ח' מרחשוון תשפ"ז 19.10.26
בראשית י"ג ד':
אֶל־מְקוֹם֙ הַמִּזְבֵּ֔חַ אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָ֑ה וַיִּקְרָ֥א שָׁ֛ם אַבְרָ֖ם בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃
רד"ק:
אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ. הוֹסִיף לְבָאֵר עוֹד לְהוֹדִיעַ כִּי לֹא נָטָה אָהֳלָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר בְּאוֹתוֹ הָהָר, אֶלָּא בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁעָשָׂה שָׁם הַמִּזְבֵּחַ בָּרִאשֹׁנָה, וְכָל זֶה לְהוֹדִיעַ כִּי רָאוּי לָאָדָם לִקְבֹּעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ וּלְעֲבוֹדָתוֹ אֶת ה׳; כִּי יוֹתֵר לִבּוֹ נָכוֹן בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא רָגִיל בּוֹ. וַיִּקְרָא שָׁם, פַּעַם אַחֶרֶת בְּשֵׁם ה׳.
בכור שור:
ויקרא שם אברם. על שהשיבו שלם אי נמי ספור דברים הוא אל מקום המזבח אשר עשה שם בתחלה, בשם ה', ונראה דאיתא להא ואיתא להא:
אוקי.
אל מקום המזבח. זה כבר צלע בפני עצמה שמסתיימת בזקף קטן. כלומר, שוב, אנחנו חוזרים לאתמול ולגאוגרפיה של לך-לך כפרשה.
היינו ההליכה שבציווי לפרשה מקבלת תוקף שונה לגמרי.
רד"ק אומר, לא נטה אהל במקום אחר, אלא אותו דבר. כלומר הוא חזר ממש לאותה נקודה.
אבל הוא אחרת.
למה?
כי החיים ספירלה. לא מעגל. יש כמה מימדים. גם כאן.
ורד"ק ממשיך יפה – כל זה להודיע… לאדם לקבוע מקום לתפילתו. כי יותר ליבו נכון במקום שהוא רגיל בו. גם אם פעם אחרת.
אתה צריך לחזור לאותו מקום כי זה קל.
זה עניין של שגרה.
המקום, למרות שהוא שונה בזמן, מקבל את העוגן.
העוגן מייצר את ההרגל.
יש בזה כל כך הרבה נכון.
אבל בכור שור מוסיף – שהשיבו שלם. נכון, גם לאותו המקום שעשה בתחלה, בסדר. אבל גם הרעיון הוא – רגע, יצאתי שלם מזה.
המשכתי את החיים האלה, שלם.
עברתי את מצרים, עבדתי על פרעה, הוא התעצבן אבל החליק לי ולא הרג אותי כשהוא הבין ששיקרתי לו. כזה.
בני אדם עוברים כל מיני. אוכלים סרטים. "יעשו לך ככה וככה במצרים, דאע"ש שמה" וכו'. והנה. לא. ואפילו לפי המדרשים על מה ששרי עברה שם – היא הנחתה מלאכים לעשות נגע פה ונגע פה. בקיצור היקום לא היה סבבה בכלל עם הסידור הזה.
והנה.
אברם, אברהם, חזר לאותו המקום, אחרת. ושוב קורא בשם ה'.
כך אנחנו מול כל החגים. מול כל העניינים. בשביל זה מברכים "שהחיינו". כי אנחנו באותו מקום. באותו סיבוב מול השמש.
אבל הכל עדיין כל כך שונה.
***
בכורות ל"א ע"א:
תָּנוּ רַבָּנַן וְכוּלָּן שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן עוֹלָמִית דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חָזְרוּ בְּמַטְמוֹנִיּוֹת אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן בְּפַרְהֶסְיָא מְקַבְּלִין אוֹתָן אִיכָּא דְּאָמְרִי אִם עָשׂוּ דִּבְרֵיהֶן בְּמַטְמוֹנִיּוֹת מְקַבְּלִין אוֹתָן בְּפַרְהֶסְיָא אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמְרִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מְקַבְּלִין אוֹתָן מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אָמַר רַבִּי יִצְחָק אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג
הסבר AI:
הברייתא במסכת בכורות (לא, א) עוסקת בחברים (מי שקיבלו על עצמם דיני טהרה ונאמנות במעשרות) שסרחו וחזרו לסורם, ולאחר מכן מבקשים לשוב ולחזור למעמדם הקודם כחברים:
- דעת רבי מאיר: אין מקבלים אותם בחזרה לעולם ("אין מקבלים אותן עולמית"). חזרתם אינה מועילה עוד לעניין חברות.
- דעת רבי יהודה: חילוק בין אופן התנהגותם/תשובתם:
- לישנא קמא: אם חזרו בסתר ("במטמוניות") – אין מקבלים אותם, כי אין סומכים על נאמנותם בסתר; אם חזרו בגלוי ("בפרהסיה") – מקבלים אותם.
- איכא דאמרי (לישנא בתרא): אם את עבירתם/קלקולם עשו בסתר – מקבלים אותם (כי תשובתם קלה יותר לקבלה); אך אם עברו בפרהסיה ובזדון גלוי – אין מקבלים אותם.
- דעת רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה (ה"זוג"): בין כך ובין כך מקבלים אותם, על פי מקור מקראי: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיהו ג', י"ד). שער התשובה והשיבה למעמד אינו ננעל.
- פסק ההלכה (רבי יצחק איש כפר עכו בשם רבי יוחנן): הלכה כהצעת אותו הזוג (רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה) – תמיד מקבלים את השבים.
אתם מבינים?
שובו בנים שובבים. אתה יכול להשתובב, זה רק מרמז על שובך. אתה תשוב.
הרבה אני שומע מחברים אורתודוקסים על הרעיון הזה, המחשבה שכל יהודי בסוף יחזור בתשובה שלמה וכו'.
אני לא מחובר לזה.
אבל אני כן מחובר לזה שבסוף אתה שב.
זה לא רק חוזר.
זה שב.
זה בדיוק כמו הפסוק שקראנו בבראשית. אל מקום המזבח.
חברים שטעו, תמיד אפשר לקבל אותם בחזרה.
הדלת פתוחה. הנר דולק.
***
ממשיכים באגרות קודש כ"ו:
עיקר עבודת האדם ועיקר עסק התורה והמצות הוא לברר הניצוצות כנודע מהאריז"ל, לכן עיקר עניין הלימוד הוא בעיון ופלפול הלכה, באיסור והיתר טומאה וטהרה, לברר המותר והטהור מהאסור והטמא,
האאאא.
הנה.
החבר שלנו בתלמוד לוקח על עצמו לשמור על טהרות, כל מיני מהן, בטח ובטח בענייני מעשרות וכן הלאה.
בשביל זה אנחנו לומדים, כדי לברר. לברר המותר והטהור מהאסור והטמא – זה מערכת ההיקשים הלוגית (לכאורה) אך האנושית (פחות לכאורה) שהתלמוד מלמד אותנו וההלכה מלמדת אותנו.
זה בירור הניצוצות.
לחדד כמה שיותר.
כדי להביא את האור.
כדי שכל פעם כשנחזור לאותה נקודה,
לאותה סוגיה,
לאותה טעות,
לאותה נחלה,
לאותו מזבח.
נוכל להיות קצת אחרת.
***
המי שילוח להיום:
וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד. לְשׁוֹן כְּבֵידוּת כִּי הָיָה לוֹ לְטִרְחָא כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר לָמָּה לִי רוֹב עֹשֶׁר כָּזֶה, [וְזֶה שֶׁאָמַר לוֹ הַשי"ת אַחֲרֵי הִפָּרֵד לוֹט מֵעִמּוֹ קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה שֶׁיִּתֵּן לוֹ מָקוֹם בִּקְדֻשָּׁה לְהִתְפַּשֵּׁט לְהַרְאוֹת שֶׁמִּכָּל קִנְיָנָיו יִהְיֶה כְּבוֹד שָׁמַיִם].
בדיוק לפני זה, אברם מגיע כבד.
הוא לא היה כבד בהתחלה. אבל הלך לו.
וזה היה לטורח.
והוא עדיין בא לאותו מקום.
הפעם כבד.
כבד מאד – אמרו במקנה; ואולי כבד גם אחרי הטראומה במצרים. אחרי החרדות, וההבנה שהוא אכל-סרט. ואולי לא אכל סרט אבל אכל גזלייט מפרעה. מי יודע.
הוא כבד. הוא לא רצה את העושר ולא את המחיר שלו.
הוא בסה"כ רצה להיות בבית.
מבין אותו.
באמת מבין.
מקווה שזה עשה שכל וסגר פינה
קצת עייף אז לא ממשיך מפה
אחלה שבוע
צרי
