כ"ז אלול 9.9.26
חובב המיסטיקה שבי לא יכל ללכת לפסוקים אחרים היום. ב"ה מי יתן וה' יתן לי עוד שנים מספיק כדי לחזור ולשנות על פסוקים אחרים מאלו ולא אשכח שכתבתי על הפסוק הזה דבר תורה ולא על אחרים.
דברים ל"ב כ"ד
מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃
כמה אגדות יש על הקטב המרירי. ואוו.
כמובן, צריך להזכיר את המימרא מתהילים צ"א שאני זוכר בעל פה:
"…מקטב ישוד צהריים"
והנה כמה מדרשים, ממסכת פסחים:
קטב מרירי, תרי קטבי הוו, חד מקמי טיהרא וחד מבתר טיהרא, דמקמי טיהרא – קטב מרירי שמו, ומיחזי בי כדא דכמכא, והדר ביה בחשא. דבתר טיהרא – אקטב ישוד צהרים שמו, ומיחזי בי קרנא דעיזא, והדר ביה כנפיא. אביי הוה שקיל ואזיל, ואזיל רב פפא מימיניה ורב הונא בריה דרב יהושע משמאליה, חזייה לההוא קטב מרירי דקא אתי לאפיה דשמאליה, אהדרא לרב פפא לשמאליה, ולרב הונא בריה דרב יהושע לימיניה. אמר ליה רב פפא: אנא מאי שנא דלא חשש לי? אמר ליה את שעתא קיימת לך. מחד בתמוז עד שיתסר ביה – ודאי שכיחי, מכאן ואילך – ספק שכיחי ספק לא שכיחי. ומשתכחי בטולי דחצבא דלא חצב גרמידא, ובטולי דצפרא ופניא דלא הוי גרמידא, ועיקר בטולי דבית הכסא.
ומבמדבר רבה:
ואינו שולט לא בצל ולא בחמה אלא בין הצל לחמה ראשו דומה לעגל וקרן אחד יוצאה בתוך מצחו והוא מתגלגל ככד א"ר הונא בשם ר' יוסף קטב מרירי עשוי קליפין קליפין שערות שערות עינים עינים א"ר שמעון בן לקיש ועין אחת קבועה לו בלבו וכל מי שהוא רואה אותו אין לו חיים מעולם בין אדם בין בהמה וכל מי שהוא רואה אותו נופל ומת ומרירי שולט משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב חזקיה ראה אותו ונפל על פניו ומת א"ר פנחס הכהן מעשה באחד שראה אותו ונכפה על פניו אמרו יהודה בן ר' שמואל ראה ולא נפל אמרו אעפ"כ מת ר' אבהו הוה יתיב פשיט בחדא כנישתא מדוכתא דקסרין חמא חד פארי בתר חבריה ובידיה חד קטו בעי דימחיניה בה חמא מזיק פארי בתריה ובידיה חד קטו דפרזל נפק ר' אבהו ופארי בתריה א"ל לא תמחיניה דלמא הוא מיית א"ל ר' מן הדא הוא מייתא א"ל הא מזיקא פארי בתרך ובידיה קטותא דפרזלא את מחי לה בהדה והוא מחי לה בההיא והוא מיית
ביקשתי מהבינה לסכם את האגדות האלה ביחד:
סיכום אגדות הקטב: תלמוד בבלי (פסחים) ומדרש במדבר רבה
1. זהות המזיקים וסוגיהם
האגדות מחלקות את מזיקי הצהריים והקיץ לשתי ישויות מרכזיות (שמקורן בפסוק "מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם"):
- קטב מרירי: פועל בחצי הראשון של היום (לפני חצות / "מקמי טיהרא").
- קטב ישוד צהרים (או "אקטב"): פועל בחצי השני של היום (לאחר חצות / "דבתר טיהרא").
2. המראה והגילוי הפיזי של הקטב
תיאור המזיקים נע בין מראה מוחשי לדימויים סוריאליסטיים-מפלצתיים:
- לפי הגמרא בפסחים (מראה דינמי):
- לפני חצות (קטב מרירי): נראה כמו כד של ממרח חמיצה/כמכא, והוא מסתובב ובוחש בתוכו.
- לאחר חצות (קטב ישוד צהרים): נראה כקרן של עז, והוא מסתובב סביב עצמו כמו נפה.
- לפי במדבר רבה (מראה מפלצתי):
- מבנה גוף: ראשו כשל עגל, קרן אחת בולטת במצחו, וגופו עשוי קליפות-קליפות, שערות-שערות וריבוי עיניים.
- העין שבלב: עין אחת מרכזית קבועה לו ישירות בתוך לבו.
- תנועה: מתגלגל ונע כמו כד.
3. זמני הפעילות ומקומות התורפה
| פרמטר | תלמוד בבלי (פסחים) | מדרש במדבר רבה |
| עונת השנה | מ-א' בתמוז עד ט"ז בתמוז (בטוח), ומ-ט"ז והלאה בספק. | מ-י"ז בתמוז ועד תשעה באב (ימי בין המצרים). |
| זמן ביום | סביב חצות היום ("טיהרא"). | שעות שבין הצל לחמה (אזורי דמדומים מוארים/מוצלים). |
| מיקום מועד | צל מצומצם (פחות מאמה) של כד מים או של בוקר/ערב, ובעיקר צל בית הכסא. | שטח הביניים שאינו מוצל לחלוטין ואינו חשוף לחלוטין לשמש. |
4. אופן הפגיעה ומכפיל הכוח
- ראייה קטלנית: המפגש הוויזואלי הישיר עם הקטב הוא קטלני – כל מי שרואה אותו (אדם או בהמה) נופל ומת בו ברגע (כפי שקרה לחזקיה ולחכמים נוספים).
- אפקט מכפיל הכוח (ראייה רוחנית): במעשה ברבי אבהו מודגש שהמזיק אינו חייב לפעול לבד. כאשר אדם מכה את חברו במקל עץ פשוט, המזיק מצטרף בסתר ועל גבי המכה הגשמית מנחית מכת ברזל קטלנית. המזיק מנצל את האלימות והרוגז הגשמי כדי להפוך פגיעה קלה למכה ממיתה. רק חכם בעל ראייה רוחנית (כמו רבי אבהו) מסוגל לראות את המזיק המלווה את התקרית.
5. דרכי הימנעות והגנה
- התרחקות מאזורי סיכון: הימנעות משהייה בצל קטום ומצומצם בשיא החום, ובפרט בצל בית הכסא.
- מניעת כעס ואלימות: הימנעות ממריבות והכאה בימי הפורענות, כדי לא לתת למזיק "אחיזה" להכפיל את המכה.
- הגנה סביבתית/שינוי מיקום: כפי שטרח אביי להעביר את תלמידיו מקומות כשהבחין בקטב מרירי בא מולם.
- "זכות השעה" (מזל/חוסן): כפי שענה אביי לרב פפא, לעיתים חוסן רוחני או זכות אישית מגינים על האדם מנזקו של המזיק, אך אין לסמוך על כך לכתחילה.
***
ומה בעצם הרעיון הגדול?
הדמנולוגיה משחקת כאן על שני דברים, שממשיכים לא מעט מהחוט הרעיוני ששזור בדברי התורה בימים האחרונים ומתקשר יופי למסרים של אחדות ואהבה למול הימים הנוראיים הממשמשים ובאים.
- הזמן עצמו. אמנם כבר עברנו את חודש תמוז ואנחנו מסיימים את אלול אבל ימי הקיץ הקשים הם ימי פורענות נוראיים לעם ישראל בלאו הכי. ואחד הדברים שיש זה אותו שד, עם צורה כזו או אחרת של קרן ענקית ועין בלב ומתגלגל. מתגלגל כמו כד. שימו לב, הוא בוחש בתוך עצמו! הוא שונה בין יום וליל. כזה.
- השם שלו. ק ט ב . קוטב. קיטוב.
הקיטוב קורה בקלות דרך החום והלחות. אנשים מתעצבנים. קל יותר להתעצבן. היו לי כמה שבועות בלי מיזוג באוטו לתוך חודשי מאי יוני. ניסיתם פעם להתקע בפקק בישראל בלי מיזוג בחודשים האלה? אל תנסו. לא ממליץ.
הקיטוב קורה בקיץ.
והקיטוב כמו כד של חמיצה, של משהו תוסס, שמתערבב בתוך עצמו, ומתגלגל. ויש לו עין אחת – הוא רואה בצורה אחת ויחידה את המציאות, לא בשתיים שניתנו לנו ולא בדרך אחרת, שאותו הרב במדרש בבמדבר רבה רואה – בעין רוחנית. שהנה, תלך להביא מכות לחבר שלך – השד יעקוב אחריך ויבא לו מכה עוד יותר גדולה. שהנה, אתה בא לפגוע "בקטנה" אעלק, אתה הולך לפגוע בגדול.
כזה.
ולפעמים זכות אישית מגינה, אבל המדרש שראינו מפסחים לא נראה לי בא להראות משהו "טהור" ו"יפה", הוא בא להראות חולשה אנושית של רבנים שהם בני אדם בסוף וכשהם רואים סכנת נפשות מפחידה, אימתנית, וגדולה עליהם, הם יקריבו מישהו אחר ויגידו "כן, אתה ממוגן". כזה.
מזכיר תפיסה מאד מסויימת של כמה מתנגדי חיסונים שאני מכיר. המ.
ולפעמים, אף על פי שמישהו לא נופל, הוא עדיין מת מלהחשף אליו.
מוות יכול להיות פנימי. עמוק. אבל אם אתה שם, אתה נחשף לזה.
***
קיטוב זה מפחיד, מוות פתאומי זה מפחיד, החום הגדול מפחיד והכאוס שבו עם ישראל מצא את עצמו בתקופות הקיץ האלה הרבה פעמים (גם לבנון השנייה הייתה בתקופה הזו נניח), מעלה מקומות של בלאגן.
לכך התורה התכוונה, כנראה.
לבלאגן הזה.
שתאכלס, אני מזמין אתכםן להכניס את הפסוק הזה מדברים לאיזה GENERTIVE AI ולייצר מזה תמונת צבא מזיקין סטייל HEROES III כזה.
בוא ננסה.
***
חולין קל"ב ע"ב
אני מוסיף את השטיינזלץ בכוונה כי יש שכאן משהו שאין במקור כהסבר. בעצם, אני אשים את המקור יחד עם השטיינזלץ:
הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת וְלִיתְנֵי כֹּהֵן וְגוֹי פְּטוּרִין מִן הַמַּתָּנוֹת אָמַר רָבָא זֹאת אוֹמֶרֶת הַדִּין עִם הַטַּבָּח
דָּרֵשׁ רָבָא מֵאֵת הָעָם וְלֹא מֵאֵת הַכֹּהֲנִים כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח הֱוֵי אוֹמֵר אֲפִילּוּ טַבָּח כֹּהֵן בַּמַּשְׁמָע
ואז השטיינזלץ:
שנינו במשנתנו כי השוחט לכהן וכן לגוי פטור מן המתנות. ושואלים: וליתני [ושישנה] התנא באופן פשוט: כהן וכן גוי פטורין מן המתנות! אמר רבא בתשובה: זאת אומרת, נוסח זה של המשנה בא להורות לנו כי הדין (ההתדיינות) של הכהן לקבלת מתנות הכהונה, אינה עם בעלי הבהמה הנשחטת, אלא עם הטבח (השוחט) את הבהמה. ואף טבח שהוא עצמו כהן ופטור ממתנות כהונה, כיון ששחט לישראל — הריהו חייב בהן.
וכן דרש רבא על האמור בדין מתנות זרוע לחיים וקיבה, "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה" (דברים יח, ג): "מאת העם" — דווקא מן הישראל ניתנות מתנות הכהונה, ולא מאת הכהנים, ואולם כשהוא הכתוב מוסיף ואומר "מאת זובחי הזבח", שמשמעו שניתנות המתנות מכל שוחט בהמה — הוי אומר מכאן כי אפילו טבח כהן השוחט בהמות לישראל במשמע, שאף הוא חייב במתנות.
אני לא ידוע למה, אבל עניין אותי העניין הזה.
- הדיוק הספציפי למשנה. כלומר, אמורא מנסה להגיד – הי, מי שכתב את זה היה יכול להשמיט. ואז מתקנים אותו. לא, המשנה הייתה הגיונית. כהן יכול גם לשחוט עבור ישראל.
- מי שנותן היינו מי שמשלם על הנתח. לא מי שעושה את החיתוך.
וזה ענין המתנה.
המתנה היא לא מי שמכין אותה.
אלא מי שמשקיע בה את ההשקעה הכספית. מי שזה בעצם, שלו.
השוחט הוא רק כלי טרנספורמטיבי.
המ.
***
באגרות הקודש י"ח לתניא יש קטעים שהחלטתי לא להביא ספציפית אלא לתת להם תמצות של הג'מיני:
ספר התניא (איגרת הקודש, סימן יח) מחלק בקטע זה בין שני סוגים יסודיים של אהבת ה': אהבה בתענוגים (האהבה הראשונה) לעומת אהבה ותאווה / אהבה מסותרת (האהבה השנייה).
ההבדלים המרכזיים בין השתיים:
| קריטריון | אהבה בתענוגים (הראשונה) | אהבה ותאווה / מסותרת (השנייה) |
| מהות החוויה | תענוג ושמחה: הנפש מתענגת על ה' בשמחה רבה, כמעין חווית עולם הבא ("כי טוב ה'"). | צימאון וכוסף: הנפש צמאה, מתאווה ומבקשת קרבה, ללא תחושת תענוג עדיין ("כאדם הצמא למים"). |
| מקור והשגה | מתנה מלמעלה: אין דרך להשיגה ביגיעה בשר ישרה ("עבודת מתנה"). היא ניתנת כפרס רק לאחר שאדם הגיע לתכלית היגיעה ביראה. | טבועה בנפש: קיימת בגלוי או בהסתר בלב כל יהודי מלידה (כאש העולה למעלה, או כבן המשתוקק לאביו). |
| מייצג רוחני | דרגת הצדיקים: בחינת "כהנא" (חסד עליון). "ולא כל אדם זוכה לזה". | עבודת הבינוניים/כל אדם: שייכת לכלל ישראל, ועבודת האדם היא לעורר אותה ולהביאה לידי גילוי במחשבה, דיבור ומעשה. |
| יחס לקליפה/חטא | היצר הרע והחטאיות אינם תופסים בה מקום כלל. | מוסתרת ב"גלות" בתוך הגוף, ולכן רוח שטות יכולה להסתיר אותה ולהביא לחטא; הדרישה היא להתגבר על הקליפה ולשלוט בה. |
תמצית הרעיון:
- אהבה בתענוגים היא דרגה רוחנית עליונה של הגעה אל היעד – חוויה מלאה של עונג אלוקי ודבקות שלמה, המגיעה כמתנה מלמעלה רק למי ששיכלל את יראת ה' שלו לתכליתה.
- אהבה ותאווה (המסותרת) היא המנוע של עבודת היום-יום – התשוקה, הצימאון והפחד מהתרחקות מה'. תפקיד האדם אינו "להמציא" אהבה זו, אלא להתבונן בגדולת ה' בשכלו כדי לחלץ את האהבה הזו מההסתר שלה, עד שהיא תנהיג את המחשבה, הדיבור והמעשה (בתורה ובמצוות) ותדחה את תאוות העולם הזה.
***
אז יש לנו אהבה בתענוגים,
ויש לנו את האהבה והתאווה.
שני סוגים של אהבה, לפי התניא.
נו, לאקאן מפורש.
שפוגש את לובביץ'.
ואפילו קורא לזה בעל התניא, מאה+- שנה לפני לאקאן, תענוגים (JOUISSANCE) למול התאוה (DESIRE) וכו'.
אולי, בעולם הבא, מה שרבים לא יכולים להבין, זה את האהבה הנצחית שגלומה בתוך החיפוש התאוותי האינסופי.
***
והפעם, המי שילוח מביא משהו אחר לגמרי. אין על הפסוקים שישבתי עליהם היום, אבל יש את החלק היפיפה הזה:
צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ. שֶׁהַשי"ת בָּרָא אֶת הַשִּׁכְחָה לְטוֹבַת הָאָדָם כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (קהלת ל"ד,י"ב) אִם לֹא הָיָה שִׁכְחָה לֹא הָיָה הָאָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה רַק פַּעַם אַחַת, וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (פסחים נ"ד:) שֶׁנִּגְזַר עַל הַמֵּת שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב וְכֵן לְכַמָּה דְּבָרִים שֶׁטּוֹב לְהָאָדָם כֹּחַ הַשִּׁכְחָה, אָכֵן אִם בְּכֹחַ הַשִּׁכְחָה שׁוֹכֵחַ חַס וְשָׁלוֹם אֶת הַשי"ת זֶה הוּא פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק, "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" שֶׁבָּרָא כֹּחַ הַשִּׁכְחָה לְטוֹבָתְךָ, וְאַתָּה "וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" שֶׁאַתָּה שׁוֹכֵחַ שָׁרְשְׁךָ שֶׁנִּבְרֵאתָ מִמֶּנּוּ הֲלֹא אַדְּרַבָּא מִזֶּה הַכֹּחַ יָכוֹל הָאָדָם לְהַכִּיר שֶׁהוּא אִישׁ וְלֹא אֱלוֹהַּ, וְעַל יְדֵי זֶה צָרִיךְ לִזְכֹּר וְלַעֲבֹד אֶת הַשי"ת בְּכָל רֶגַע.
הו ואוו.
אנחנו צריכים את השכחה.
כדי לשכוח לפעמים את הריבים, את הקוטב.
את השדים הפנימיים ואת השדים שמבחוץ שמתווספים לפנימיים.
לתוך זה, מי מאיתנו יכול לתת ומהי נתינה אמיתית? למה קל לערבב בין מי שמעבד לבין המקור?
מי מעניק את השדים הללו, מי שוכח אותם?
ומי, בעיקר, אוהב, ואיך?
ומה באהבה הזו שעוזרת לנו לעיתים לשכוח, וכך, לא להסתכל אל השדים?
או בהמשך לאותו פיוט:
לברית הבט
ואל תפן ליצר.
רביעי טוב ולהשאיר את הנקמות לה',
צרי
