כ"א אלול 3.9.26
דברים ל' פס' ט'
וְהוֹתִֽירְךָ֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בְּכֹ֣ל ׀ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֗ךָ בִּפְרִ֨י בִטְנְךָ֜ וּבִפְרִ֧י בְהֶמְתְּךָ֛ וּבִפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ לְטֹבָ֑ה כִּ֣י ׀ יָשׁ֣וּב יְהֹוָ֗ה לָשׂ֤וּשׂ עָלֶ֙יךָ֙ לְט֔וֹב כַּאֲשֶׁר־שָׂ֖שׂ עַל־אֲבֹתֶֽיךָ׃
ספורנו:
וְהוֹתִירְךָ ה׳. יִתֵּן לְךָ הַצְלָחָה יְתֵרָה מִכָּל הַצְלָחָה הַקּוֹדֶמֶת.
לְטוֹבָה. הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. כְּאָמְרוֹ ״וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם״ (ויקרא כו:יב). וְזֶה יַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר יָשׁוּב לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כִּי תִשְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁשָּׂשׂ עַל אֲבוֹתֶיךָ, לֹא בִּזְכוּת אָבוֹת. וְזֶה מִפְּנֵי שֶׁתִּהְיֶה תְּשׁוּבָתְךָ בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ בְּאֹפֶן שֶׁעֲוֹנוֹת נֶחְשָׁבִים כִּזְכֻיּוֹת, וְתִהְיֶה לְרָצוֹן לְפָנָיו כְּמוֹ שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֶיךָ.
מוזר. שאר המפרשים רוצים לדבר על זה כעל תשובה ייחודית לימות משיח, אבל אני פחות אופטימיסט מזה.
קודם כל, כי התפיסה שלי לגבי הקונספט של "משיח" דומה לזו של הרב קוק – זו תודעה, פחות או יותר, מעין, סחיפה ובחירה עצמית – עם שחוזר ומגשים את עצמו.
אבל בחרתי בפסוק הזה מכמה סיבות אחרות וגם בספורנו ספציפית.
- הצלחה יתרה. נחמד, זה מזכיר קצת את הקטעים האלה של מחזירים בתשובה/אנשים רדודים שמנסים לפתות אנשים ליהדות דרך קריאה של מזמור לתודה, מזמור ק', ואז "גם אם קשה לך ונורא לך אם תחזור לקרוא את זה הקב"ה יראה שאתה אומר תודה גם כשרע, ואז הוא יתן לך טוב!". בקיצור, אמונה בתור טרנזקאציה. לא מת על זה. אני מסתכל על זה מזוית אחרת. "והותירך" הוא בצורה המודרנית. "השאיר אותך" או "השאיר מה שנשאר". תהליכי תיקון הם לא תהליכים שכולם שורדים. אני יודע לספור את המכוריםות שנשארו איתי בדרך. אני לא יודע לספור את אלה שראיתי, אפילו התלהבתי, האמנתי ו… נעלמו לאנשהו. אולי לחברותא אחרת. אולי לשיטה אחרת. אולי למקום אחר. אולי למוסדות/כלא/מוות. לא יודע. אבל הרעיון הגדול הוא מי שנשאר. לא מעבר.
- לטובה. כמו שש על אבות אבל לא בזכות אבות, אלא בזכותך.
וכאן נכנס ישעיה ס"ב:
כִּֽי־יִבְעַ֤ל בָּחוּר֙ בְּתוּלָ֔ה יִבְעָל֖וּךְ בָּנָ֑יִךְ וּמְשׂ֤וֹשׂ חָתָן֙ עַל־כַּלָּ֔ה יָשִׂ֥ישׂ עָלַ֖יִךְ אֱלֹהָֽיִךְ׃
החזרה נראית כמו געגוע שצובע הכל מחדש.
חזרה לארץ, כאילו היא פתאום… אויש, סליחה. זה לא מהדברים שאני מת עליהם או מסכים איתם, אבל בסדר. -נושם-. כאילו שהיא בתולה ולא… אויש, נו. לא יכול, סורי. אני עד כדי כך שמוק WOKE רגישי, בסדר? יופי. קיצר!
החזרה הזו למקום מוכר ולראות אותו בנוסטלגיה אחרת מאד מזכיר לי חזרה להרגלים – טובים ורעים. לא מזמן שמעתי תפילת שישי באיזה יוטיוב מאיזו קהילה רפורמית/קונסרבטיבית. לא הלכתי לכזו שנים טובות, הרבה. העלה לי דמעה. האם נזכרתי בעבר מדומיין שאני זוכר מחדש? האם נזכרתי ברגשות שהיו שם, של בית כשהיה לי בית?
כנראה גם וגם.
אבל זה העניין של התעוררות ושל להשאר.
משהו משאיר אותך בתוך התהליך של התיקון. והוא התקווה להפגש בחלקים של עצמך שאתה זוכר מחדש, טוב יותר.
כך גם מה שהפך לנוף טרשים והרס יכול לחזור להיות נוף בתולי ויפה.
***
בתלמוד, חולין קכ"ו ע"א ממשיך לעסוק בשאלה המרתקת – סוג של – האם טומאה מתחילה מבפנים או שמגיעה מהחוץ. נניח יש מגירה בבית, אז הטומאה תהרוס את הבית?
רבי יוסי מסביר שלא. אפשר לחלק את זה מספיק פעמים או לבער, אז לא. רק מבחוץ. נותנים קייס מתוך כלב שבא אבל… גם הכלב צריך להיות טמא איכשהו והטומאה שלו מתחילה מבפנים ויוצאת או דרך נקב מהצוואר נניח או דרך החללים הרגילים.
אוקי, מרשים, וזה ממשיך שם גם לתהות על משהו חמוד שזוגתי תאהב וזה – עכברים במים שמסתבר שיש (?!) (כנראה דיברו על חולדות ששוחות או מיני חולד אחרים) אבל ישר אני חושב על השרקנים/חזירוני ים אז בכלל, טיהי.
אבל לענייננו.
טוּמְאָה טְמוּנָה בּוֹקַעַת
רוֹאִין אֶת חֲלַל הַטּוּמְאָה
אני לא יודע למה אבל זה משאיר אותנו עם משהו שירתי. לתלמוד לא חסר כאלה מצבים שזה יוצא בשיר.
אבל אני חושב ששתי המימרות האלה מסמנות את העיקר כאן:
- מאיפה היא מגיעה ולאן היא הולכת
- כמה ממנה מספיק כשהוא תופס קיום בחללזמן והאם הוא זמין לחושים – רואים אותו
מה זה אומר עלינו?
שאלה טובה, יצא לי יאיר לפיד, סליחה על הבינוניות
***
התניא בסוף אגרות קודש ט"ו מביא דווקא משהו מתוק וחמוד:
ויש בחי' גדולת ה' שממנה באה יראה עילאה יראה בושת ויש בחינה שממנה באה אהבה רבה ויש בחינה שממנה באה אהבה זוטא וכן במדות החיצוניות שהן חסד כו' ובכולן צריך להיות מלובש בהן בחינת הדעת שהוא בחינת התקשרות הנפש הקשורה ותקועה בהשגה זו שמשגת איזה ענין מגדולת ה' שממנה נולדה בה איזה מדה מהמדות כי בהיסח הדעת כרגע מהשגה זו מסתלקת ג"כ המדה הנולדה ממנה מהגילוי בנפש אל ההעלם להיות בה בכח ולא בפועל ולכן נקרא הזיווג בלשון דעת מפני שהוא לשון התקשרות
הנה הפך אפשרי לעניין של חלל הטומאה – חיבור. התחברות לדעת, התחברות ל"איך ה' מתגלגל פה" סוגר את הפינה.
אני חושב שבאמת, ברצינות, עם כל הכבוד שלי לתניא, אפשר לתמצת הרבה מאד מהספר ל"איפה אלוקים בתוכך היום?" וזה עדיין סביר.
***
ומי השילוח ממשיך בדיוק את אותו עיקרון:
כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ' פֶּן יֵשׁ בָּכֶם וְגוֹ' אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם וְגוֹ'. וְאִיתָא בִּירוּשַׁלְמִי (ברכות פ"א,ה"ה) עֵינָא וְלִיבָּא תְּרֵין סַרְסוּרֵי דְּחֶטְאָה אִינּוּן, לְכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לָשׁוּת עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ שֶׁגַּם לְבָבוֹ לֹא יִפְנֶה מֵעִם ה'. שֶׁבְּדַעַת הָאָדָם שֶׁפְּעוּלּוֹתָיו הֵמָּה בִּבְחִירָתוֹ, וְעַל מַחְשַׁבְתּוֹ מַכִּיר הָאָדָם שֶׁהוּא מֵהַשי"ת, כִּי אֵיךְ יִתְפָּאֵר שֶׁמַּחְשַׁבְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵאַחַר שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה יַּחְשׁוֹב בְּיוֹם מָחָר לָכֵן מַכִּיר הָאָדָם שֶׁרִיהֲטָא דְּמוֹחָא אֵינָם מִצִּדּוֹ, וְעַל זֶה תְּלַמֵּד לָנוּ הַתּוֹרָה שֶׁנִּלְמַד סָתוּם מִן הַמְפֹרָשׁ, שֶׁכְּמוֹ שֶׁעַל הַמַּחְשָׁבָה מְבֹרָר לְפָנָיו שֶׁהוּא מֵהַשי"ת, כֵּן יַעֲבוֹד הָאָדָם לְבָרֵר לְעַצְמוֹ בְּהוֹכָחוֹת מְבֹרָרוֹת לִשְׁמוֹעַ בְּלִמּוּדִים וּלְהוֹכִיחַ שֶׁגַּם מַעֲשָׂיו הֵם מֵהַשי"ת, וְלֹא רַק מִשָּׂפָה וְלַחוּץ יֹאמַר כֵּן אַךְ מֵעוֹמֶק לִבּוֹ לְבָרֵר לְעַצְמוֹ שֶׁהַמַּחְשָׁבָה וְהַמַּעֲשֶׂה הַכֹּל הוּא מֵהַשי"ת, וְכַאֲשֶׁר יֵיטִיב מַעֲשָׂיו יְקַבֵּל שָׂכָר עַל שְׁנֵיהֶם, וְחָלִילָה כַּאֲשֶׁר יִכָּשֵׁל בְּעָוֹן חָלִילָה וְיָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה זֶה הַהַכָּרָה תִּהְיֶה לוֹ לִזְכוּת לְכַפֵּר לוֹ גַּם עַל הַמַּעֲשֶׂה, וְזֶה שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ (תהלים קט"ו,ט"ז) "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם", הַיְינוּ שֶׁהַשי"ת מִמִּדַּת טוּבוֹ הִצִּיב שֶׁיִּדְמֶה לָאָדָם שֶׁבִּיגִיעַ כַּפָּיו זָכָה אֲבָל בֶּאֱמֶת (תהלים כ"ד,א') "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הוּא גַּם כֵּן מֵהַשי"ת שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁבָּזֶה יִהְיֶה לוֹ טוֹבָה כְּשֶׁאֶמְסוֹר הַכֹּל בְּיַד הַשי"ת אֲפִילּוּ הַמַּעֲשֶׂה, אַכִּיר גַּם כֵּן שֶׁהוּא מֵהַשי"ת אָז יֵיטִיב לִי וְזֶהוּ "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ".
***
אז מה בעצם יש לנו?
- האם אנחנו נקבל יתר או שניוותר? וגרוע מזה, שנוותר, או שאולי וויתרנו על משהו כמו
- על לחזור לארץ שנראית בתולית תודות לעובדה שזיכרון זה דבר משתנה ונוסטלגיות יכולות לעוות תודעה לטובה ולרעה?
- האם טומאה בוקעת מבפנים, האם הכל זה מבפנים או שמא מבחוץ או גרוע מזה, כדברי רבינו דודו אהרון, הכל זה מלמעלה, אז אל תבכי ילדה?
- האם בעצם בסוף, בין אם טומאה בוקעת מבפנים, האם כדברי שני החסידים הללו, אנחנו לא צריכים יותר מהכל, להתחבר?
ואני אוסיף מהזוית הפסיכואנליטית.
להקשר (לתת לדחף שכתבתי עליו אתמול למצוא את האובייקט)?
סופש נעים ורגוע
שבת שלום וכאלה
