כ"ד תשרי 5.10.26
בראשית ב', ח'-ט"ו:
וַיִּטַּ֞ע יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְּעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃
וַיַּצְמַ֞ח יְהֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כׇּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃
וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁק֖וֹת אֶת־הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים׃
שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישׁ֑וֹן ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כׇּל־אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הַזָּהָֽב׃
וּֽזְהַ֛ב הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא ט֑וֹב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם׃
וְשֵֽׁם־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן ה֣וּא הַסּוֹבֵ֔ב אֵ֖ת כׇּל־אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ׃
וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת׃
וַיִּקַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעׇבְדָ֖הּ וּלְשׇׁמְרָֽהּ׃
כמה דברים של פשט לפני שמתחילים פירושים וקישורים:
בפס' ח', ישם שם את האדם. בפס' ט"ו, לוקח את האדם. מה טעם ההכפלה? לא רואה בינתיים איפה – אבל יש הכפלה בסצינה כשהפעלים שונים. וישם למול ויקח-את ולהניח. עבור מה? לעבדה ולשמרה. ומדוע?
ובכן:
אדרת אליהו:
לעבדה ולשמרה: לעבדה הוא עבודת האדמה וההשקאה והשמירה שלא יעלה בה פריץ חיות. וכן חלקי המצות הם שנים עשה ול"ת. עשה הם בגדר העבודה. ול"ת בגדר השמירה ואדם הראשון ע"ה זכה להשקות את הגן כמבואר בזה"ק ע"ש:
ספורנו:
לְעָבְדָהּ. לַעֲבוֹד אֶת נִשְׁמַת חַיִּים, כְּאָמְרוֹ "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב:ז).
וּלְשָׁמְרָהּ. שֶׁלֹּא תִפָּסֵד בְּהַתָּכַת הַלַּחוֹת הַשָּׁרְשִׁי הַנִּתָּךְ בַּחוֹם הַטִּבְעִי, וְזֶה כִּי אוֹתָם הַפֵּרוֹת הַנִּכְבָּדִים הָיוּ מוֹלִידִים תָּמִיד תְּמוּרַת מַה שֶׁנִּתָּךְ בִּלְתִּי עִפּוּשׁ:
מוזר.
אגב, הויקח, רש"י מזכיר מדרש מעניין:
ויקח. לְקָחוֹ בִדְבָרִים נָאִים וּפִתָּהוּ לִכָּנֵס (בראשית רבה):
אני אוהב שכמו שהנהרות סובבים כך גם הפסוקים סובבים מהאדם לאדם חזרה.
נהר יוצא מעדן, 4 ראשים לו, אחד את המזרח, אחד את אפריקה, אחד את הצפון לכיוון אשור (חדקל) ואת… פרת. שלא מקבל משהו בתורה אבל המפרשים, רמב"ן:
הוא פרת. הֶחָשׁוּב עַל כֻּלָּם, הַנִּזְכָּר עַל שֵׁם א"י:
הגאוגרפיה מתחילה בזה שהאדם מונח בעדן, מתוארת ואז ממשיכה חזרה לזה שהאדם מונח שם לכמו שאמר האדרת. חלקי המצוות.
כבר אז נרמז לנו שבסופו של דבר אדם בא לעשות ולא לעשות.
ואיך כל זה נרמז לנו במשהו אחר לגמרי, לפני?
פסוק ה':
וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכׇל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃
רש"י
טרם יהיה בארץ. כָּל טֶרֶם שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן עַד לֹא הוּא, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן קֹדֶם, וְאֵינוֹ נִפְעָל לוֹמַר הִטְרִים, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר הִקְדִים וְזֶה מוֹכִיחַ, וְעוֹד אַחֵר כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן (שמות ט) עֲדַיִן לֹא תִירְאוּן, וְאַף זֶה תְפָרֵשׁ עֲדַיִן לֹא הָיָה בָאָרֶץ, כְּשֶׁנִּגְמְרָה בְרִיאַת הָעוֹלָם בַּשִּׁשִּׁי קֹדֶם שֶׁנִבְרָא אָדָם, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמַח, עֲדַיִן לֹא צָמַח, וּבְג' שֶׁכָּתוּב תּוֹצֵא הָאָרֶץ, לֹא יָצְאוּ, אֶלָּא עַל פֶּתַח קַרְקַע עָמְדוּ עַד יוֹם שִׁשִּׁי:
ספורנו
טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ. אָמְנָם הַטַּעַם שֶׁבְּהִבָּרְאָם נִמְצְאוּ בַכֹּחַ וְלֹא בַפֹּעַל, בְּאֹפֶן שֶׁכָּל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה עֲדַיִן לֹא הָיָה בָאָרֶץ, וְכֵן כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה עֲדַיִן לֹא צָמַח:
***
פרק ב' נחשב לסיפור בריאה אלטרנטיבי אחרי פרק א'. בטח ובטח מה שמתרחש בשאר הפרקים, כמו החלוקה הלא הדדית האנדרוגינית בין זכר ונקבה ברא אותם וגו'. אבל מפרשים מוקדמים יותר ואחרים לא הסתכלו על זה כעל אלטרנטיבה אלא המשך, או פריזמה אחרת.
אני מסתכל על זה, כאמור, כעל עוד פואטיקה על ההתקיימות באשר היא והיא מביאה לנו כאן משהו מעניין.
א. אנחנו עדיין בתנועה עגולה
מאדם לאדם. לשים אותו לבין "לפתות" אותו פנימה (רש"י מפורש, הי), להניח.
בין לבין משתרש הנהר שמתפצל ל4, לכל העולם. השורש הוא לכאורה בקדם אבל הוא רק לכאורה כי השורש הוא מעגלי.
ב. התנועה היא בכל זאת תנועה של פוטנציאל למימוש
ושימו לב למה שספורנו גילה לנו על הבריאה עצמה. היא הייתה יותר מהכל משהו גלום. פוטנציאל בלום. הפוטנציאל הזה יוצא כאשר האדם שם להכיר אותו. לא היה גשם עד שהאדם לא התפלל עליו. כזה. הייתה אופציה, אבל היית צריך לבקש אותה.
או במילים אחרות,
המעגליות בנויה על ההכרה בה.
המעגליות יכולה להמשיך וליצור ולהתקדם לספירלה – היינו, כיוון – ברגע שיש מי שיכול לייצר בתוכה מערכת יחסים.
אדם.
***
בכורות י"ז ע"א
רָחֵל שֶׁיָּלְדָה מִין עֵז כּוּ' אֲתָא רַב אוֹשַׁעְיָא מִנְּהַרְדְּעָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ רָחֵל בַּת עֵז וְעֵז בַּת רָחֵל רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין
אֲמַר לֵיהּ רַב הוֹשַׁעְיָא לְרַבָּה כִּי עָיְילַתְּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא בְּעִי מִינֵּיהּ רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב לְמַאי אִילֵימָא לִבְכוֹרָה וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר עַד שֶׁיְּהֵא הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר
אֶלָּא לְרֵאשִׁית הַגֵּז וְלֵית לֵיהּ הָא דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּבָשִׂים שֶׁצַּמְרָן קָשֶׁה פְּטוּרִין מֵרֵאשִׁית הַגֵּז שֶׁנֶּאֱמַר וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם
אֲמַר לֵיהּ נִיחְזֵי אֲנַן הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּרָחֵל שֶׁיָּלְדָה מִין עֵז וְאָבִיו תַּיִישׁ וּבְחוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ קָמִיפַּלְגִי דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב וְרַבָּנַן סָבְרִי אֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב
אִי הָכִי לִיפַּלְגוּ בְּחוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב בְּעָלְמָא בִּפְלוּגְתָּא דַּחֲנַנְיָה וְרַבָּנַן
אֶלָּא לְעוֹלָם לִבְכוֹרָה וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּרָחֵל בַּת רָחֵל בַּת עֵז מָר סָבַר זִיל בָּתַר אִימֵּיהּ וְהַאי לָאו נִדְמֶה הוּא
וּמָר סָבַר זִיל בָּתַר אִימַּיהּ דְּאִימֵּיהּ וְהַאי נִדְמֶה הוּא
וְאִיבָּעֵית אֵימָא בְּרָחֵל בַּת עֵז בַּת רָחֵל מָר סָבַר חָזְרוּ שֵׂיֻיוֹת לִמְקוֹמָן וּמָר סָבַר לֹא חָזְרוּ שֵׂיֻיוֹת לִמְקוֹמָן
רַב אָשֵׁי אָמַר כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין וּמַאן חֲכָמִים רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר עַד שֶׁיְּהֵא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ דּוֹמֶה לְאִמּוֹ
קצת תמצות AI לסוגיה, כי למה לא:
תמצית הסוגיה (בכורות י"ז ע"א)
הגמרא מתמודדת עם הברייתא: "רחל בת עז, ועז בת רחל – רבי מאיר מחייב [בבכורה] וחכמים פוטרין".
מכיוון שיש כלל שחייבים שהבכור יהיה דומה למין אמו ("הוא שור ובכורו שור"), הגמרא שואלת איך ייתכן שרבי מאיר מחייב בכור שמקורו בעירוב מינים? לאחר מספר הצעות (ראשית הגז, אותו ואת בנו), הגמרא מגיעה לשתי העמדות המרכזיות לגבי השפעה רב-דורית:
1. העמדה המרכזית: השפעה רב-דורית (דור שלישי)
הגמרא מעמידה את המחלוקת בחיות מדור שלישי, ומסבירה כיצד מייחסים את המין של הולד:
- מקרה א': רחל (כבש) בת רחל בת עז
- רבי מאיר (זיל בתר אימיה): מסתכלים רק על האם הישירה. כיוון שהאם היא רחל (כבשה) והולד נראה ככבש, הולד כשר לדין בכורה. אין משגיחים בסבתא (העז).
- חכמים (זיל בתר אימיה דאימיה): הולכים אחר אם-אמו (הסבתא). כיוון שהסבתא היא עז, המיניות החלקית של העז עדיין מחלחלת לולד והוא נחשב כמי שאינו דומה במאה אחוז למין אמו ("נדמה"), ולכן פטור.
- מקרה ב': רחל בת עז בת רחל
- רבי מאיר (חזרו שייות למקומן): כיוון שהסבתא הייתה רחל והנכדה חזרה להיות רחל, התכונות הגנטיות/ההלכתיות של הכבשה חזרו למקומן, ולכן הולד חייב.
- חכמים: לא אומרים "חזרו שייות למקומן" – כיוון שאמה הישירה של הרחל הזו הייתה עז, היא נפגמה הלכתית ואינה יכולה להוליד בכור הקדוש בבכורה.
2. תירוץ חלופי (רב אשי): דמיון פיזי חלקות
רב אשי מציע הסבר שאינו תלוי בדורות הקודמים, אלא במראה החיצוני של הולד עצמו:
- רבי מאיר: מספיק שיש לולד מקצת סימנים שדומים לאמו כדי להתחייב בבכורה.
- חכמים (רבי שמעון): הולד חייב להיות דומה לאמו בראשו ורובו, וסימנים מקציים אינם מספיקים.
***
אם בענייני מחזוריות ומקור עסקינן, כאן אנחנו רואים שהפוטנציאל למה מחוייב במה הולך איתנו דרך כמה וכמה שיטות.
האם זה מהאמא?
האם זה מהסבתא והלאה (כמה עוד דורות אחורה נלך כדי לדעת מה הפוטנציאל הראשון)?
או שמא, זה דמיון חלקי?
אך הסיפא מעניינת.
עַד שֶׁיְּהֵא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ דּוֹמֶה לְאִמּוֹ
ראשו, רובו.
כלומר, שיהיו שתי תכונות נפרדות שהגמרא לא הולכת פנימה להסביר יותר מדי (גם לא שטיינזלץ). הראש וגם! רובו. אז למה הגמרא הפרידה?
ואני מסתכל על זה בדיוק מאותו עניין של פוטנציאל ופעולה.
של עשה ואל תעשה.
של מה שהיה לפני ומה שיהיה אחרי.
במילים אחרות, סיום הסוגיה – שאינו בהכרח ההלכה – הוא כזה שאומר לנו – הדמיון המיידי והקשר המיידי הוא החשוב.
אתמול יצא לי לשמוע שוב פודקאסט על החברה החרדית מבפנים, בהתייחס לחברייא שהגיעו אליה מהציונות הדתית הארדקור והופתעו מאד מהגזענות האפשרית מאד בין ספרדים לאשכנזים שקיימת בחלקים נרחבים של מערכת החינוך החרדית. אין זו דיבה, לצערי הרב מנשוא.
שאלה ילדה שאלת תם – האם היא אשכנזיה או ספרדיה? ואם כן, איך עונים על זה? דור ראשון, שני, שלישי? ממתי?
הילדה ענתה יפה – אני יהודיה.
אמה אמרה לה – טוב ויפה ענית.
ואני מסכים.
השורש החשוב הוא הדמיון, וזה למה הסוגיה מסתיימת שם.
ההלכה?
- הרמב"ם (הלכות בכורות, פרק ב', הלכה י"ג): פוסק כחכמים שאינם אומרים "חזרו שייות למקומן" ואינם מביטים רק על האם הישירה, אלא קובע שעירוב המינים בשושלת פוסל. אם רחל ילדה מין עז, או עז ילדה מין רחל – אין הולד קדוש בבכורה. אפילו בדורות הבאים, אם יש פגם של עירוב מינים באם או בסבתא, הולד אינו מתקדש בבכורה כבכור מעליא.
- השולחן ערוך (יורה דעה, סימן שט"ז, סעיף א'): פוסק כדברי הרמב"ם בלשונות:
"בהמה שילדה כמין שאינו מינה, כגון רחל שילדה כמין עז או עז שילדה כמין רחל, אפילו יש בו מקצת סימנים של אמו – פטור מן הבכורה."
***
החלק הזה בתניא איכשהו כן מתחבר לי. אגרות קודש כ"ד:
מי שעומד לפניו ואינו חושש לראותו ומתעסק בצרכיו כמה גרוע וסכל ופתי הוא ונמשל כבהמות נדמה בעיני כל הבריות וגם הוא בזיון המלך בהראותו לפניו שאינו ספון בעיניו לקבל נחת ושעשועים מהביט אל כבודו ויפיו יותר מעסק צרכיו וגם הוא מתחייב בנפשו למלך על הראות קלונו ובזיונו את המלך לעין כל רואה וע"ז נאמר וכסילים מרים קלון כלומר אף שהוא כסיל לא יהי' מרים קלון שיהי' נראה הקלון לעין כל. וע"כ קבעו חז"ל בתפלה כאלו עומד לפני המלך עכ"פ יהי' מראה בעצמו כאלו עומד כו' לעין כל רואה בעיני בשר אל מעשיו ודיבוריו אף שאין לו מחשבה לכסיל וע"ז הענין נתקן כל התפלות למתבונן בהם היטב ומי שאינו מראה כן מתחייב בנפשו ועליו אמרו בזהר הק' דאנהיג קלנא בתקונא עילאה ואחזי פרודא ולית ליה חולקא באלהא דישראל ר"ל ע"כ שליחותייהו דרז"ל קא עבידנא לגזור גזירה שוה לכל נפש שלא לשוח שיחה בטלה משיתחיל הש"ץ להתפלל התפלה עד גמר קדיש בתרא שחרית ערבית ומנחה וכו'. והעובר ע"ז בזדון ישב על הארץ ויבקש מג' אנשים שיתירו לו נידוי שלמעלה ושב ורפא לו ולא חל עליו שום נידוי למפרע כל עיקר כי מתחלתו לא חל כ"א על המורדים והפושעים שאינם חוששים כלל לבקש כפרה מן השמים ומן הבריות על העון פלילי הזה. וגם דוקא כשמדברים בזדון בשאט נפש ולא על השוכח או שנזרקו מפיו כמה תיבות בלא מתכוין שא"צ התרה כלל ובוחן לבות וכליות אלקים צדיק. הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם:
מצד אחד, אוי לי, שכן אני יהודי לא משהו שמפספס תפילות על דרך קבע. והנה קובע הרבי – עון פלילי הזה! בחיי, במדינת ההלכה של בן גביר זה עוד יילקח כחוק ומשפט.
ובכל זאת, אחרי כתב הפלסתר הזה המדאיג והמפחיד מגיע – הטיבה ה' וגו'.
התאולוגיה של חב"ד מעניינת אותי בקיצוניות שלה, לפעמים.
מצד אחד, אור נמשך מלמעלה אצל כל אחד מצד שני לך תעשה צומות ותתאכזר לעצמך אם סטית בצורה מסויימת מההלכה.
מצד אחד, חסידים ששותים לא מעט אלכוהול ומצד שני ענייני תפילה כמו שאתה מול מלך בשר ודם.
אני יכול להבין את התאולוגיה הנוצרית – בחלקה, תלוי איפה ממנה – שמסתכלת על האלוקות כ"חבר" יותר מאשר "מלך" (לא מבטל לגמרי, אבל הבנתם למה אני מתכוון). כנ"ל אצל תפיסות כאלו ואחרות ממקור הודי שמסתכלות על זה בצורה יותר… לא אדישה, אבל לא אוטוקרטית.
אז כאמור, קשר. קשר מסויים בין העובדה שיש מעגליות, שיש שושלת ודמיון, לבין… מלך שמתנהג כמלך בשר ודם.
למה אנחנו מתאמצים כל כך לדאוג שרבש"ע הוא מלך בשר ודם?
***
ומה המי שילוח מזכיר לנו?
וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב. זָהָב הַיְינוּ תּוֹכָחָה, [כְּמוֹ שֶׁכְּתִיב (משלי כ"ה, י"ב) "נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם מוֹכִיחַ חָכָם" וְגוֹ', עַל זֶה אוֹמֵר "וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב" כְּמוֹ שֶׁכְּתִיב (מלאכי ג',י"ב) "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ" וְגוֹ', וְזֶה רוֹמֵז לִבְחִינַת צַדִּיק. תַּשְׁלוּם.] "שָׁם הַבְּדוֹלַח וְאֶבֶן הַשּׁוֹהַם", הַיְינוּ בְּא"י יֵשׁ מְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ אֲשֶׁר שָׁם יֵשׁ הַיִּרְאָה הָאֲמִיתִּית, ע"ז מְרַמֵּז בְּדוֹלַח, וְאֶבֶן הַשּׁוֹהַם מְרַמֵּז עַל אַהֲבָה אֲמִיתִּית וְזש"ה (תהלים ה',ח') "וַאֲנִי בְּרוֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ". הָאוֹת ך' שֶׁבְּיִרְאָתְךָ מוֹרָה עַל יִרְאָה אֲמִיתִּית, וְהִנֵּה אִיתָא בְּמַסֶּ' מִידּוֹת [פ"ג, מ"ז] פִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם מ"ם אַמָּה וְרָחְבּוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה וַחֲמִשָּׁה אַמַּלְתְּרָאוֹת הָיוּ שָׁם, הָרִאשׁוֹנָה יָצָא אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה, נִמְצָא הָאַחֲרוֹנָה שְׁלֹשִׁים אַמָּה, נִמְצֵאת גָּבְהוֹ וְרָחְבּוֹ שֶׁל אוּלָם וְהִתְפַּשְּׁטוּת הָאַמַּלְתְּרָאוֹת הֵם אוֹתִיּוֹת מֶלֶךְ, כִּי פִּתְחוֹ מ"ם וְרָחְבּוֹ עֶשְׂרִים וַאַמַּלְתְּרָא רִאשׁוֹנָה כ' וְאַחֲרוֹנָה למ"ד, לְלַמֵּד שֶׁמִּשָּׁם יָצְאָה הַיִּרְאָה הָאֲמִיתִּית, וּבְהָאַמַּלְתְּרָאוֹת נִרְמַז אוֹתִיּוֹת בְּדוֹלַח כִּי הָרִאשׁוֹנָה יָצְאָה אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה הֲרֵי ב' וְהַשְּׁנִיָּה ד' וְהַשְּׁלִישִׁית וא"ו וְהָרְבִיעִית ח' וְהַחֲמִישִׁית נֶגֶד הַלמ"ד כִּי הָיְתָה שְׁלֹשִׁים אַמָּה. וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם מְרַמֵּז עַל אַהֲבָה כִּי הוּא אַבְנוֹ שֶׁל יוֹסֵף שֶׁהוּא נֶגֶד סְפִירוֹת יְסוֹד שֶׁהוּא מָלֵא הַשְׁפָּעָה, וְהִנֵּה בַּזוה"ק כְּשֶׁיִּרְצֶה לוֹמַר כִּי גַּם בִּסְפִירַת בִּינָה נִמְצָא שִׂמְחָה וְהַשְׁפָּעוֹת בְּרָכָה, אָז מַמְשִׁיל אוֹתָהּ לִסְפִירַת יְסוֹד כְּמוֹ דְּאִיתָא (זוהר שמות קל"ה:) וּבְגִין דְּאִיהוּ מְקוֹרָהּ בְּרָזָא דְּאוֹת קְיָימָא, כִּי זֹאת אֵינוֹ בְּכֹחַ אֱנוֹשִׁי לְהַשִּׂיג כִּי בְּרָכָה אֵינוֹ רַק בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן וּבְמָקוֹם שֶׁיִּמָּצֵא בִּינָה לֹא יִתָּכֵן לֵאמֹר עָלָיו לְשׁוֹן בְּרָכָה מֵאַחַר שֶׁמֵּבִין הַכֹּל אֲבָל אֵצֶל הַש"י הַבִּינָה וְהַבְּרָכָה לְחַי הָעוֹלָמִים.
באותם פסוקים שכמעט הזכרתי בתחילת פרק ב' יש את כל המתנות שיש באותה ארץ חוילה או לידה פחות או יותר. גם כאן, המתנות האלה מרמזות אחת על השניה ומרמזות על – איך אמר – כי זאת אינו בכח אנושי להשיג כי ברכה אינו רק בדבר הסמוי מן העין ובמקום שימצא בינה…
כן.
בסוף המי שילוח מצטט בכלל את ספר חנוך השלישי, אחד מספרי ההיכלות – הבינה והברכה, לחי העולמים.
כמה חבל, בספר הזה בסוף שלו מטטרון/חנוך עובר את פחות או יותר הכי עבודת אלילים / עבודה זרה / חילול קודש שראיתי אי פעם – שמתקרא שם ה' הקטן! ואוו!
***
ומפה, חדשה לשנה החדשה. אז התחלתי לעשות "דףפרויד" יומי? אז גם את זה אני משלב פה. אנחנו מתחילים בחלום של אירמה. וספציפית, ברגע הנחמד הזה שהוא מתעורר ממנו דווקא וזו ההתרחשות (תרגום מכונה למקור הגרמני):
יום אחד ביקר אצלי עמית צעיר ממני, מחבריי הקרובים ביותר, שביקר את המטופלת – אירמה – ואת משפחתה במקום נופשם בכפר. שאלתי אותו איך מצא אותה, וקיבלתי את התשובה: מצבה טוב יותר, אבל לא לגמרי טוב. אני יודע שדבריו של ידידי אוטו, או הטון שבו נאמרו, הרגיזו אותי. חשבתי שאני שומע בהם תוכחה, משהו כמו שהבטחתי למטופלת יותר מדי, וייחסתי – בצדק או שלא בצדק – את מה שנראה לי כנקיטת צד של אוטו נגדי להשפעתם של קרובי החולה, שלפי הנחתי מעולם לא ראו את הטיפול שלי בעין יפה. אגב, התחושה המעיקה שלי לא התבהרה לי, וגם לא נתתי לה ביטוי.
מה זה אומר לשמוע ממטפל אחר, מתחרה? או כזה שאתה חווה אותו בלאו הכי כמתנגד לך? מצבה טוב יותר, אבל לא לגמרי טוב?
לעיתים זה מזכיר לנו את ההיבריס הטיפולי של מי מאיתנו – שאנחנו מצפים שאדם שיעבור אצלנו טיפול יהיה, ובכן, "מרופא" או משהו כזה. יהיה טוב יותר נקודה. לא "לא לגמרי טוב". אבל הרי, כאן, כבר כאן, רבינו פרויד מרמז לנו על הדבר החשוב ביותר בטיפול פסיכותרפי/אנליטי – הפחתת החשיבה שאנחנו יכולים לטפל בהכל כל הזמן.
אנחנו חלק ממסע.
וחלק במסע הזה אומר שלפעמים אנחנו רק מיטיבים קצת.
כאן פרויד עוד לא עשה לה פסיכואנליזה. אבל כבר, בדיוק כמו הפוטנציאל שספורנו דיבר עליו קודם – גם כאן, הוא כבר שם לנו את הרמז.
שיהיה המשך שבוע רגוע
צרי
