ל' תשרי תשפ"ז 11.10.26
בראשית ו' כ"ב מביא לנו נוסחה ראשונית שחוזרת על עצמה בעיקרון הרבה יותר מדי פעמים עם משה ולא עם נח, אבל כאן זה עם נח:
וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹת֛וֹ אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃
הטור הארוך כתב על זה:
ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים. שעשה התיבה ואסף המאכל וכו' והכתוב השני ויעש נח ככל וכו' לבאר כי לא נפל דבר מכל אשר צוה:
וגם ביאור מאוחר וסופר מודרני (מאה ה-21…) כתב משהו בקטנה על משהו שאני רוצה להרחיב עליו.
ההקבלה הזו למשה, כמובן.
- ספר שמות, פרק מ', פסוק ט"ז:
"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה" – מסכם את הקמה וביצוע של כל הוראות הקמת המשכן והכלים על ידי משה. - ספר שמות, פרק ל"ט, פסוק ל"ב:
"וְתִכַּל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹهֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יِשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ". - ספר במדבר, פרק א', פסוק נ"ד:
"וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ" (גם בהקשר של מפקד הלויים בספר במדבר ח', כ').
ויעש. ככל אשה צוה. כן. עשה.
אותה נוסחה. ובמובן מסויים אני רוצה להגיד – זה אחד הרעיונות הגדולים שפרשת נח מנסה להגיד לנו על אנושיות מול אלוקות או מול אוניברסליות ומול עולם. בייחוד כשנח נחשב לצדיק הראשון שזוכה למשהו. אדם לא היה צדיק. חטא מאד מהר. גם חנוך, לפי המדרשים, היה, עמד לחטוא וישר אלוקים לקח אותו למעלה להפוך למטטרון. תופר מנעלין, לפי הבעש"ט, היה חנוך, ומייחד שם הווי"ה (כי כבר התחילו לקרוא בשם ה'). אבל נוח?
נוח מקבל פרוטגוניסטיות מעניינת ומאחר וגם הוא שרד מבול וגם הוא ועוד פרוטגוניסט אחר בהיסטוריה – הראשון הידוע לנו כתוב, הלוא הוא המלך-חצי-האל גילגמש – יש לי כאן רמז ספרותי מעניין.
נח הוא דמות. עגולה. איש צדיק ותמים שבחצי דבר תורה האחרון שלי בווטסאפ סטטוסים דיברתי על זה שהכל, הכל עליו. ואחרי המבול, אנחנו נראה מה קורה לו.
אבל מה שברור עתה זה שהנוסחה הזו לא פוסחת ממנו. גם הוא צריך לעשות את אשר צווה אותו.
העמק דבר מוסיף:
ככל אשר צוה אתו: לבד הדבור המפורש שהוא כמו תורה שבכתב. עוד היה בזה קבלות וביאורים על המאמר שהוא כתורה שבע״פ וזה נכלל בלשון אשר צוה כמ״ש לעיל ב׳ ט״ז. וגם נכלל במשמעות אתו שעשה בעצמו ובכבודו ולא ע״י בניו ושלוחיו. ועי׳ ס׳ במדבר י״ז כ״ו:
הדבר המפורש. אבל מה זה מפורש? למה מה שנח מפורש חייבת להיות הגרסה המפורשת היחידה? האם יש דבר כזה, בכלל? והתשובה היא בתוך הטקסט הפרשני – שעשה בעצמו ובכבודו ולא על ידי בניו ושלוחיו. כשאדם עושה לבדו הוא עושה בפרשנות שלו. הפרשנות שלו עשויה להיות מספקת. או לפחות, זה מה שאני מקווה.
***
בכורות כ"ג ע"ב:
וְאִידַּךְ לְמַעוֹטֵי הֵיכָא דְּהִסְרִיחָה מֵעִיקָּרָא וְאִידַּךְ הִסְרִיחָה מֵעִיקָּרָא לָא צְרִיכָא קְרָא לְמַעוֹטֵי עַפְרָא בְּעָלְמָא הוּא
רוב הדף (כ"ג) מתעסק בדיני ערבוביא בין טמא לטהור. כמה טמא צריך כדי להפוך טהור ללא טמא ולהפך בכמה וכמה עיסוקים (ערבוב בשר, חיה טמאה שמביאה ולד, וכמובן אפר של פרה אדומה עם אפר אחר).
ואז יש לנו את העניין כאן, על בשר. ממתי בשר מטמא? כל עוד הוא אכיל למשהו. אבל הנה היופי. מהרגע שאפילו כלב (או בחשיבה אחרת, גר) לא יגע בזה, זה נחשב כבר למשהו אחר שמאבד מתורת הטומאה שלו, או במילים אחרות, קלסיפיקציה אחרת לגמרי. "עפרא בעלמא הוא". כמו עפר.
כלומר, ברגע שיש לנו הגזמה כל כך פראית בענייני טומאה אנחנו כבר לא מדברים בדינים של טומאה. זה כבר הופך להיות משהו אחר.
הבינה הזכירה לי להסתכל על פסוקים קודם לכן בפרשה שלנו בנח:
וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כׇּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ׃
וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כׇּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע׃
קץ כל בשר זה בדיוק זה, זה מתבקש בהחלט. כשאנחנו מדברים על רקבון מהעיקר יש דברים שמוציאים את עצמם מכלל הקבוצה הנכללת. ובשביל זה ה' עושה… שיחוּת? לשחת. כן. לשחת את כל מה שיש בו רוח חיים.
עפרא בעלמא.
האם זה מה שיעשה למי שיצא כל כך מהר ממעגל החיים?
זה מה שצריך לעשות לנוח'בות, אולי? אני לא יודע. זה לא עליי.
***
בתניא, אגרת קודש כ"ה באמצע, הרבי הזקן משחק עם הרעיון הזה:
והנה נפש האדם ידוע לכל שהיא כלולה מי"ס חב"ד וכו' ואף שכולן מרוח פיו ית' כדכתיב ויפח באפיו כו' מ"מ דרך פרט חב"ד שבנפשו הן דוגמא לחב"ד שבי"ס המכונות בשם או"א ומדות אהבה ויראה וכו' שבנפשו הן דוגמא למדות שבי"ס הנקראות בשם ז"א וכח הדבור שבנפשו דוגמא לדבור העליון הנקרא בשם מלכות ושכינה ולכן כשמדבר ד"ת מעורר דבור העליון ליחד השכינה ומשום הכי קיי"ל בק"ש ובהמ"ז וד"ת לא יצא בהרהור בלא דבור:
הנה דרך לא לצאת אל העפר. לדבר. לא לצאת בהרהור ולא בדיבור היינו לא לדבר מתי שלא צריך, כאשר אתה מול עליונים (קריאת שמע, ברכת המזון). הדיבור משאיר אותנו איפה שצריך להשאר.
***
וכרגיל, מי שילוח תופר את זה יפה:
אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ וְכוּ' עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר וְכוּ'. עִנְיַן הַתֵּבָה, שֶׁנָּתַן הַש״י עֵצָה וַהֲגָנָה לְנֹחַ עַד שֶׁעָבְרוּ יְמֵי הַזַּעַם, וְכֵן לְכׇל מִי שֶׁלֹּא נִזְדַּכֵּךְ לִבּוֹ עֲדַיִן יוּכַל לִלְמוֹד עֵצוֹת אֵיךְ יִסָּתֵר עַצְמוֹ וְיָגֵן בַּעֲדוֹ מִכׇּל רָע הַמִּתְרַגֵּשׁ בָּעוֹלָם, וְכֵן אָמְרוּ חַזַ״ל [תנדבא״ר פ״ו] אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו יָרוּץ לְחַדְרֵי חֲדָרִים שֶׁל תּוֹרָה וְהִיא נוֹתֶנֶת לוֹ עֵצָה אֵיךְ לְהִנָּצֵל. וְעִנְיַן הַתֵּבָה הוּא עַל פִּי מַה דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא (פסחים קי״ג:) שְׁלוֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן מִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס וְאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר וּמִי שֶׁמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, מִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ מַרְאֶה שׁוּם כַּעַס בְּפוֹעַל, וְאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת וּמַכִּיר וּמַאֲמִין בְּבוֹרֵא עוֹלָם, וּמִי שֶׁמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו הַיְנוּ שֶׁמֵּסִיר הַכַּעַס גַּם מִלִּבּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּלִבּוֹ שׁוּם תַּרְעוֹמוֹת עַל חֲבֵרוֹ. וְעַל אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה מְרַמֵּז הַתֵּבָה, "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גוֹפֶר" הַיְנוּ שֶׁלֹּא תִכְעוֹס כִּי גׇפְרִית מוֹרָה עַל כַּעַס וְזֶה "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גוֹפֶר" הַיְנוּ שֶׁתִּסְגּוֹר אֶת הַכַּעַס וְלֹא תִכְעוֹס בְּפוֹעַל. "קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה" הַיְנוּ שֶׁלֹּא תִשְׁתַּכֵּר רַק תְּהֶא בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, כִּי קִנִּים הוּא חֲדָרִים כְּמוֹ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲדָרִים הַרְבֵּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת לֵידַע מְקוֹם כׇּל חֶדֶר וְתַשְׁמִישׁוֹ, וְגַם מַסֶּכֶת קִנִּים מוֹרָה עַל זֶה וְלָכֵן מִי שֶׁאֵין לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת וְלֵב טָהוֹר אֵינוֹ מֵבִין לַאֲמִתָּם אֶת עוֹמֶק ד"ת הַנִּמְצָא בְּמַסֶּ' קִנִּים. "וְכָפַרְתָּ אוֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכּוֹפֶר", הַיְנוּ שֶׁתַּעֲבוֹר עַל מִדּוֹתֶיךָ, כִּי וְכָפַרְתָּ הַיְנוּ שֶׁתְּכַפֵּר מֵעוֹמֶק לִבְּךָ, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בְּלִבְּךָ רׁשֶׁם מִכַּעַס עַל חֲבֵרְךָ. וְהַשִּׁעוּרִין מֵהַתֵּבָה הֵם אוֹתִיּוֹת לָשׁוֹן, ג׳ מֵאוֹת אוֹרֶךְ וַחֲמִשִּׁים רֹחַב וְלמ"ד קוֹמָה, וְהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ לְשׁוֹן שֶׁקֶר. וְגַם אֵלּוּ הַשִּׁעוּרִין הֵם נֶגֶד "בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ", למ"ד אַמּוֹת גּוֹבַהּ כְּנֶגֶד בְּכׇל לְבָבְךָ, נ׳ רוֹחַב נֶגֶד בְּכׇל נַפְשְׁךָ וג׳ מֵאוֹת אוֹרֶךְ נֶגֶד בְּכׇל מְאֹדֶךָ, כִּי מְאֹד הַיְנוּ בְּכׇל מַה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לְשַׁעֵר בְּדַעְתּוֹ וּלְהוֹסִיף, וְעַל זֶה רוֹמֵז אוֹת הַש׳ כִּי הַש׳ הִיא אַחֲרוֹנָה שֶׁבְּא״ב כִּי סוֹד הַת׳ הוּא כָּמוּס לָעוֹלָם הַבָּא וְלָכֵן בְּכׇל מָקוֹם שֶׁרָצוּ חֲכָמִים לְגַזֵּם גָּזְמוּ בִּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת כְּמוֹ (חולין צ׳:) ג׳ מֵאוֹת כּוֹר וג׳ מֵאוֹת כֹּהֲנִים שֶׁבְּמַסֶּ' מִדּוֹת פ״ג מ״ח. "צוֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" הַיְנוּ שֶׁתֵּדַע כִּי הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, כִּי צׁהַר הַיְנוּ בְּהִירוּת וִידִיעָה. "וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה", הַיְנוּ שֶׁתְּצַמְצֵם בְּכׇל קַבָּלוֹת הַשְׁפָּעָה שֶׁלֹּא תִּהְיֶה רַעַבְתָן. "וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים", הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר עַל פָּסוּק (תהלים ל״ד, ט״ו) "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" וּכְמוֹ דְּאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (במדבר רבה פרשה י״ט, ט״ז) בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם מִמְּקוֹמְךָ וְרָדְפֵהוּ מִמָּקוֹם אַחֵר הַיְנוּ מִצִּדְּךָ וּמִכֹּחֲךָ לֹא יִהְיֶה שׁוּם מְנִיעָה לַשָּׁלוֹם, אַךְ גַּם לִרְדּוֹף אַחַר חֲבֵרוֹ לְקָרֵב אֶת עַצְמוֹ לַחֲבֵרוֹ גַּם זֹאת אֵין מֵהַצּוֹרֶךְ כִּי בְּכׇל דָּבָר נִמְצָא סָפֵק כִּי יוּכַל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה אֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא אֶל בֵּיתְךָ, אַךְ לִדְחוֹתוֹ ג״כ אֵינוֹ רַשַּׁאי, וְזֶה פֵּי׳ "בְּצִדָּהּ תָּשִׂים" לֹא בְּפִרְסוּם. "תַּחְתִּיִּים שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים תַּעֲשֶׂהָ", הַיְנוּ שֶׁנִּצְטַוָּה נֹחַ לֵידַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג עִם ג׳ בָּנָיו בְּכׇל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ, עִם חָם כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ הַיְנוּ תַּחְתִּיִּים שֶׁתְּדַבֵּר עִמּוֹ רַק לְפָנִים וְעִם יֶפֶת שְׁנִיִּים וְעִם שֵׁם שְׁלִישִׁים, הַיְנוּ שֶׁתְּדַבֵּר עִמּוֹ מֵעוֹמֶק הַלֵּב וְכׇל סוֹדוֹתֶיךָ תְּגַלֶּה לוֹ. וְכׇל זֶה הָיָה עֵצוֹת לְנֹחַ קוֹדֶם שֶׁנִּשְׁלַם אֵיךְ יַסְתִּיר עַצְמוֹ, כִּי מִיָּד כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה שֶׁאָז הָיָה הַשְׁלָמָתוֹ אָז עָשָׂה הֵיפֶךְ מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים כְּמ״ש "וַיֵּשְׁתְּ וַיִּשְׁכַּר" וְכָעַס עַל חָם וְלֹא עָבַר עַל מִדּוֹתָיו, כִּי כְּשֶׁאָדָם נִשְׁלַם אָז מוּתָּר לְהִתְפַּשֵּׁט, כִּי אָז הַכֹּל רְצוֹן ה׳.
מה למדנו?
- הרעיון של בדיוק הפרשיה הזו של התורה שאותה נח כן עשה, וכו', היא בניית התיבה. התיבה כאן, היא עבורנו, התורה. דרכה אנחנו ניצלים.
- הסרת הכעס מהלב כמו להסיר את עיקר הטומאה כדי שלא נהפוך לעפר
- להתנהג נכון, כמו שכותב לנו כאן המי שילוח.
זה המשמעות לכולנו ל"כל אשר ציוה, כן עשה".
אני לא כותב את זה כדי להחזיר מישהו בתשובה. גם לא את עצמי.
אבל מנסה להגיד –
ליקום יש את החוקיות שלו למול הדברים שקשה לפרמל בתור חוק או קשה להבין את מדרג/משרע התכונה הנובעת שלה (emergence). עם אי הקלות הזו אפשר לשרוד. אבל אפשר בינתיים לשמור על כמה וכמה כללים כדי לא להתערבב ולערבב.
כדי להיות.
שיהיה שבוע טוב,
לה' הארץ ומלואה,
צרי
