֲלִיכָתוֹ עִם אַבְרָם:

ולא נשא אתם. לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְהַסְפִּיק מִרְעֶה לְמִקְנֵיהֶם, וְלָשׁוֹן קָצָר הוּא, וְצָרִיךְ לְהוֹסִיף עָלָיו, כְּמוֹ וְלֹא נָשָׂא אוֹתָם מִרְעֵה הָאָרֶץ, לְפִיכָךְ כָּתַב וְלֹא נָשָׂא בִּלְשׁוֹן זָכָר:

אלשיך:

ולא נשא אותם כו'. אמר ב' טעמים. (א) כי היה רכושם רב. (ב) כי אין צדיק עם הפכו מתקשרים. כי מי יתן טהור וכו' וזהו ולא יכלו וכו':

ו…

רגע לפני שאני חוזר למפרשים מלמעלה, העמק דבר אוהב לסתור את עצמו:

ההלך את אברם וגו׳. דכמו אברם הגיע לזה. בשביל חכמתו דכל אדם באו לשאול לו בעצה או בתפלה או דבר חכמה כמש״כ לעיל. כך היו נדרשים ללוט באשר הוא היה אמצעי בין אברם ובין הבאים לפניו להגיד להם דעת אברם ובשביל זה העניקוהו. וגם נתחכם יותר בזה האופן. והיינו דכתיב לעיל א׳ ולוט עמו דמשמעו מקורב יותר מלשון אתו דכתיב לעיל י״ב ד׳. וכמש״כ בספר במדבר י״א י״ז וכ״ב כ׳. והוא משום שעד כה היה לוט בתורת משרת פשוט. אבל במצרים הגיע לו להיות בתורת תלמיד המקבל:

ולא יכלו לשבת יחדו. הוא כפל לשון. ובא ללמדנו דלא משום שלא הספיקה מרעה הארץ לצאנם כמו דכתיב להלן ל״ו ז׳ ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם. אלא משום שהיו הטבעים רחוקים ולא היה לוט לצוותא לאברם כי אם מרחוק. אבל יחדיו לא יכלו לשבת. ובאשר היה רכושם רב היו מוכרחים לפגוע זב״ז. והיתה פגישתם למשא על אברם ומ״מ לא מצא אברם עדיין לב להגיד לו להפרד עד.

אז רגע, הנצי"ב, ר-ג-ע! מצד אחד "הוא היה אמצעי בין אברם ובין הבאים לפניו להגיד להם דעת אברם" ומצד שני, "היו הטבעים רחוקים ולא היה לוט לצוותא לאברם כי אם מרחוק אבל יחדיו לא יכלו לשבת".

הו. 

בעצם, הו… הזה לא מדוייק. הנצי"ב כן אומר כאן את מה שאלשיך אמר (אין צדיק עם הפכו מתקשרים), והרמז הפאסיב-אגרסיב של רש"י – "מי גרם שהיה לו זאת?"

זוכר אני קולגה שלי מלפני שנים שטען בפני תלמיד שלי שנים אח"כ ש"מי לימד את צרי אתה חושב" כך שלח לו באיזשהו ווטסאפ בעילגות מה. הוי, פליקס, הוי. 

לענייננו.

שני פסוקים וחצי כדי להסביר את מערכת היחסים ויותר מזה, את האופי של לוט. 

וגם, היה. מספר שתיים קלאסי. ואפילו, איך אומרים, "נגרר" או "שפוט" או במילים אחרות "אין לו עמוד שדרה מלהיות עצמו".

הנוסף הוא הצלע הראשון של פסוק ו'. טעמים פשוטים אגב. ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו.

גם פה, הכותב המקראי כותב לנו את זה בפאסיב אגרסיב. "לא לא, זה בגלל המקנה, אתם מבינים? אין אוכל להכל, זה רק שיקולי נדל"ן ותעדוף לוגיסטי זה לא… זה לא, מה, אל תגזים חחחח לא הכל טוב מה איתך כולנו אחים חחח הכל טוב אמוג'י לב אמוג'י תפילה".

כזה.

אבל הבנו.

גם לו יש. גם לו היה. ולא, הארץ, הארץ לא נשאה. לא נשאה אותם יחדיו, לא נשאה.

אני כמעט מדמיין שיר של נתן זך בנושא:

כי הארץ לא נשאה

זה לא חשוב שהיה

היה גם היה

מקנה רב, זהב, כי לו רב,

במי מריבה שתתה הרחל,

היניקה עז מנוקדת,

לא הספיקה לא, לא לא הספיקה

כי הארץ לא נשאה

אחד אומר למעלה השני אומר פנימה

אחד אומר השני צועק

אחד והשני מנסה לבלוע

השורש מסרב שלא להתקע, שלא לתקוע

זה לא חשוב שהיה

היה גם היה

חשוב מה יהיה

ואת זה לא נדע

לא, לא נדע

יצא נחמד.

אז איך אנשים יכולים לעבוד יחד אם הם רחוקים אבל עדיין עובדים?

איך כל זה עדיין היה בכל זאת?

איך עדיין אברהם על כל זה ידע להתפלל, לריב עם אלוקים, עבור מישהו שאתה לא סובל, בעצם?

אתמול יצא לי לשבת שעה קלילה עם אדם שלאחרונה הצליח לגעת לי בכל הנרווים. באמת. 

אבל ישבתי.

כי היה צריך.

כי יש דברים חשובים מזה.

כי אני יכול לשים בצד את האגו שלי ואת מה שלכאורה לא נותן לי לשבת איתו בארץ.

כי אפשר אחרת.

גם אם הוא ילך בדרכו של לוט.

גם אם הוא יוליד את מואב ועמון, בסוף.

אבל זה מה שאני מבקש לדמיין מדבר התורה הזה.

שני אנשים, אחד נגרר קצת, אחד הגיבור. אחד מקבל יותר, השני מקבל אחרת. הם לא מסתדרים. אבל הם עדיין עובדים יחד.

אנקדוטה אחרונה: בזמנו היה איש רב השפעה ברשת שאני והוא היינו בדעה אחת, אך היה לו איתי הרבה זצים חשמליים ולי איתו. והוא יכל לכעוס עליי על דברים בצדק, כאלו ואחרים, אבל זכור לי אומר לאקסית: "אני בחיים לא אזמין אותו לכנס, למרות שהייתי מאד רוצה כי אני בהחלט סומך על המילים שלו, אבל הוא בלתי נסבל".

צודק.

אני מעריך אותו יותר על זה. ואני באמת מעריך אותו. למרות שהוא בלתי בעצמו.

אבל זה ממש בסדר. כי גם אני.

***

בכורות ל"ב

(דווקא בל"ג מתחיל משהו מגניב רצח שמתחיל בסוף ל"ב כשהמשנה מתחילה במחלוקת בין שמאי לבית הלל שהיא מרתקת, אבל היום אני אתחיל דווקא קודם):

יש לנו תמצית חביבה כאן לויכוח מרובה בהתייחס לברייתא שבה נקבע כי בכור בהמה אינו נפדה אך נמכר (לכהן), ואילו מעשר בהמה אינו נפדה וגם אינו נמכר ("לא יגאל" – לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום). הגמרא שואלת מהו המקור לכך ש"לא יגאל" במעשר מלמד על איסור מכירה.

פותרים את זה עם גזירה שווה (שדי נופלת כי אין את אותה פנייה), רבא מנסה דרך הייתור פסוק – הפסוק "לא יגאל" בחרמים מיותר לחלוטין:

• בבית הבעלים – החרם הוא הקדש ואי אפשר לפדותו.
• בבית הכהן – החרם נחשב כבר חולין עבור הכהן והוא רשאי למוכרו.

המסקנה: מכיוון שאינו עניין לחרמים עצמם, מכוונים אותו ("תנהו עניין") למעשר בהמה, ללמד שאינו נמכר.

אבל רב אשי די סוגר את הסוגיה:

• יסוד הדין: רב אשי טוען כי המילה "לא יגאל" במעשר פירושה המקורי הוא "לא ימכר".
• ההוכחה:
  • נכתב: "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל".
  • הקיש הכתוב גאולה לתמורה: כשם שתמורה חלה רק מחיים (ולא לאחר שחיטה), כך איסור "לא יגאל" חל רק מחיים.
  • אם פירוש "לא יגאל" היה איסור פדייה – אי אפשר לומר שהוא חל מחיים בלבד ולאחר שחיטה מותר לפדות (שהרי מה שקדושתו חזקה מחיים אינו נפדה, קל וחומר שלא ייפדה כשהוקלה קדושתו לאחר שחיטה).
  • על כן מסיקים: "לא יגאל" בטקסט פירושו איסור מכירה (לפני שחיטה אסור למכור, לאחר שחיטה מותר).
• מדוע נכתב "לא יגאל" ולא "לא ימכר"? אילו נכתב "לא ימכר", היינו חושבים שרק מכירה רגילה לחולין אסורה, אך פדייה (שהדמים נכנסים להקדש) מותרת. לכן נקט הכתוב בלשון "לא יגאל" כדי לאסור גם פדייה וגם מכירה.

רמב"ם חותך את זה באופן ברור: "מעשר בהמה אין נמכר ולא נפדה, לא תם ולא בעל מום, לא חי ולא שחוט… שנאמר 'לא יגאל' – אינו נמכר ולא נפדה."

סוגיה מגניבה.

אבל אין לי איך לקשר את זה ללוט ולאברהם בינתיים.

***

לפי הבינה כמה פסוקים אחרי זה, כל הריב בין רועי אברם לרועי לוט דווקא מתקשר לכאן יפה מסיבה אחת פשוטה.

אצל רועי לוט אפשר לפדות אפשר למכור הכל. בכורים הם לא הקדש, אין עניין של הקדש, אלא הכל סחורה.

מה קורה כשאין הקדש?

מצחיק, כי לוט הלך לשבת עם הסדומאים, וכל המדרשים על סדום מדברים על זה. הם לא היו סוטים. הם היו ניאו-ליברלים על סטרואידים ועל אטנט. הם היו ההקצנה של כל מה שסיליקון-וואלי-ברוז היו רוצים בכלכלה.

באופן קריקטוריסטי עד כדי הרס (סנהדרין, עבודה זרה אם אני לא טועה גם כן? שם המדרשים ברצף).

ואני תוהה את זה לעצמי,

יש לי כל מיני פרוייקטים ודברים שאני עושה שהם צדקה, או פשוט לטובת הכלל ואנשים שאני מאמין בהם (או בעגתנו, "שירות").

האם זה ההקדש שלי שהוא לא למכירה ולא לפדיון?

***

האלטר רבה מזכיר לי, עוד באגרות קודש כ"ו:

והמשכיל יבין ענין פלא גדול מזה מאד, מה נעשה בשמים ממעל על ידי עיון וברור הלכה פסוקה מן הגמרא ופוסקים

ראשונים ואחרונים, מה שהיה בהעלם דבר קודם העיון הלז, –

נכון.

מה נעשה בשמים על ידי עיון וברור הלכה מן הגמרא.

זה הקטע.

יש סיבה שאנשים מתנגדים ללמוד עם שטיינזלץ.

זה "כופה" פרשנות ספציפית של הטקסט. זה בערך כמו לקרוא את התרגומים האמריקאים לתנ"ך (סליחה שרה), זה פרשנות ספציפית.

ואז מפספסים את המוזיקה.

נחזור לתלמוד.

דָּנִין גְּאֻלָּה מִגְּאֻלָּה וְאֵין דָּנִין פְּדִיָּה מִגְּאֻלָּה 

אפשר להבין את זה מצד אחד שזה שוב, עניין של בירור וביאור הגזירה השווה.

אבל בוא שנייה ננתק את הקונטקסט בכוונה.

לפדות

אינו

כמו

לגאול.

• פדייה (המרה/חלופה): פדייה היא פעולה של חילופין. אתה לוקח קדושה, מוציא אותה מהחפץ, ומעביר אותה לכסף. החפץ המקורי הפך לחולין לגמרי. ברמה הרוחנית, פדייה מייצגת תיקון בדרך של "אתכפייא" או המרה חיצונית – ניתוק הניצוץ ויצירת תחליף. זהו מנגנון שטוב לדרגות מסוימות, אבל הוא משאיר את החומר המקורי בחוץ.
• גאולה (שחרור והעלאה עצמית): גאולה אינה חלופה – היא החזרת הדבר לעצמותו, לשרשו. גאולה היא "אתהפכא", שבה הדבר עצמו נגאל ומזכך את מהותו שלו.

חה.

***

ובדיוק את הגאולה הזו מלמד אותנו מי השילוח, שבאמת, לא בא לי לגעת בו.

הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' וְכוּ'. הָעִנְיָן שֶׁלֹּא רָצָה אאע"ה לֵהָנוֹת מִמֶּלֶךְ סְדוֹם אַף שֶׁמָּצִינוּ שֶׁקִּבֵּל מִפַּרְעֹה וּמֵאֲבִימֶלֶךְ, יַעַן כִּי הֲלִיכָתוֹ לְהַצִּיל אֶת לוֹט הָיָה צָרִיךְ בֵּירֻר, כִּי בְּלוֹט הָיָה נִמְצָא כֹּחַ טוֹב לְפִי שֶׁנּוֹלְדוּ מִמֶּנּוּ נַעֲמָה הָעַמּוֹנִית וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, וְהַיֶּתֶר הָיָה רַע כִּי נוֹלְדוּ מִמֶּנּוּ עַמּוֹן וּמוֹאָב כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְהוּצְרַךְ לְבָרֵר אֶת עַצְמוֹ שֶׁכָּל כַּוָּונָתוֹ לֹא הָיְתָה בְּעוֹמֶק רַק לְהַצִּיל הַשְּׁתֵּי פְּרֵידוֹת טוֹבוֹת (בבא קמא ל"ח:) וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְבֵירוּרִין אָז הָעֵצָה הַיְּעוּצָה לוֹ לְסַלֵּק וּלְהָסִיר תְּחִילָּה אֶת כָּל נְגִיעוֹתָיו לַהֲנָאָתוֹ, וְאָז יְבָרֵר הַש"י שֶׁאַף מַה שֶׁעָשָׂה נֶגֶד הַמִּשְׁפָּט גַּם זֶה הָיָה טוֹב כִּי (תהלים קי"ט,קכ"ו) "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", וְזֶה נִרְמַז בַּגְּמָ' (כתובות ס"ו.) מְצִיאַת הָאִשָּׁה לְבַעְלָהּ כִּי אִשָּׁה רוֹמֶזֶת לְעֵזֶר לָאָדָם בְּמָקוֹם שֶׁיֻּצְרַךְ לִשְׁמוֹעַ לִדְבָרֶיהָ אָז "עֵת לַעֲשׂוֹת", כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאָדָם וְחַוָּה שֶׁנִּיתְּנָה לוֹ לְעֵזֶר לִשְׁמוֹעַ לִדְבָרֶיהָ וְשָׁם לֹא חָטָא רַק מָה שֶׁהַחֵשֶׁק לֹא הָיָה מִצִּדָּהּ רַק מִצַּד הֲסָתַת הַנָּחָשׁ, וְזֶה פֵּי' מְצִיאַת אִשָּׁה לְבַעְלָהּ הַיְינוּ בְּמָקוֹם שֶׁהָאָדָם מִתְנַהֵג א"ע נֶגֶד מִשְׁפַּט הַתּוֹרָה עפ"י "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'" אָז אָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת, וְר"ע אָמַר, לְעַצְמָהּ הַיְינוּ שֶׁמּוּתָּר לֵהָנוֹת גַּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וּלְפִי שֶׁהָיָה נֶעְלַם מאאע"ה בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה עוֹמֶק הַכַּוָּונָה לְפִיכָךְ לֹא רָצָה לֵהָנוֹת. וְכֵן הָעִנְיָן בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ שֶׁהָלַךְ עִם אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת (שמואל א' ל'), שֶׁלֹּא רָצָה לֵהָנוֹת מֵהַשָּׁלָל, כִּי גַּם זֹאת הָיָה נֶגֶד הַמִּשְׁפָּט כִּי אַף שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּכַוָּונָתָם כִּי כַּוָּונָתוֹ הָיָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, אַךְ נֶאֱמַר (משלי א',ט"ו) "אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם" הַיְינוּ אַף שֶׁאֵין אַתָּה הוֹלֵךְ עִמָּם מ"מ תִּמָּנַע מֵהֶם בְּאוֹפֶן שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִטְעוֹת עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ אִתָּם, וְלָכֵן בָּא עָלָיו עֲמָלֵק, כִּי עֲמָלֵק הוּא שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל בְּעוֹמֶק, וְכָל שׂוֹנֵא בְּעוֹמֶק מַרְגִּישׁ תֵּיכֶף בְּחֶסְרוֹן חֲבֵירוֹ כַּמְּבוֹאָר בְּפָ' בְּרֵאשִׁית [ד"ה ויאמר הנחש], וְלָכֵן שָׁלַח אֶת הַשָּׁלָל וְלֹא רָצָה לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ וְע"כ כַּאֲשֶׁר נִצַּח מִלְחֲמוֹת הָעֲמָלֵקִים נֶאֱמַר (שמואל א' ל',י"ט) "וְלֹא נֶעְדַּר דָּבָר" כִּי דָּבָר כָּזֶה צָרִיךְ סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא וּשְׁמִירָה, וְלָכֵן נֶאֱמַר "וְלֹא נֶעְדַּר" כִּי הָיָה יְשׁוּעוֹת ה' בָּזֶה וְלֹא יָכְלוּ הָעֲמָלֵקִים לְקַטְרֵג עָלָיו כִּי עֲמָלֵק מְקַטְרֵג בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל טוֹעִין, כְּמ"ש (במדבר כ"א,א') "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים", כִּי אֲתָרִים הַיְינוּ טָעוּת כִּי אָז נִצְטַוּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֵילֵךְ עוֹד לְא"י וְהֵם בָּאוּ דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, כְּאָדָם טוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ עַד אֲשֶׁר הָלְכוּ לְמָקוֹם שֶׁלֹּא הוּרְשׁוּ מִפִּי הַש"י, וְלָכֵן תֵּיכֶף בָּא עֲמָלֵק כִּי הַכְּנַעֲנִים הָאֵלּוּ הָיוּ עֲמָלֵק כְּמוֹ שֶׁפירש"י זַ"ל, וּבֶאֱמֶת הָיָה לִבָּם לַשָּׁמַיִם וְלָכֵן כַּאֲשֶׁר נִצְּחוּ אוֹתָם נָדְרוּ לְהַחֲרִים אֶת עָרֵיהֶם, הַיְינוּ שֶׁלֹּא רָצוּ לֵהָנוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נֶגֶד הַמִּשְׁפָּט וְהָיָה נִידּוֹן לְ"עֵת לַעֲשׂוֹת".

אהח, זה נתפר יפה.

מי ייתן ונוכל תמיד לשבת באותה אדמה עם בני משפחה.

מי ייתן ונזכור להגן על ששלנו ולאהוב ולייצר משמעויות חדשות לאהבה.

מי ייתן ולא נפדה,

אלא נגאל.

רק

טוב

צרי