דבר תורה יומי | ז' מרחשוון התשפ"ז

ז' מרחשוון תשפ"ז 17.10.26

בראשית י"ב ח':

וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית־אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אׇהֳלֹ֑ה בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃

מקדם לבית אל. בְּמִזְרָחָהּ שֶׁל בֵּית אֵל נִמְצֵאת בֵּית אֵל בְּמַעֲרָבוֹ, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בֵּית אֵל מִיָּם:

אהלו. אהלה כְתִיב, בַּתְּחִלָּה נָטָה אֶת אֹהֶל אִשְׁתּוֹ וְאַחַר כָּךְ אֶת שֶׁלּוֹ (בראשית רבה):

ויבן שם מזבח. נִתְנַבֵּא שֶׁעֲתִידִין בָּנָיו לְהִכָּשֵׁל שָׁם עַל עֲוֹן עָכָן, וְהִתְפַּלֵּל שָׁם עֲלֵיהֶם:

שלושה דברים רש"י מציין לנו פה שגם לי גרמו לתהות.

ראשית, מה עניין המיקום הגאוגרפי פה?

מקדם לבית אל, יעני המשיך מזרחה, עד שבית אל הייתה ממערבו (מים, מערב) והעי מקדם (כלומר שהעי הייתה מהמזרח עדיין), ושם באמצע הוא בונה מזבח. ויקר בשמו.

עכשיו, רש"י מוסיף לנו – קיבל נבואה, ואז הקים מזבח והתפלל. כי בתקופה הזו, כמו שזה נראה, לא מעט תפילות נעשו מול מזבח ולא פשוט כתפילה. בסדר. גם כל מסכת זבחים אומרת לנו דבר דומה.

המעניין זה שהוא גם עשה עוד דבר. נטה אוהל.

נטה בה"א? ולמה לא נטע, בעי"ן? הרי אוהל זה דבר שגם ברמה הכי הגיונית, אתה מקים, מרים, בונה, לא'דע. למה לנטות?

ובכן, נחלץ לעזרתנו כאן לא פחות מאליעזר בן יהודה שנדרש לסוגיה זו מכיוון אחר:

 והפעלים המשמשים להקמת האהל במקומו, נטה, נטע, תקע: ויקן (יעקב) את חלקת השדה אשר נטה שם אָהֳלוֹ בראש' לג יט.  אָהֳלִי שדד וכל מיתרי נתקו בני יצאני ואינם אין נֹטה עוד אָהֳלִי ומקים יריעותי ירמ' י כ.  ויטע אָהֳלֵי אפדנו בין ימים להר צבי קדש דני' יא מה.  — ובתלמ': הנוטע אוהלין בשבת ירוש' שבת כ יז ג.  שנוטעין אוהלין בתחילה ביום טוב שם.  ויעקב תקע את אָהֳלוֹ בהר בראש' לא כה.  אליה יבאו רעים ועדריהם תקעו עליה אֹהָלִים סביב ירמ' ו ג.  — ישֵב אֹהֶל, אדם תם אוהב לשבת תמיד בבית: ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישֵׁב אֹהָלִים בראש' כה כז.  — ודבור: לאהליך ישראל!  

האין זה קטע.

אז יש לנו כמה דברים, גם במקרא עצמו, כל מיני פעלים לזה.

אז כאן ספציפית, ייתכן פעם ראשונה שאנחנו נדרשים לעניין – האוהל נוטה.

פעם קודמת רק הזכירו לנו מי המציא את הקונץ פטנט הזה – יבל. אבי יושב כל אהל ומקנה. כלומר כבר אז הרעיון של אוהל היה ברור שקשור לרעיית צאן. ארעיות. וארעיות גם כוללת בתוכה כמה פעלים, ארעיים, שיכולים להיות.

אברם, עוד לא אברהם, בפרשייה הראשונה בלך לך, הוא עדיין ארעי. הוא למעשה יהיה כל חייו יושב אוהל, בדואי ארעי שלאט לאט בספירלת חייו מתכנס לאן שצריך להתכנס. לילדיו שילכו להקים לא רק ציביליזציות אלא הלכי מחשבה, חלקם מדאיגים יותר, חלקם מדאיגים פחות.

אבל אז אוהלו נטה. גם האוהל של שרי נטה.

נטה וזרם לפי הרוח.

המילה הראשונה בפסוק גם היא מעניינת. ויעתק. יש כל מיני דרכים לקרוא את הפועל הזה, הרי. לקח את עצמו ממקום למקום; עבר טלפורטציה; גדלה (הון עתק, נניח). האם הוא גדל? האם הוא העביר את עצמו כך בדרך נס או בדרך הליכה?

או שמא ההליכה עצמה הייתה נס?

ושוב, דווקא באמצע. בין עי לבית אל.

בין מקום שאח"כ יהיה קשור לחטא ולמבצעים מוצלחים יותר מוצלחים פחות של יהושע (ז'-ח'), לבין המקום שהנכד שלך יעבור בו התגלות (למרות שאאל"ט, זה לא אותו מקום פיזי, רק אותו שם, יתרה מזו הזו של יעקב היא לוז, שאחרי זה זוכה להתגלות אחרת).

בין התגלות אחת לאחרת, שהיום, הרבה לפני האירועים האלה, עומד לאברם הזמן של היקום הזה ורץ ומראה לו איך יתגלו הדברים.

כמעט כמו הרוחות באגדה במסכת ברכות – בואי ונשוט בעולם.

כך גם כאן הדברים נתגלו לו אחר שהוא מעתיק עצמו.

חייב להביא את אדרת אליהו על זה:

ויעתק מש' ההר' שנוס' ממדרג' למדרג' והו' מי יעל' בה' ה' מי יגור באהל' כו' ועיין בז"ח מ"ס ע"ג. מקדם לבית אל כו' כמו שלמטה בבה"מ דרגין דרגין קודם נכנסין להר הבית במזרח ואח"כ לשאר מדרגות. כן למעלה כידוע וכמ"ש צ"ד ע"ב בקדמיתא דצריך כו' ע"ש וז"ש מקדם כו'. ויט אהלה שם כמ"ש מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך. בית אל מים והעי מקדם כמ"ש למטה שעי הוא דרגין דלתתא והן חוץ להר הבית כידוע סביב רשעים יתהלכון וחופפת לה והיא עומד בהר:

***

אנחנו מעתיקים עצמנו,

מוצאים את עצמנו באמצע,

נוטים אוהלים,

ולעיתים דברים מתגלים לנו כך או אחרת.

רק כדי שהילדים שלנו אחרי הרבה שנים יצעקו ביום הכיפורים כמה וכמה וכמה פעמים:

ויקרא בשם ה'.

***

בכורות ל' מתחיל בסיום דיון בגמרא שפחות נכנסתי אליו ואז מתחיל במשהו מעניין שמתחיל כתרגיל לוגי לכל דבר וממשיך בעניינים הרגילים של מי נכנס ומי יוצא, או במילים אחרות מה נכלל במה. אני אתן את התמצית של הדף כי זה דורש, ואז אתמקד בקטעים שאני רוצה להתמקד בהם.

הסיכום לפי האתר של הדף היומי:

דף ל עמוד א

* הגמרא מבררת את הטעם לדיני המשנה: "החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות, החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות, ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה".

* הגמרא מקשה מברייתא שמשתמע ממנה שמי שחשוד על הטהרות חשוד על השביעית, ומביאה שני תירוצים.

* רבי יהודה חולק על המשנה וסובר ש"חשוד על השביעית חשוד על המעשר". (כי במקומו שביעית היתה חמורה על האנשים).

* לפי הלישנא השניה בגמרא: רבי מאיר חולק על המשנה וסובר ש"חשוד על המעשר חשוד על השביעית". (לדעתו מי שחשוד לדבר אחד – חשוד לכל התורה כולה).

דף ל עמוד ב

* גר שקיבל עליו דברי תורה – אפילו נחשד לדבר אחד הרי הוא חשוד לכל התורה כולה והרי הוא כישראל מומר.

* הגמרא מביאה ברייתות ובהם פירוט של דינים שונים בנוגע למי שבא לקבל על עצמו "חבירות", וכן דינים נוספים הקשורים ל"חבר" ובני ביתו.

* מיום שחרב בית המקדש נהגו כוהנים סילסול בעצמם שאין מוסרים את הטהרות לכל אדם. 

הסיכום לפי ג'מיני:

דף ל' במסכת בכורות עוסק בעיקר בשני נושאים מרכזיים: דיני מומר ונאמנות (עמוד א') וקבלת דברי חבירות ומעמד עם הארץ (עמוד ב').

1. עמוד א': נאמנות ודיני מומר

• חשוד לדבר אחד: הגמרא דנה באדם שחשוד שלא לעשר או שלא לשמור שביעית, והאם חורג זה פוסל את נאמנותו גם לתחומים אחרים. מובאת דעת חכמים שאינו נחשד אלא על אותו דבר בלבד (בניגוד לדעת רבי מאיר שחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה).
• מעמד ישראל מומר: הסוגיה מבהירה כי ישראל שהמיר את דתו (מומר) נחשב עדיין כישראל לעניין דינים מסוימים – למשל, אם קידש אישה, קידושיו תופסים והיא צריכה ממנו גט.

2. עמוד ב': קבלת חבירות ודיני עם הארץ

• הצטרפות למעמד "חבר": מובאות הברייטות המפרטות כיצד עם הארץ מקבל על עצמו "דברי חבירות" (זהירות מתרומות ומעשרות ושמירת טהרה).
• שלבי הקבלה: מתוארים התהליך והסדר של הקבלה – תחילה לנטילת יציאה/כנפיים, ולאחר מכן לטהרות ממש.
• נשים, עבדים ובני תלמידי חכמים:
• 
  
  • אשת עם הארץ או בתו שנשאת לחבר – צריכה לקבל על עצמה דברי חבירות מחדש.
  • לעומת זאת, אשת חבר שנשאת לעם הארץ – אינה צריכה לקבל מחדש אם חזרה לחבר (לפי תנקא).
• מקרה בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס: הסוגיה מביאה מעשה בתלמיד חכם ודיון סביב הצורך של תלמידי חכמים לקבל חבירות בפני שלושה, והזהירות הנדרשת בדיני טהרות.

ואני שנייה רוצה לשים כאן משהו חביב.

הנה המשנה:

הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית הֶחָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת וְיֵשׁ שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת וְאֵינוֹ חָשׁוּד לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה זֶה הַכְּלָל הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר לֹא דָּנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ 

ואז בעצם יש לנו את משחק הלוגיקה, שמועתק לא טוב פה לצערי ואני לא הולך לבזבז זמן במתמטיקס כדי לנסות להריץ פה משהו. אבל יש לוגיקה של… אם אדם חשוד בשביעית הוא באמת לא חשוד על המעשרות? כי יש שיגידו חשוד באחד לא חשוד בהכל. אבל רגע, אם הוא חשוד על משהו דרבנן הוא לא בהכרח חשוד על משהו דאורייתא. או אם חשוד על משהו שנעשה רק בתוך ירושלים לאו דווקא חשוד על דברים אחרים. 

ואז זה נחלק מה חכמים החליטו. ואז זה עובר לעוד כמה דברים מעניינים.

נניח, לגזענות/חשדנות של רבי מאיר:

דְּתַנְיָא עַם הָאָרֶץ שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי חֲבֵירוּת וְנֶחְשַׁד לְדָבָר אֶחָד נֶחְשַׁד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ נֶחְשָׁד אֶלָּא לְאוֹתוֹ דָּבָר בִּלְבַד

הַגֵּר שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה אֲפִילּוּ נֶחְשַׁד לְדָבָר אֶחָד הָוֵי חָשׁוּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ וַהֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד נָפְקָא מִינַּהּ דְּאִי קַדֵּישׁ קִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין 

שימו לב, קידושיו קידושין. זה שחושדים לא אומר שהוא לא יכול להתחתן עם משלנו. או במילים אחרות, חשוד, ואולי משומד, אבל משלנו.

ומכאן למיזוגניה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר וְהָיְתָה קוֹמַעַת לוֹ תְּפִילִּין עַל יָדוֹ נִשֵּׂאת לְעַם הָאָרֶץ וְהָיְתָה קוֹשֶׁרֶת לוֹ קִשְׁרֵי מוֹכֵס עַל יָדוֹ 

כאן זה מיזוגניה חביבה, כי גם זה, למה לא? אבל מעלה שאלה חשובה אחרת שאפשר שנייה אחרי שנתנו מקום ותוקף ואיכס למיזוגניה להתייחס לנקודה הזו מזווית אחרת.

אישה נשאת לחבר – היינו, יהודי-טוב-משלנו-עושה-מצוות-MADE-MAN-TONY כזה – הייתה קושרת תפילין. לעם הארץ – קושרת לו עבירות מס והעלמות. איזה יופי?

אני רואה בזה משהו אחר שנייה.

המעשים יוצרים את האדווה.

המעשים יכולים להכניס אנשים אחרים לאדווה.

***

בכל מה שקשור להתנדבויות שלי בעולמות 12 הצעדים אני מוצא את עצמי לפעמים במקום כזה שאני תוהה על המעשים האלה והאדוות שלהם. בנאדם בא, עושה שירות. מרים קבוצות. ואז אנשים מגיעים או לא מגיעים, ומבטיחים ולא עושים, ומדברים גדול גדול ומביאים קטן קטן, וכן הלאה.

בנאדם רוצה להיות בסך הכל, בנאדם. אבל האדוות האלה. לא פשוטות.

לפעמים זה יותר מדי.

ומה אתה מקבל חזרה?

***

מעשים יוצרים אדווה. ואדם ממול צריך להיות עם עמוד שדרה. אז חז"ל מדמיינים להם אישה בCODA כנועה ושבורה ורצוצה שפה קושרת פה ופה קושרת פה.

…ואולי היא בכלל לא חלשה ובCODA? אולי היא פשוט אוהבת ותומכת?

אולי זה פשוט הוייב, זה השיח, זה העניין?

כמה קשה להיות. פשוט להיות.

***

באמצע אגרת הקודש כ"ו לרבי הזקן:

ומה שכתב האר"י ז"ל שהמשניות הן במלכות דיצירה, –

חה.

עכשיו, חשוב – 

אלתר רבי רוצה שתבין שהתורה שבכתב והמשניות אינן דרגות "נמוכות" של אלוהות; הן אלוהות עליונה ומודרכת שנכנסה לתוך "לבושים" נמוכים כדי שמוח אנושי בעולם הזה יוכל לתפוס אותה.

כל העניין שם באגרות זה תרגום מסויים לדברי האר"י בהתייחס לאיפה מדורגת כל אחת מסדרות הכתבים האלה אבל לא במקום של הקטנה חלילה אלא במקום של "איפה זה מתגלם ביכולת ההבנה שלנו". אני פשוט משועשע מזה שאני התעכבתי היום על המשנה וזה מה שפתאום קפץ.

האם גם לי התנבא ה' במה שקשור למה? לא נראה לי. אבל לאט לאט התמונה מתחילה להתבהר.

***

האיזביצ'ה כרגיל קושר את זה:

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'. נִסָּיוֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ הָיָה לֶךְ לְךָ, הַיְינוּ עֲנִיּוּת וְצִימְצֻם, כִּי בָּזֶה צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְבָּרֵר תְּחִילָּה שֶׁלֹּא יִתְרַעֵם עַל הַש"י ח"ו, אַךְ שֶׁיְּבַקֵּשׁ מֵהַש"י שֶׁלֹּא יָבֹא ח"ו לְדִקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת שֶׁמַּעֲבִירִין אֶת הָאָדָם עַל דַּעַת קוֹנוֹ. וְעִיקַּר דִּיקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת הַיְינוּ מִי שֶׁאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וְרוֹצֶה בַּמּוֹתָרוֹת וְע"ז צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מֵהַש"י שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה לַמּוֹתָרוֹת. כְּמ"ש בְּיַעֲקֹב (בראשית כ"ה,כ"ז) "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם" הַיְינוּ שֶׁהָיָה שָׁלֵם בְּנַפְשׁוֹ מִבְּלִי שׁוּם תַּאֲוָה לַמּוֹתָרוֹת רַק כְּפִי רְצוֹן הַבּוֹרֵא ית' כֵּן יְקַבֵּל בְּאַהֲבָה. וְכֵן הָיָה תְּפִלּוֹת אאע"ה בַּנִּסָּיוֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וְלֹא יִהְיֶה לוֹ דִּקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת, וְזֶה פֵּירוּשׁ "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" הַיְינוּ שֶׁהָעֲנִיּוּת לֹא יַעֲבִירֶנּוּ ח"ו עַל דַּעַת קוֹנוֹ, וְע"כ כְּשֶׁחָזַר מִמִּצְרַיִם נֶאֱמַר "וְאַבְרָהָם כָּבֵד מְאֹד", הַיְינוּ אַחַר שֶׁנִּתְבָּרֵר בַּעֲנִיּוּת בְּבֵירֻר גָּמוּר בַּנִּסָּיוֹן הָרִאשׁוֹן נֶאֱמַר "כָּבֵד מְאֹד" לְשׁוֹן כְּבֵידוּת שֶׁהָיָה יָרֵא לְנַפְשׁוֹ מִפְּנֵי הָעֲשִׁירוּת כִּתְפִלּוֹת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה (משלי ל',ח') "רֵאשׁ וָעוֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי", וּבְלוֹט לֹא נֶאֱמַר לָשׁוֹן כָּבֵד רַק נֶאֱמַר "וְגַם לְלוֹט הַהוֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה" כוּ' וְאֵין וְהָיָה אֶלָּא לְשׁוֹן שִׂמְחָה כִּי לֹא הָיָה בּוֹ שׁוּם יִרְאָה כְּלָל, משא"כ בְּאַבְרָהָם כְּתִיב כָּבֵד מִפְּנֵי הַיִּרְאָה ע"כ כְּתִיב "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם" וְכוּ' כִּי גַם עַתָּה הָיָה מִתְיָרֵא מֵהָעֲשִׁירוּת כַּנַ"ל וְכֵן בֵּירֵר בְּכָל עִנְיָנִים.

הנה דבר שלא שמתי לב אליו.

העניין הזה של המזבח והמקום הזה שבין בית אל להעי?

ובכן, אברהם חוזר אליו פרק אח"כ כשהוא כבד. במקנה וכסף וזהב. אבל כבד.

וזה מה שהאיזביצ'ה מזכיר לנו. אברהם כל פעם חוזר ומקטין את עצמו. באור כשדים היה די גדול אבל עשה רילוקיישן התחיל מחדש. דקדוקי עניות, שלא יגיע אליהם. שלא ישאל כל פעם למה אין לו. וכשהיה לו הרבה, ביקש, שלא יהיה יותר מדי כבד. כי לוט התרכז מדי בחומר, שכח, שכח שיש לא רק "רוח" אלא גם דין וחשבון וזרימה לדברים האלה.

כלומר, אתה צריך להיות תמים, כמו שכתוב לנו הרבה בהמשך בספר בדברים. קבל. זרום. היה עם מה שיש.

שלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתנו לשנותם.

תשב באוהל. תהיה בין לבין. בין העבר והעתיד.

תשאל את עצמך, מי יכול להכנס ומי לא. ואיך מכניסים. ובמי חושדים. ומה הרעיון של לשמור את הטהרות ואת השביעית ואת הכל. מה זה אומר לשמור על חוק כחלק מההוויה שלך איפשהו? כמה קשה להיות. כמה קשה שגם החשיבה יכולה להיות בכל מיני מקומות וגבהים, כמה מזה עניין של התגלמות ומתוך כל זה –

כמה הכל חוזר לאותה נקודה.

תהיה אתה.

תקבל את מה שיהיה, היה ועתה.

תקבל ותהיה.

לך לך.

שבוע טוב,

צרי