כ"ז תשרי תשפ"ז 8.10.26
בראשית ד' כ"ו:
וּלְשֵׁ֤ת גַּם־הוּא֙ יֻלַּד־בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃ {ס}
רש"י
אז הוחל. לְשׁוֹן חֻלִּין, לִקְרֹא אֶת שְׁמוֹת הָאָדָם וְאֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים בִּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה לַעֲשׂוֹתָן עֲ"זָ וְלִקְרוֹתָן אֱלֹהוּת:
זה מעניין לקרוא עצבים לאלילים. התפיסה המודרנית כמובן שואלת את הביטוי למקום אחר לגמרי הרי, מן המילה הערבית עָצָבְּ (عَصَب ) – סוג של קשר. לא סתם העצבים שלנו ובכן, קשורים. אבל כאן, חלק מהמפרשים מתייחסים לרש"י בהתייחס להרבה מאד "עצב", היינו, SADNESSES. מעניין.
המעניין גם זה שההוחל – לא התחיל, אלא חולין. כלומר זה לא ענין של מתי, המתי זה רק "אז". אז התחיל-להיות-נורמלי לקרוא בשם ה', לעשות אלוקות.
הא.
ספורנו לא מסכים עם רש"י בדיוק:
אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'. אָז הִתְחִילוּ צַדִּיקֵי הַדּוֹר לִדְרוֹשׁ לָרַבִּים אֶת שֵׁם ה', כְּעִנְיָן "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בראשית כא:לג), כִּי הֻצְרְכוּ לִסְתּוֹר דֵּעוֹת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְגִלּוּלִים שֶׁהִתְחִילוּ אָז כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה.
אדרת אליהו מוציא אותנו מהתהייה על זמן כמו אצל רש"י ולוקח אותנו למיקומים מסויימים או לסדרים:
אז הוחל לקרוא בשם ה'. ביאורו כל האמצעיים נקראו בשם אלקים אבל שם ה' לא יאמר כי אם על בורא ית"ש שבידו וברשותו להרע ולהטיב. והם קראו את אמצעים בשם ה' וזה ע"ז:
ביאור יש"ר על זה מעניין גם כן:
ויקרא את שמו אנוש, השם הזה הושאל אח"כ אל כל המין האנושי, כי מצאנו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ז' ה'), אנוש כחציר ימיו (שם ק"ג ט"ו), והוא נגזר מלשון ומכתי אנושה (ירמיה ט"ו י"ח) עקוב הלב מכל ואנוש הוא (שם י"ז ט'), ונקרא כן האדם בבחינת היותו תמיד איש מכאבות נגוע ומוכה אלהים ומעונה, והנה שת חכם גדול היה כי נולד בדמותו של אד"הר ככתוב לפנינו, ולפי שנתן על לבו תמיד גודל חטאת אביו והבין איך ע"י העון ירד האדם פלאים, ואבד סגולותיו היקרות, לכן קרא שם בנו הנולד לו אנוש, כאומר ראוי מעתה לאדם להיות שפל רוח אנוש ומעונה, פן מרוב השלוה יפרוץ גדרי תאוותיו וילך אחר יצרו הרע:
שממשיך את מה ספורנו בערך אומר:
אז הוחל לקרוא בשם ה', לשון תחילה, והענין שבהיות רוב בני אדם בדור ההוא שוכחי אלוה וטעו אחרי הגלולים, אז החלו נדיבי עם לקרא בשם ה', והודיעו במקהלים כבודו ודרכיו ללמד איש את אחיו לדעת את ה', והשרידים האלה הם ראשי הדורות שהזכיר אח"כ קינן מהללאל ירד חנוך וכו':
***
שנייה ואוו אני לא יכול שלא להביא את החלק הזה, הוא חסר קשר לכתיבה אבל זה מבריק! אם למקרא, פרשנות מהמאה ה-19:
אנוש. בב"ר אמרו (פ' כ"ד) שד' דברים נשתנו בימי אנוש בן שת ואחד מהם שנעשו פניהם כקופות — וכן ממ"א נראה כי לדעת חז"ל הקופים היו מתחלתן בני אדם שנפלו ממעלתם והורע טבעם, והפלא שבדור שלפנינו אפיקורוס צרפתי Lamethrie חשב לבאר יצירת האדם באופן זה ואמר כי האדם היה קוף מתחלת ברייתו ונעשה אדם על ידי שנתארך חוטמו מסבת חולי-ובאמת על כל זה יוכל ליאמר לך מנגד לאיש כסיל וגם נלמוד שאין לך טעות או שקר שלא יתערב בו קצת אמת. ומהאמת המעורב בהבלי האפיקורוס Lamethrie הוא אומרם ז"ל על אד"הר שהיה לו זנב. ובימינו אלה נסוגו אחור הטבעים מדעות Lamethrie ונתקרבו לדברי רבותינו, ואחד מהם בעיר פאריז Boudin הורה גבר בפומבי גדול בבית ועד חכמי צרפת Academie כי לדעתו אין הקוף רק אדם משחת מאיש. מראהו במשך הזמן, על ידי נשואי האחיות, והאם, והבת, והעריות בכלל המפסידים טבע אדם וצורתו באורך הזמנים.
אוי גדול.
מצטער הרב אמוזג, אבולוציה זה יותר מגניב מזה. ז'וליין אופריי דה לה מטרי היה כאן באיזשהו צדק עובדתי מסויים שדרווין התחיל במהפכה ב-1859 שממשיכה וממשיכה עד היום כדי להראות שהבריאה מגניבה יותר משחשבנו.
***
אוקי, אז מצד אחד יש לנו את רש"י ואדרת אליהו שמתייחסים לאז הוחל כמעין "התבלבלו, התחילו עבודה זרה". ספורנו ויש"ר מתייחסים לזה בעין טובה – היו עובדי עבודה זרה, אבל ענו להם.
תחת זה כמה דברים מעניינים:
- רש"י מתייחס לעבודה זרה/אלילים כאמור כעצבים. הרבה עצב. אני אוסיף לזה את הפרשנות הערבית-עברית-מודרנית. קישורים. קישורים ומה שהעצבים שלנו, היינו הנרבים שלנו, עושים לנו. מהרגע שאנחנו אנוש, אנחנו מודעים, המודעות מבלבלת. קל להגיד "הי, השמש מחממת מאד, היא כנראה האלוקות". להתבלבל זה דבר שקל בחיים האלה.
- אגב בלבול, הנה. הרב אמוזג התבלבל, בטוח שלה-מטריי הוא אפיקורס מבולבל ושלא "באנו מהקוף". ובכן, סוג של כן. זה הרבה יותר מסובך ומגניב מזה, אבל אבולוציה זה דבר ואני לא רואה בזה משהו מעליב. מה עדיף? שאני אבוא מעפר? בדמ טסס
- אנוש אחר כך זה בעצם כולנו. כולנו, בעברית צחה, בני-אנוש. HUMANS. להיות בן אנוש היינו HUMANS זה ליטרלי להיות הבן של אנוש. ומה זה אומר לפי היש"ר? "ונקרא כן האדם בבחינת היותו תמיד איש מכאבות נגוע ומוכה אלהים ומעונה". באמת עצב. ומתוך העצב המרובה אנחנו מוצאים את האלילים, את הבלבול.
- את האמצעים. קל להתייחס למתווכים, לאמצעיים בחיים האלה. זה נכון גם במדע, אגב. אחד הדברים הכי חשוב שמלמדים באפידמיולוגיה הוא, בלשוני המשעשעת, "ציד ערפלנים/מבלבלים (היינו confounders)". אומרים לך שא' גורם לב'? מה פתאום? אולי ג' עשה את זה, אולי ד' שקשור לזה? הרעיון הגדול הוא להשתמש בהגיון ביולוגי ולפעמים בלשי יחד עם הרבה מאד סטטיסטיקה (לפעמים מסובכת לפעמים ממש ממש פשוטה) כדי להפריד את המוץ מהתבן.
המעניין עוד יותר שזה הפסוק שחותם את פרק ד'. הוא חותם, במובן מסויים, את ההדרדרות הטכנולוגית והמוסרית של העולם כולו, או בעצם, כמעט חותם כי החתימה הסופית היא הפרק הקצר והמגניב של בראשית, פרק ו'. בראשית מתחיל, עד אברהם פחות או יותר, כספר אוניברסלי.
הוא לא מדבר רק על עם ישראל כאן. הוא מדבר כאן בכללות, על האנושות כולה.
הוא ה… קדימות לקודה המסיימת.
פרק ד' מתחיל במה אדם וחוה עושים אחרי עדן. מביאים את קין והבל. ואז סיפור קין והבל שהשנה / היום / עכשיו לא התייחסתי אליו. ואז קין.
חנוך שאינו בן ירד; הוא בונה עיר וקורא על שמו של הילד. יפה. האם קין היה אבא טוב או בדיוק להפך, אבא עשיר שלא שם על הילדים שלו אבל הנה קחו פוני, ע"ע לוגן רוי (FUCK OFF!)? שאלה טובה.
קודם כל, עיר.
עירד שלא עושה הרבה בתורה ואולי במדרש ובזהר יש עליו, לא חיפשתי כרגע, סליחה על הבורות.
למך. למך לוקח כבר שני נשים. שלום פוליגמיה, ביגמיה והאבולוציה המעניינת משהו שלה, פוליאמוריה.
יבל – מקנה ואוהלים.
יובל – מוזיקה.
תובל קין – חרש, נפח.
נעמה. עליה כבר יש הרבה יותר מדי סיפורים בתור מלכת שדים.
ואז חוזרים לשת. שנחשב לחכם כאמור לפי המפרשים.
ואז אנוש.
להלן, אנושות.
ערים, אוהלים ומקנה, פוליגמיה, מוזיקה, חרש, שדים, חכמה, אנושות.
כמעט כמו שיר.
***
ועתה למשהו שונה לגמרי. בכורות כ'
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא חָלָב פּוֹטֵר אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר חָלָב פּוֹטֵר הַלֵּךְ אַחַר רוֹב בְּהֵמוֹת וְרוֹב בְּהֵמוֹת אֵין חוֹלְבוֹת אֶלָּא אִם כֵּן יוֹלְדוֹת וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר הָא אִיכָּא מִיעוּטָא דְּחוֹלְבוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יוֹלְדוֹת
וּמִי חָיֵישׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְמִיעוּט וְהָתְנַן הָיְתָה לָהּ חֲמוֹת אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת יָצְאָה מְלֵיאָה חוֹשֶׁשֶׁת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת
וְאָמְרִינַן מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קָסָבַר רוֹב מְעוּבָּרוֹת יוֹלְדוֹת וּמִיעוּט מַפִּילוֹת וְכׇל הַיּוֹלְדוֹת מֶחֱצָה זְכָרִים וּמֶחֱצָה נְקֵבוֹת סְמוֹךְ מִיעוּטָא דְּמַפִּילוֹת לְמֶחֱצָה דִּנְקֵבוֹת וְהָווּ לְהוּ זְכָרִים מִיעוּטָא וּלְמִיעוּטָא לָא חָיְישִׁינַן
אוקי, אז יש כאן עניין של סטטיסטיקה והסתברות.
חמות שחוששת לצאת לים כי יש מצב לייבום, כלומר, נגיד אמא של אישה שהתאלמנה לא מזמן בהריון. האמא עשויה ללדת בקרוב. האם האישה אסורה (היא אלמנה לא מזמן, אבל יש סיכוי שיוולד לחמותה בן ואז הוא יהיה חייב בייבום מתישהו בהמשך)?
ובכן, ניסיתי לעשות את זה עם הבינה וזה יצא טוב אבל זה לא מצליח להעתיק את הטקסט כאן בלי בלאגן. בקצרה, זה יוצא 45% (90% נניח שיוצא בלי הפלה; משם 50% 50% בין זכרים ונקבות בקירוב היינו זה 50% 50% ל-90% אז זה 45%. 10% הפלה ו45% נקבה היינו אומר שיש רק 45% סיכוי שיצא זכר בריא, פחות מרוב, ולכן – לא חיישינן).
עכשיו, זה משהו קטן אבל הייתי חייב להביא.
שאר הדף עצמו ברובו עוסק בשאלה קשורה יחסית למה ששנינו בתורה במשהו אחר. איך ומתי נולדים כשאתה בהמה דקה או לא בהמה דקה?
ואיך מחשבים זמנים ברמה הזו של להניח, במיוחד אם קנית את זה ממישהו אחר (ונניח מגוי שלא מסתכל בכלל בדברים האלה כי מה מעניין אותו פטר בכור עכשיו)?
אני תוהה לגבי זה – האם אפשר לחשב ולהתייחס לחישובים האלה כמול החישובים בהם אנחנו מנסים לכמת את אותם אבות עתיקים שהתייחסנו אליהם בפרק ד', או להתייחס אליהם למשהו אחר לגמרי.
לא לקחת את המספריאדה הזו כרגע.
אלא להסתכל עליהם בדיוק כמו שהסתכלנו אתמול על אדם וחוה.
עוד סובייקטים בחלל.
אדם שת אנוש, נאמר לנו בדברי הימים א'.
זה הסדר.
אדם, מישהו בדמותו, מישהו בהיפוך הדמות.
אדם, מרכז; שת צד אחד; אנוש צד ממשיך.
אלו רק עוד ייצוגים שאי אפשר לספור.
***
ממשיך התניא באגרות קודש כ"ה:
וכמו נשמות האבות והנביאים וכיוצא בהן (שהיו מרכבה לה' ממש ובטלים ממש במציאות אליו כמארז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה וכן כל הנביאים ובעלי רוה"ק היה קול ודבור העליון מתלבש בקולם ודבורם ממש כמ"ש האריז"ל) ומל' דבריאה הוא דבר ה' המחיה ומהוה הנשמות והמלאכי' שבעולם הבריאה שאין מעלתם כמעלת האצי' וכו' ומלכות דעשיה הוא דבר ה' המחיה ומהוה את עוה"ז בכללו עד יסוד העפר והמים אשר מתחת לארץ.
אני תוהה למול האבות העתיקים שבאו עוד לפני משה ועוד לפני האבות. מתוך מי מהם דברה השכינה?
הרי כל השיח בבראשית בפרקים הראשונים הוא לא מתוך. אלא מול.
אדם, קין. הם היו מחוץ.
פתאום עם משה, היה אפשר להיות פנים?
מתלבש בדיבורם.
העניין היפה באינסופיות של אלוקים היא שהיא יכולה להיות מסביב, היא יכולה להיות מבפנים, היא יכולה להיות מחוץ, היא יכולה לעבור כל מיני סוגים של שיח. האלוקים שבחוץ עם האלוקים שבפנים, אותו אלוקים, פשוט זרימה אחרת.
כמה קל להתבלבל ולראות בחיבורים האלה, עצבים של משהו אחר.
כמה קל להפריד, בדיוק כמו שכל מיני פגאנים אוהבים לתת שמות נפרדים לתכונות נפרדות. אני יכול להבין את זה, הם הרי עצמים נפרדים עם תכונות נפרדות. הגיוני מאד שנקרא לשמש סול / SHAMASH / אפולו / רא / אתאן (אתן, נו, האל של אתנחתון או איך שלא קראו לאותו רעמסס), וכן הלאה; ושנקרא למוות נרגל, האדס, וכו'…
הגיוני.
אבל הרעיון הוא להקשיב למה שיוצא מהגרון. למה שהתניא מדבר עליו לפני כמה ששוכן בתוכנו.
שוכן-עד מרום וקדוש שמו…
***
והמי שילוח, כהרגלו, מסכם את זה יפה:
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹקִים עָשָׂה וְכוּ'. סוֹד הָעִנְיָן צֶלֶם וּדְמוּת, צֶלֶם הַיְינוּ גוּף הַחַיִּים בְּלִי שׁוּם הִתְפַּשְּׁטוּת כְּמוֹ תִּינוֹק תֵּכֶף כְּשֶׁנּוֹלַד בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן יִקָּרֵא צֶלֶם, וְאח״כ כַּאֲשֶׁר יַתְחִיל לְהִתְפַּשֵּׁט בִּרְצוֹנוֹתָיו כְּגוֹן תְּשִׁיקוּת הָאֲכִילָה וְעַל יְדֵי אוֹתָהּ הַתְּשׁוּקָה הוּא אוֹכֵל, וְנִתְגַּדֵּל אֶצְלוֹ הַחַיִּים בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַד שֶׁנַּעֲשָׂה גָּדוֹל בְּעוֹבִי וְקוֹמָה, זֹאת הַהִתְפַּשְּׁטוּת יִקָּרֵא דְּמוּת. וּכְמוֹ כֵן בְּנֶפֶש הַטִּיפָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל ד"ת שֶׁנִּכְנֶסֶת בָּאָדָם יִקָּרֵא צֶלֶם, וְהַתְּשׁוּקָה שֶׁמִּשְׁתּוֹקֵק לְד"ת יִקָּרֵא דְּמוּת וְעַל יְדֵי הַתְּשׁוּקָה נִתּוֹסֵף לוֹ בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר ד"ת, וְזֶה "בְּיוֹם בְּרוֹא אֱלֹקִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹקִים" וְכוּ', הַיְינוּ כִּי זֶה הָיָה עִקָּר בְּרִיאַת הָאָדָם בִּכְדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹקֵק בְּכָל פַּעַם לְהִתְרַבּוּת ד"ת, וְזֶה עִנְיַן (ברכות ז'): גָּדוֹל שִׁמּוּשָׁהּ שֶׁל תּוֹרָה יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ, שִׁמּוּשָׁהּ שֶׁל תּוֹרָה נִקְרֵאת הַתְּשׁוּקָה. וְזֶה פֵּירוּשׁ "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם" הַיְינוּ שְׁאִם יִזְכֶּה הָאָדָם לִהְיוֹת בְּצֶלֶם וּדְמוּת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, יִרְאֶה בְּכָל פַּעַם הִתְחַדְּשׁוּת ד"ת וְיִסְפּוֹר שָׁנָיו וְתוֹלְדוֹתָיו וְיַאֲרִיךְ יָמִים.
הרעיון הגדול הוא הדינאמיות.
צלם הוא גוף. הוא סטטי. הוא לימוד בלא עשייה. הוא להשאר. תחשבו על בילבו באגינס או אחיינו היקר פרודו עומדים בביתם בפלך ולא יוצאים למסע אל עבר לאן שזה לא יהיה, מורדור, הרי הערפילית, וכו'.
דמות הוא הלא מודע. דמות הוא הדבר שדוחף, דחפים. לא אינסטינקטים, לא צרכי גוף הומאוסטטיים. הרבה יותר מזה. כך גם עשיית המצוות הרי.
ההתמשכות האנושית כוללת בתוכה. הרבה בלאגן.
היא כוללת בתוכה בניית ערים ומקנה ואוהלים ומוזיקה וחרש ברזל. היא כוללת מדע ואמונה ופילוסופיה ואמנות ואומנות.
היא כוללת בתוכה תורה והתרחקות מהתורה.
היא כוללת מתוכה צדק ובלבול, נכון ולא נכון, טעות והתפתחות ממנה, אהבה, יראה, שנאה, עצב. עצבים.
היא כוללת מסע.
היא כוללת התעקשות אם רחל או עז שילדה תוך כך וכך אומר משהו.
היא כוללת את החישוב המזוויע למצווה המשונה הזו של ייבום שכנראה הגיונית כשהיה עוד יותר מוות של תינוקות וילדים מסביב ודאגה אמיתית על המשכיות, כשהיום אנחנו… שוב דואגים את הדאגה הזו מכיוון אחר במקומות כמו דרום קוריאה ויפן.
ההתמשכות האנושית היא אחד הדברים המגניבים.
שיהיה אחלה סופ"ש.
צרי
