דבר תורה יומי | ג' מרחשוון התשפ"ז

ג' מרחשוון 14.10.26

בראשית ח' י"ט

כׇּל־הַֽחַיָּ֗ה כׇּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכׇל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃

רש"י

למשפחותיהם. קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם עַל מְנָת לִדָּבֵק בְּמִינָן:

אבן עזרא

למשפחותיהם. כמו למינם, ויש אומרים שהולידו בתיבה, וכל משפחה יצאה ולא התערבה באחרת וזה איננו רחוק:

סטנדרטי. לא עדיין מה שאני מחפש. ואז. היש"ר מהמאה ה-19 מפגיז משהו, פשוט יפה שאני לא רוצה לגעת בו, אלא פשוט לתת לו להיות:

למשפחותיהם, קודם המבול לא זכר שם משפחה אצל הבהמות ולא אצל האדם, אלא אמר תמיד לשון מין, את הבהמה למינה, והעוף למינהו, וכן כלם, ויש הפרש בין מין ומשפחה, כי מין הוא יותר כללי ממשפחה ובכל מין יש משפחות רבות, ד"מ מין הסוסים הוא מין אחד, אבל משונים סוסי מדינה זו מסוסי מדינה אחרת, והדומים ממש נקראים משפחה אחת, וכן הדבר בבני אדם, המין האנושי הוא אחד, אבל יש בו משפחות הרבה, הן בשינוי הגוף והצבע כגון הכושים הלבנים והאדומים, הן בטבע נפשותיהם, קצתם בעלי חכמה, בעלי גבורה, וכמו משפחות הכהנים והלויים וכן כלם, ולפי שהנולדים מזרע אחד על הרוב דומים זה לזה, לכן האב והאם ובני ביתם וקרוביהם נקראים משפחה אחת, והנה בתחילת הבריאה היו כל אישי מין אחד שוין זה לזה, ולכן לא ברא השם כ"א אחד מכל מין ומין זכר ונקבה, ואמר נפש חיה למינה, עוף כנף למינהו, וכן נעשה אדם ומטעם זה לא נכנסו בתיבה כ"א זוג אחד מכל מין, ואילו לא חטא אדם הראשון, והיה העולם נשאר בתבניתו הראשון בלי חילוף מזג האויר ושינוי היסודות, היו גם המינים שומרים מתכונתם בלי חילוף המשפחות, אבל לפי שבמבול נתקיים דבר ה' שקלל את האדמה בעבור האדם, לזה אמר כאן שיצאו כל הבהמות והחיות מן התיבה למשפחותיהם, כי בהיות שנשתנית עתה תכונת האדמה והתחדשו בה חילופים רבים באויר ובמאכלים וכיוצא, גם הבהמות יולידו מעתה משפחות רבות משונות זו מזו, כפי מקום מושבם וכפי שינוי מאכלם, וגם במין האנושי נתחדשו אח"כ שינויים כאלה, כמו שנכתוב בסיפור בנין המגדל:

ואוו. איזה מסר. איזה, מסר.

אבל אני רציתי לדבר על משהו אחר שאני רואה שהמפרשים לא נגעו בו.

החלוקה של הטעמים.

האתנחתא היא על "על הארץ". אח"כ הפסוק ממשיך למשפחתיהם וגם זה מקבל מפסיק (מונח וזקף קטן באותה מילה, הגיוני, זה גם ככה הלחם של המשפחות שלהם, וכו').

כנראה שזה למה כולם התרכזו במילה הזו. כי היא מקבלת מפסק וזה אחרי רשימה של מי.

בהמשך למפרשים אני רואה את זה כחלוקה כזו:

• הם היו מאסה לא ברורה של "חיים". זה מה שקורה כשאתה בהשרדות. אתה לא חושב על דברים אחרים חוץ מביולוגיה בסיסית. אוכל. אוויר. מים. שמירה על עצמי. שנייה לנשום.
• על הארץ. רגע. היינו כל הזמן במימד המקביל הזה. היינו במקום אחר. אנחנו נזכרים. אנחנו על הארץ.
• ואז החלוקה. למשפחותיהם כמו מין, מגדר, סוג, כל מיני סממנים שאומרים לנו בעצם

מי אנחנו?

מה זה אומר להיות אנחנו?

מה זה אומר להיות עצמי?

אני נזכר באחיין שלי כשהוא היה בן 5-6, לפני איזה עשור. כשאני מדבר שנייה לידו, והוא רוצה ממני משהו, לוקח לי בעדינות את הפנים עם היד שלו ומסובב אותה אליי.

הוא צריך שאני אראה אותו.

איך אחרת אני אראה אותו אם לא אראה אותו, פיזית?

מחווה כל כך טהורה, אמיתית, מתוקה. ב"ה היום הוא בן 15 הוא לא עושה את זה היום, כפרהעליו.

אבל זו דרך לכינון עצמי.

להתכוונן ולהסתכל פנימה לדומה לי ולקשור אליי. רגע, אתה ממני? אתה ממני?

אני נזכר בסיפורי החטופים. אנשים לא קשורים שהפכו למשפחה. כי אתה אני, אני אתה, אני אנחנו אנחנו באנחנו עכשיו, בשיא האפלה הזו. כזה.

ככה הם שרדו. ככה הם השרידו אחד את השני.

אפילו מישהו שאני יודע שהיה בחוץ הכי לא כזה ברוב הזמן, חרדתי להחריד ורדוף שדים – שם, שם הוא היה המלאך השומר של כל כך הרבה.

מדהים. כנראה שבנאדם עבר גיהנום מסוג אחר התמודד עם גיהנום מסוג נוסף. קטע.

הם יצאו מהתיבה כבר כמשפחות.

יש בזה משהו מרגש.

***

בכורות כ"ו:

בָּעֵי רַבִּי יַנַּאי הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר מֵעוֹלָה תְּמִימָה מַהוּ תּוֹלֵשׁ מִי אִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי אֶלָּא צֶמֶר שֶׁנִּתְלַשׁ מֵעוֹלָה תְּמִימָה מַהוּ

דְּחַטָּאת וְאָשָׁם לָא תִּיבְּעֵי לָךְ דְּכֵיוָן דִּלְכַפָּרָה אָתוּ לָא מְשַׁהוּ לְהוּ דִּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר נָמֵי דְּכֵיוָן דְּלָאו לְכַפָּרָה אָתוּ מְשַׁהוּ לְהוּ כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ דְּעוֹלָה מַאי כֵּיוָן דְּעִיקַּר לָאו לְכַפָּרָה אָתֵי מְשַׁהֵי לַהּ אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּעוֹלָה נָמֵי מְכַפְּרָא אַעֲשֵׂה לָא מְשַׁהֵי לַהּ תָּא שְׁמַע הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר מִבְּכוֹר תָּם אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם שְׁחָטוֹ אָסוּר טַעְמָא דְּתוֹלֵשׁ הָא נִתְלַשׁ שָׁרֵי וְכׇל שֶׁכֵּן עוֹלָה דְּלָא מְשַׁהֵי לַהּ הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ נִתְלַשׁ נָמֵי אָסוּר וְהַאי דְּקָתָנֵי תּוֹלֵשׁ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ 

הסבר קצר מאת החב"ד המלאכותי:

כשאדם מקדיש בהמה לקרבן (או בבכור), הצמר שלה מקודש ואסור בהנאה. עם זאת, ברגע שהבהמה נשחטת כדת וכדין, הקרבן מגיע לזהותו הסופית והצמר שעליה מותר לכהנים (או לבעלים, לפי סוג הקרבן).

החשש של חכמים: אם צמר שנתלש או נשר מהבהמה עוד כשהייתה בחיים יותתר בהנאה לאחר השחיטה – אדם עלול ללחוץ "ברקס" ולא להקריב את הבהמה בזמן, אלא להשהות אותה בבית שבוע אחר שבוע, כדי ליהנות מהצמר שממשיך ליפול ממנה.

1. מהלך הדיון: הספק של רבי ינאי (עולה מול חטאת ובכור)

רבי ינאי שואל: מה הדין בצמר שנשר מעצמו מבהמת עולה בזמן שהייתה בחיים, ואז השחיטו אותה כראוי?

הגמרא מסבירה את מפת הדרכים של הקרבנות:

• חטאת ואשם (מותר בוודאות): הבעלים לחוץ מאוד לכפר על חטאיו, ולכן הוא ממהר להקריב אותם ולא ישהה אותם בשביל קצת צמר.
• בכור ומעשר (אסור בוודאות): אינם באים על חטא או כפרה, ולכן יש חשש משי הבעלים ישהה אותם בבית ויאסוף צמר.
• הספק לגבי עולה: מצד אחד, עולה אינה באה על חטא חמור (ולכן אולי ישהה אותה); מצד שני, עולה מכפרת על ביטול מצוות עשה (ולכן אולי גם אותה ימהר להקריב ולא ישהה)?

2. ניסיון הראיה מברייתא (בכור תם)

הגמרא מביאה ברייתא לעזרה:

"התולש צמר מבכור תם… ושחטו – אסור."

• הדיוק של הגמרא: הברייתא נקטה דווקא בלשון "תולש" (אדם שנתלש בידיים במזיד). מזה מדייקים: אם הצמר נשר מעצמו – הוא מותר לאחר השחיטה!
• המסקנה המוצעת: אם אפילו בבכור (שאין בו כפרה) מותר צמר שנשר מעצמו – כל שכן שבעולה (שיש בה כפרה) הצמר שנושר מעצמו יהיה מותר!

3. הדחייה: כוחו של עקביא בן מהללאל מול כוחן של חכמים

הגמרא דוחה את הראיה ומסבירה מדוע הברייתא השתמשה בלשון "תולש": גם צמר שנשר מעצמו בבכור אסור מדרבנן. הסיבה שהברייתא כתבה "תולש" אינה כדי להתיר נשר מעצמו, אלא כדי להבליט את הקיצוניות של עקביא בן מהללאל:

• דעת עקביא בן מהללאל: סובר שבבכור בעל מום, אפילו אם תלש בידיים במזיד – הצמר מותר לאחר השחיטה! הברייתא השתמשה בלשון "תולש" כדי להראות עד כמה עקביא מקל.
• דעת חכמים (משנתנו): סוברים שחכמים החמירו מאוד, ואיסור הצמר חל אפילו ב"נשר" מעצמו בבעל מום. המשנה השתמשה בלשון "נשר" כדי להראות עד כמה חכמים מחמירים.

***

מי תלש את הצמר במבול?

האדם, שהביא למבול?

נח, שאולי עשה בטעות?

או ה', שהביא את המבול פרקטית, וגרם לכל זה, וסגר את הדלת בעד נח וכולן?

ואם נשר מעצמו, האם נח הוא צדיק שלא היה מרים את הצמר?

או כדמות טראגית, אולי בכל זאת, מרגיש שמגיע לו קצת מהעולם הזה?

תולש או נתלש, הכבש בעל מום עכשיו.

תולש או נתלש, הוא אסור בכורה אבל מותר בדברים אחרים.

כמה תמים וטהור

צריך להיות הבכור.

***

(בעולמו של עקביא בן מהללאל, אפילו בבעל מום שנתלש במזיד יש נקודה שעדיין מותרת וניתנת לגאולה ולשימוש. המבול מוחק את העולם התם של ימי בראשית, אך משאיר עולם בעל מום — עולם שמקבל איסורים חדשים (מצוות בני נח, איסור אבר מן החי, שפיכת דם האדם), אך גם היתרים חדשים שלא היו קודם (היתר אכילת בשר).

***

אני לא מת על איך שהאלטע (אלתר?) רבי מסיים את אגרות קודש כה. קצת גזעני ואני לא תומך בזה. אני מבין את האונטולוגיה הקבלית שהוא מעלה ואת זה שהוא אומר "הי, זה לא אני, זה האר"י", שאפשר להתווכח איך הוא קיבל את החכמה שלו – אני אישית כמובן מת על הקוסמולוגיה/קוסמוגניה שהוא יצר והשפיע ככה אולי הכי הרבה על העולם הקבליסטי יהודי ב-500 שנה האחרונות, אבל עדיין, נביא:

וכמדומה לי שתפיסתם אינה מצד דקדוק הלשון אלא מעיקר ענין התלבשות השכינה בקליפות שאין להם אמונה במ"ש האריז"ל בס' הגלגולים שאם ירצו לחלק בין קליפות הרוחניים לעו"ג הגשמיים אין לך גשמי כעפר הארץ ואף על פי כן מתלבשת בו מלכות דמלכות דעשיה ובתוכה מלכות דיצירה כו' וכנ"ל. ואם משום טומאת נפשות העו"ג הרי נפשותיהם מזיווג זו"ן דקליפות הרוחניים כמ"ש בכהאריז"ל. נמצא שהרוחניים מקור טומאתם אך באמת צריך ביאור רחב איך הוא התלבשות זו אבל לא עלינו תלונתם כ"א על כהאריז"ל. ואל יחשדני שומע שאני בעיני שהבנתי דברי האריז"ל להפשיטן מגשמיותן כי לא באתי רק לפרש דברי הבעש"ט ז"ל ותלמידיו עפ"י קבלת האריז"ל בשגם שענין זה אינו מחכמת הקבלה ומהנסתרות לה' אלקינו כי אם מהנגלות לנו ולבנינו להאמין אמונה שלימה במקרא מלא שדבר הכתוב הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה' שאין מקרא יוצא מידי פשוטו וגם היא אמונה פשוטה בסתם כללות ישראל ומסורה בידם מאבותיהם הקדושים שהלכו בתמימות עם ה' בלי לחקור בשכל אנושי ענין האלקות אשר הוא למעלה מהשכל 

מה שכן, אני יכול להסכים – 

זה שהחלוקה למשפחות יכולה להיות גם חלוקה לאגו. והפרדה שגורמת לריחוק. היינו ההכנסה הזו של ההתלבשות הגשמית שהיא מטעם קליפה. ומטעם קליפה אומר כל מה שפחות טוב ומה שמרחיק.

או במילים אחרות,

הסכנה ש"למשפחתיהם" היא החלוקה וההפרדה. אוקסיטוצין אינו הורמון אהבה קלאסי, הוא כזה שכשנותנים אותו לפעמים הוא גורם לאהבה למשפחה ושנאה לכל מי שלא בשבט והגביר בחלק מהמקרים אלימויות בניסויים מסויימים בשימפנזות אמהות.

אהבה יכולה להפוך להיות דבר מסוכן.

***

מי שילוח, בהמשך מאותו מאמר מאתמול:

וְהִנֵּה אַחֲרֵי שֶׁבָּאוּ הַדּוֹר עַל זֶה שֶׁהַש"י חָפֵץ בְּאַחְדוּת רָצוּ לִבְנוֹת הַמִּגְדָּל וּלְהִתְאַחֵד יַחַד, כִּי עִנְיַן הַמִּגְדָּל הָיָה אַחֲרֵי כִּי רָאוּ כִּי לֹא יַחֲרִיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל עוֹלָמוֹ וּמֵהַצֹּרֶךְ לְהִשָּׁאֵר אֶחָד, אָז אָמְרוּ לְהִתְאַחֵד כֻּלָּם וּמִמֵּילָא יִשָּׁאֲרוּ כֻּלָּם כִּי בֵּינֵיהֶם יִהְיֶה זֶה הַנֶּפֶשׁ שֶׁחָפֵץ בּוֹ הַש"י, וְזֶה עִנְיַן נִמְרוֹד שֶׁנִּקְרָא "גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'", כִּי הָיָה יוֹדֵעַ לִתְפֹּס וְלָצוּד דְּבַר ה' וּלְהַכְנִיסוֹ הֵפֶךְ מֵרְצוֹנוֹ כְּמוֹ עִנְיַן הַמִּגְדָּל, וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" כִּי יִתְאַחֲדוּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי" וְגוֹ' וְהוּא כִּי רָצוּ שֶׁיְּכַוְּונוּ כֻּלָּם לְמָקוֹם אֶחָד וּמִמֵּילָא לֹא יִשְׁלֹט בָּהֶם הָרַע,

בדיוק זה.

אין מה להוסיף.

רביעי קל

צרי