דבר תורה יומי | ב' מרחשוון תשפ"ז

ב' מרחשוון תשפ"ז 13.10.2026

בראשית ז' י"ח-י"ט:

וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֛יִם וַיִּרְבּ֥וּ מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַתֵּ֥לֶךְ הַתֵּבָ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃

וְהַמַּ֗יִם גָּ֥בְר֛וּ מְאֹ֥ד מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַיְכֻסּ֗וּ כׇּל־הֶֽהָרִים֙ הַגְּבֹהִ֔ים אֲשֶׁר־תַּ֖חַת כׇּל־הַשָּׁמָֽיִם׃

או ווא.

בוא נתחיל מהפרשנים ונמשיך בהזיות שלי:

קודם, רש"י הוא בוס ברמת משקפי-שמש-ג'וינט-ממ (טוב, הרבה יותר, אבל אני יכול מדי פעם להיות ילד בן 16, נכון?):

ויגברו. מֵאֵלֵיהֶן:

בום.

ביאור יש"ר:

ויגברו המים, לשון גבורה היא ההתקוממות על המנגד צו, וכשנלחמים איש ואחיו מי שכובש את חבירו תחתיו נאמר שגבר עליו, ולכן נופל לשון על אצל גבורה, וכן כאן לפי ששם השם חק למים שיגלו היבשה, עתה עברו חקם וגברו על הארץ וכסו אותה:

ותלך התבה על פני המים, כבר אמר ותרם מעל הארץ ובידוע שהלכה על פני המים, אלא בא להודיע שהיתה נהוגה בהשגחה האלהית בדרך פלא, כי לא היו לה הדברים ההכרחיים לשאר האניות כמו תורן ונס ומשוטין, גם לא היה שם רב החובל מנהיגה ומדריכה, אבל הנותן במים עזים נתיבה הוליכה על פני המים הרבים ההם בנחת ובשקט, להחיות את נח ואשר אתו לפליטה גדולה:

והמים גברו, בא להוסיף למה שאמר, שמלבד שנתרבו המים וגבהו במישור, גם כסו כל ההרים, ובסמוך הוסיף שמלבד כסיית ההרים גברו גם ט"ו אמה למעלה מהם:

הטור הארוך נותן את מה שהרמב"ן נותן שחשבתי לתת אבל זה ארוך והוא פשוט קיצר את מה שחשוב:

והמים גברו. ויגברו המים. פי' שנתרבו מאוד כי לרבוי הגדול יקרא לשון גבורה ויתכן כי פי' ויגברו שהיו באים בשטף ועוקרים האילנות ומפילים הבניינים כי לכח יקרא גבורה כי הכח בגבורה כמו גם גברו חיל:

***

אז סינתזה קצרה מהמפרשים: רש"י אומר, המים גברו מאליהם. היש"ר מוסיף, ההתגברות הייתה כנגד כמעט הטבע, במובן של איזשהי גבורה – התגברות על, הם התגברו על החוק הרגיל של איפה הם והתחילו לכסות הכל; התיבה ידעה להסתדר על המים אבל הונהגה פלאית ומעל הטבע כדי לשוט למרות שהיא בעצם, כמו שדיברתי אתמול, בועה חוץ מימדית ועוד ברגוע; ומעבר לזה שהם כל כך התגברו, הם הגיעו עד להרים. והרמב"ן/טור הארוך מסבירים לנו – הריבוי היה גבורה, וגם הכח שלהם היה גבורה.

גבורה להתגבר מעל הטבע.

גבורה לעשות את זה מעצמם.

גבורה להגיע להרים.

גבורה לשבור את מה שהתבקש לשבור.

גבורה להיות יותר ויותר.

הא.

***

נחזור עם זה בראש לפשט. אני שם את הפסוקים כאן בכוונה שנייה.

וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֛יִם וַיִּרְבּ֥וּ מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַתֵּ֥לֶךְ הַתֵּבָ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃

וְהַמַּ֗יִם גָּ֥בְר֛וּ מְאֹ֥ד מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַיְכֻסּ֗וּ כׇּל־הֶֽהָרִים֙ הַגְּבֹהִ֔ים אֲשֶׁר־תַּ֖חַת כׇּל־הַשָּׁמָֽיִם׃

ויגברו וירבו מאד. מאד על הארץ.

ואז. המים גברו. ויגברו זה לשון אחד. גברו זה לשון שנייה. אולי כדי להראות – כל חמשת האופציות האלה אופציות שרירות וקיימות. וגם, כי אנחנו בכמה זמנים פה וכמה הסתכלויות. ויגברו (מעין past perfect) גברו (past simple), אולי. אולי. אבל שימו לב משהו אחר.

פסוק י"ח, מאד. פסוק י"ט – מאד מאד. double trouble. קודם התבה זורמת לה.

אח"כ מה קורה מסביב. 

אני רואה כאן 4 התרחשויות, אחת מקבילה לשנייה. האתנחתא מחלק לנו יפה:

[ויגברו…על הארץ] = A, [ותלך…על  פני המים] = B

[והמים גברו….על הארץ] = A, [ויכסו כל ההרים… תחת כל השמים] = B

שימו לב.

A תמיד מדבר על הארץ

B מדבר על מים ושמים

איפה! האדרת אליהו! שיסביר! שזה מספר יצירה!

אוקי, שנייה.

בספר יצירה, החיבור המרכבתי/קבלי הקדום ביותר שידוע לנו נכון להיום, יש לנו את שלוש אותיות אמהות יצירה – א', מ', ש'.

א' = אוויר, מ' = מים. ש' = אש.

אין כאן רוח.

יש כאן ארץ ויש כאן מים ושמים.

מים ושמים הם של אם יצירה מ'.

שלושתם בעצם יוצרים ארץ.

אבל חסר לנו האוויר (שהוא על פני המים כמו רוח ה' בבראשית א'),

וחסרה לנו האש. 

הכאוס, ההרס, היה כי לא היה איזון. לא הייתה אש באותם ימים, אולי רק במימד-האחר הזה של התיבה. אבל הארץ הייתה יסוד אחד.

מים. עד השמים. הייתה סגירת מעגל עם "המים שממעל" (שוב, בראשית א'). 

כמו כן, זה כמעט שיר. לא סתם אני יכול להבין למה Orphaned Land עשו על זה אלבום שלם (Mabool, 2004, אחד החשובים יותר במוזיקה ולדעתי היחיד הקריטי שלהם אבל בסדר).

בקיצור, אני חושב שיש עוד הרבה מה להגיד על שני הפסוקים האלה.

השירה שבהם,

התקבולות המקבילות,

החריזה,

ההתרכזות על שמים,

יחד עם מה שהמפרשים התרכזו בו – הגבורה.

המאד, ואז המאד מאד.

כל זה מתחבר למשהו שעוד השפה שלי מתקשה לתרגם לעברית, בטח על הבוקר, בטח כשאני עושה את זה בוקר אחרי בוקר.

אז בתקווה, שזה יישאר, יהדהד, וכן הלאה.

***

בכורות כ"ה ע"א:

וְהָתַנְיָא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עִיקָּרָן מַאֲדִים וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר גּוֹזֵז בְּמִסְפְּרַיִם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ

שָׁאנֵי פָּרָה דְּלָאו בַּת גִּיזָּה הִיא וְהָתַנְיָא לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ וְאֵין לִי אֶלָּא שׁוֹר בַּעֲבוֹדָה וְצֹאן בְּגִיזָּה מִנַּיִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תַעֲבֹד וְלֹא תָגֹז

אֶלָּא שָׁאנֵי פָּרָה דְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הִיא וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֲסוּרִין בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה מִדְּרַבָּנַן וְהָאִיכָּא אִיסּוּרָא דְּרַבָּנַן אֶלָּא שָׁאנֵי פָּרָה דְּלָא שְׁכִיחָא

וְלִיחַלַּהּ וְלַפְּקַהּ לְחוּלִּין וְלִיגֻזַּהּ וַהֲדַר לַיקְדְּשַׁהּ דָּמֶיהָ יְקָרִין וְלֶיעְבַּד לָהּ כְּדִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה מְחוּלָּל אֵימוֹר דְּאָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁחִילְּלוֹ לְכִתְחִלָּה מִי אָמַר 

מדובר בפתרון בעיה מעשית בפרה אדומה: פרה אדומה שנמצאו בה שתים מן השערות שאינן אדומות (אלא שחורות בחציין ואדומות בחציין) – נפסלת. רבי יוסי בן המשולם מציע פתרון: גומזים (גוזזים) את שתי השערות השחורות במספריים, וכך הפרה נשארת כשרה לפרה אדומה!

הגמרא מתקשה: איך מותר לגזוז פרה אדומה? הרי יש איסור גזירה ועבודה בקדשים! מהו ההיתר ההלכתי של רבי יוסי בן המשולם?

מהלך השקלא וטריא (הדיון בגמרא)

1. ניסיון א': "שאני פרה דלאו בת גיזה היא"

• הצעה: פרה אינה עומדת לגיזה (בשונה מכבשים וצאן שדרכם להגזז בשביל הצמר). לכן, גזיזת פרה אינה מוגדרת כ"גיזה" שאיסורה מן התורה.
• קושיה: מובאת ברייתא הלומדת מהפסוקים ("לא תעבוד בבכור שורך ולא תגז בכור צאנך"), שיש היקש (השוואה) בין שור לצאן – איסור עבודה גלש גם לצאן, ואיסור גיזה גלש גם לשור! אם כך, גם בבקר/פרה יש איסור גיזה מדאורייתא.

2. ניסיון ב': "שאני פרה דקדשי בדק הבית היא"

• הצעה: איסור גיזה ועבודה מן התורה נאמר רק על "קדשי מזבח" (קרבנות שמקריבים על גבי המזבח). פרה אדומה, לעומת זאת, מוגדרת כ"קדשי בדק הבית" (הקדש נכסים/קודשי דמים).
• קושיה: אמר רבי אלעזר שגם בקדשי בדק הבית יש איסור גיזה ועבודה מדרבנן! אם יש איסור דרבנן, איך רבי יוסי בן המשולם מתיר לגזוז את שתי השערות לכתחילה?

3. ניסיון ג': "שאני פרה דלא שכיחא"

• התירוץ של הגמרא: פרה אדומה היא מציאות נדירה ביותר ("לא שכיחא"). הכלל בהלכה הוא שחכמים לא גזרו את הגזירות שלהם (כמו איסור גיזה בקדשי בדק הבית) על מקרים נדירים ויוצאי דופן. מכיוון שאיסור הגיזה בפרה אדומה הוא רק מדרבנן, ובמילא פרה אדומה אינה חזזיון שכיח – לא החילו עליה חכמים את איסור הגיזה, ומותר לגזוז את השערות כדי שלא תפסל!

נספח: הדיון בפדיון פרה אדומה (שמואל)

הגמרא מקשה מיד: אם חוששים לאיסור דרבנן של גיזה, למה לא לפדות אותה (לחלל אותה) על חולין, לגזוז אותה כשהיא חולין, ואז להקדיש אותה מחדש?

• תשובה: דמיה יקרים מאוד! פדיון פרה אדומה דורש שווי כספי מלא, ואין קופה מספקת או רצון להפסיד סכום עתק.
• הצעה נוספת: נפדה אותה על שווה פרוטה, לפי שיטת שמואל ("הקדש שווה מנה שחיללו על שווה פרוטה – מחולל")!
• דחיית הגמרא: שמואל אמר את דינו רק בדיעבד (אם כבר חילל על פרוטה – החילול תופס), אך לכתחילה אסור לפדות הקדש בשווה פרוטה בלבד.

או, בקיצור:

הגמרא מסיקה שמותר לגזוז שתי שערות מפרה אדומה מכיוון שאיסור גיזה בה הוא מדרבנן בלבד (היות שאינה קדשי מזבח), וחכמים לא גזרו את איסוריהם במקרים נדירים ("לא שכיחא") כמו פרה אדומה.

***

הג'מיני עזר לי קצת כי הייתה לי תחושת בטן. אבל הנה שנייה שאני לוקח את זה ממה שהוא לא כתב למשהו שהוא שלי אנושי ואורגני ב"ה:

לא שכיחא. זה לא שכיח. פרה אדומה היא נדירה. מי נדיר לנו יותר, נח – הצדיק, או המבול – ההרס הטוטאלי שדווקא מאחד? איחוד דרך הרס (מזכיר לי את פעולת המאקרופאג', עליה אדבר היום אחר הצהריים)?

האם מותר לגזוז את מה שכמעט מושלם כדי להפוך למושלם?

כנראה שכן.

כנראה שבמקרים מסויימים, משהו שכזה הוא אפשרי.

כי השעה קוראת.

לעיתים, השעה קוראת.

לצדיק. גם אם הוא נשבר אחר כך כי הוא אנושי ולא מושלם.

לעיתים, השעה קוראת.

למבול, כדי לסדר, כדי להתחיל מחדש. כי גם אלוקים יכול להגיד – משהו כאן פוספס. 

כך היה מחרב עולמות ומחריבן ועושה שבירת כלים.

כך עד שמגיעים לאיזון.

ולפעמים זה קורה אחר כך ואחר כך. ולפעמים לומדים לקח רק בדיעבד.

ככה זה.

***

אנחנו עדיין בתניא באגרת קודש כ"ה והנה ציטוט מעניין שבא לעשות דיון אחר לגמרי אבל קשור וחצי:

ואחר הדברים והאמת האלה הגלוים וידועים לכל נחזור לענין ראשון בענין הכעס שהוא כעובד ע"ז והיינו במילי דעלמא כי הכל בידי שמים חוץ מי"ש ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא לא שייך האי טעמא דאמרן וכמ"ש ויקצוף משה והיינו משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו:

הכעס הוא עובד עבודה זרה? אז רק לאלוקים מותר לקצוף? על כל העולם במבול ואחרי זה עלינו, פעם אחר פעם?

האם, טאם טאם טאם, רבש"ע הוא עובד עבודה זרה???

כנראה שלא. אבל דבר ראשון, יש לזכור – יש דברים שמותר לאמא ואבא ואסור לילד. כמו ללכת לישון מאוחר ולשתות קפה ויש טעם לכך.

דבר שני, כי אני יכול להבין את ההבדל שאחרי זה מוסבר פה: ה' הקרה לפניו מצווה זו לאפרושי מאיסורא. 

כן, זה נשמע כבר יותר הגיוני.

הכעס של המבול יכול להראות כמו משהו של עבודה זרה. ובאמת סיפור המבול הוא סיפור שאנחנו מכירים בהרבה תרבויות אחרות, בטח ובטח באנומה אליש וכל מי שעבר תיכון ישראלי מכיר את ההשוואה הזו. סבבה. זה לא ענין של, של מי הסיפור המקורי וכאלה. זה בכלל לא האישו.

האישו הוא שהמחשבה הזו, שהיקום יכול להשמיד את עצמו – או שיכול להיות אירוע השמדה מטורפת שכזו (וכדור הארץ ידע אירועים מפחידים כאלה עוד הרבה יותר, הGREAT DYING שקרה לפני הקמברי, הסוף של הקמברי שכנראה היה בגלל קרני גאמא, כמובן אירוע ההכחדה של הדינוזאורים מלפני 65 מליון שנה, עידן הקרח האחרון שהיה וכן הלאה – שכמעט מתנו בו לגמרי, יש אפילו שיר חמוד נורא של להקה חביבה בשם OTYKEN בנושא הזה שנקרא MAMMOTH); הוא בלתי נתפס.

גם אם הוא חשוב בסוף.

גם אם זה אקט, לכאורה, של איזושהי אהבה.

מה אני יודע על אהבה, מה.

***

מקוצר היריעה וגם מזה שאני רוצה לשמור עוד חומר לשבוע, מי השילוח כהרגלו מפתיע בקטע מדהים:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר וְגוֹ'. וְהִנֵּה זֶה הָיָה עִיקַּר הַמַּאֲמָר לְכָל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַבְּרִיאָה שֶׁיִּרְצוּ בְּאַחְדוּת וּבְלִי יִתְפָּרָדוּ, כִּי מִקֹּדֶם כְּשֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי" וְגוֹ' לֹא בִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ, אָכֵן אַחֲרֵי כֵן נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלֵב כָּל הַבְּרוּאִים שֶׁיִּרְצוּ בְּאַחְדוּת, כְּמוֹ אַבְרָהָם שֶׁבִּיקֵּשׁ עַל סְדוֹם, וּמֹשֶׁה אַף שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" אָמַר "מְחֵנִי נָא", כִּי הַבְּרִיאָה רָצְתָה בְּאַחְדוּת, וְעִנְיָן שֶׁלֹּא בִּיקֵּשׁ נֹחַ עַל דּוֹרוֹ, כִּי הוּא סָבַר כִּי הָעוֹלָם הוּא עוֹד שַׁיָּיךְ לְעָלְמִין דְּאִיתְחֲרִיבוּ שֶׁעוֹדֶנָּה צָרִיךְ לְהִתְחָרֵב לְחִיזּוּק הַבְּרִיאָה, אָכֵן אַחַר כָּךְ הֶרְאָה לוֹ הַש"י שֶׁהוּא חָפֵץ בְּקִיּוּם הָעוֹלָם, וְלָכֵן נִקְרָא הַמַּבּוּל "מֵי נֹחַ" (ישעיה נ"ד,ט') לְפִי שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל וְלֹא רָצָה בְּאַחְדוּת.

שירצו באחדות ובל יתפרדו.

הבריאה רצתה באחדות, ולא ביקש נח על דורו, כי.. עודנו צריך להתרחב לחיזוק הבריאה.

אבל הוא חפץ בקיום העולם.

אחדות מול פירוד.

מצחיק, כי הפירוק הזה היה באחדות מושלמת מדי – מים למעלה עם מים למטה. סגירת מעגל המים, כמו חיבוק שעוזר להפיל. בליעה שמערבבת מחדש הכל. מ-חדש, כמו שאומרים.

כזה.

גם זה צריך לפעמים.

ובמגדל בבל נראה, שגם האחדות לפעמים מוגזמת.

***

ושנייה לפני, הפרויד היומי, מתוך פירוש החלום:

מה שאני רואה בגרון: כתם לבן וקונכיות אף מגולדות. הכתם הלבן מזכיר דיפתריה, ולכן את חברתה של אירמה, אבל גם את מחלתה הקשה של בתי הבכורה לפני כמעט שנתיים, ואת כל הבהלה של אותה תקופה רעה. הגלדים על קונכיות האף מזכירים דאגה לבריאותי שלי. באותם ימים השתמשתי לעתים קרובות בקוקאין כדי לדכא נפיחויות טורדניות באף, ולפני ימים ספורים שמעתי שמטופלת שעשתה כמוני לקתה בנמק נרחב של רירית האף. ההמלצה על הקוקאין, שיצאה ממני ב־1885, הביאה עליי גם תוכחות כבדות. ידיד יקר, שב־1895 כבר לא היה בחיים, החיש את קצו בשימוש לרעה בחומר הזה. 

אירמה ⇔ החברה הטובה ⇔ הבת שלו.

נשים. נשים שצריכות. עזרה?

הבריאות שלו גם כן.

יפה שהוא מתחרט על ההמלצה לקוק אבל בסדר.

אבל משהו יפה –

את כל הבהלה של אותה תקופה רעה. und an all den Schreck jener bösen Zeit.  

בסופו של יום, אותו חלום של פרויד בא לנקות אותו מאשמה וסופו להזכיר לו כל פעם. אתה אשם.

הרי זה מה שאחר כך הוא יקרא לו סופר אגו. אותם חלקים שרוצים להאשים אותנו כל הזמן.

האם נח, זה מה חווה?

צדיק או לא, אולי הכל עליו?

או שמא, כל האשמה של העולם, בדיוק כמו שיתעצב אל ליבו של ה' וההזדהות ההשלכתית הראשונה על פי רש"י, כך גם כאן?

האשמה גדולה מדי?

***

שנזכה לטוב, שלישי היום של אכן כאחד האדם תמותון.

צרי