י"ט אלול 1.9.26
יש הרבה מה לדבר בפרשיה הספציפית הזו בניצבים. יש הרבה פסוקים חזקים בה וביטויים שלא חוזרים מי יודע מה במקרא בכלל. אבל אני אתעקש דווקא על הפסוק הראשון, אולי כדי שבשנים הבאות בחיים האלה אני אתעקש על שורות אחרות ואולי בחיי עולם הבא (למרות שעם כל הכרת שאני ראוי לו לא בטוח שזה יקרה), לענייננו:
דברים כ"ט ט"ו:
כִּֽי־אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָשַׁ֖בְנוּ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־עָבַ֛רְנוּ בְּקֶ֥רֶב הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲבַרְתֶּֽם׃
רש"י ממשיך לפרש:
כי אתם ידעתם וגו'. לְפִי שֶׁרְאִיתֶם הָאֻמּוֹת, וְשֶׁמָּא הִשִּׂיא לֵב אֶחָד מִכֶּם אוֹתוֹ לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם, פן יש בכם וגו', לְפִיכָךְ אֲנִי צָרִיךְ לְהַשְׁבִּיעֲכֶם:
ואחריו גם כמעט כל המפרשים האחרים מדברים על זה. "כי אתם ידעתם" = לפי שראיתם את האומות. המלבי"ם מסביר על זה גם משהו יפה – שהרבה אומות (זורואסטרים, נוצרים, גנוסטיים אחרים) מדברים על העולם כלכל הפחות מרובה רשויות. נניח, אלוקים ושטן/לוציפר, או אהורה מאזדה מול אחירמן/אנגרה מיינו. כאן אנחנו רואים שהכל – הטוב, הרע, ההגיוני, הלא הגיוני, הכל מגיע מרשות אחת.
אבל כן, הפסוקים הלאה, מדברים על אומות העולם האחרות וזה מעין קריאה (אחרונה?) לעם להגיד – אתם מעצמנו או לא? מי שפה, נשאר חלק מהאומה הזו לא נשאר חלק מהאומה הזו? רוצים ללכת, ובהמשך הפסוקים – לראות אלוקים כעניין של כסף ועץ, או במילים אחרות, אתם בקטע של חיי חומר או בקטע של חיי אמת?
אבל אני רואה את זה אחרת.
"כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים; ואת אשר עברנו בקרב הגוים, אשר עברתם".
ניקדתי כאן יחד עם הטעמים כדי להסביר כאן משהו אחר שלא ראיתי מפרשים מדברים עליו.
הטראומה כזיכרון, הזיכרון כטראומה.
ישבנו בארץ מצרים.
כמו שיושבים בכלא.
כמו שנפגעים של טראומה ארוכה ומתעללת נשארים במקום הזה וקוראים לו בית.
אני חושב על אבינתן אור. שנתיים? מתחת לאדמה? בקושי עם חמצן? שנתיים. כן. הוא ישב בארץ מצרים.
הוא עבר בקרב הגוים.
כולנו עברנו בקרב הגוים.
עברנו, עברתם. שימו לב להחלפת הפנייה.
***
זוגתי שתחייה כששאלה בנוגע לגיור אמרתי לה דבר פשוט. אני לא חושב שיהדות היא רק דת. היא גם דת. היא גם תרבות. היא גם וודי אלן ופסטרמה וכמויות משוגעות של חרדה. הרבה, הרבה חרדה. אבל מעבר לזה יהדות היא גורל. FATE, NOT FAITH.
להצטרף לעם היהודי הוא להצטרף לגורל לא פשוט. הוא אחריות מסויימת – למערכת יחסים. מערכת יחסים עם היסטוריה ועם הווה שכל אחד מהם הוא גם משריא וגם בעייתי להכעיס. זה מצב פוליטי לא פשוט, קונספירציות הזויות אך מחמיאות לעיתים וסכנה אמיתית. אנחנו העם היחיד שחושב כל הזמן בדרכונים זרים. אנחנו אולי לא העם היחיד עם רצח עם או אפילו כמה רצחי עם אבל אנחנו ממש טובים בלייחד אותו עם מידה רבה של צדק היסטורי כמעט אובייקטיבי (מה לעשות, השואה מיוחדת, גם השביעי).
כל אחד צריך לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים.
כאילו בגר את אושוויץ בהצטיינות.
כאילו היה פה בשביעי.
כל יהודי הרגיש משהו כשהבין את השביעי. משהו. אני בטוח שגם אלה שצועקים יחד עם חמאסניקים חינם פלסטין הרגישו משהו, גם אם הם משתיקים אותו יפה מאד כדי להרגיש מצפוניים ומוסריים יותר מאמא ואבא שלהם.
וזה לא עניין של טוהר דם, זה לא עניין של השקפה וזה לא עניין של בדיקת ציציות או חידון תנ"ך או אפילו מה שאני עושה כאן ועכשיו, לימוד תויירה. לא.
זה גורל.
הפסוק הזה מזכיר לנו את ההדהוד של הגורל הזה.
כשאתה בוחר להיות חלק, בין אם כגר לבין אם כזה שנולדת לגורל הזה ואתה מאמץ אותו ומנהל איתו מערכת יחסים – אתה מקיים את הפסוק הזה.
כי ידעתם.
***
חולין קכ"ד ממשיך להתעסק בסוגיות קצת מטריפות שקשורות לכמה גבולות:
- כמה זה "כזית"? או יותר נכון, אוקי, יש לנו מידה שהיא מידת גבול, "כזית", שמשם מתחיל טומאה. האם שני חצאי "כזית" הופכים ל"כזית"? כלומר, האם יש צבירת עבירות כאן או צבירת כמות? כמובן שהחכמים נחלקים בין "ברור" לבין "מה פתאום". זה כמובן מצטרף לאם יש בשר בחלק הקדמי בשני חצאי זית מופרדים, האם נגיעה ביחד שלהם זה בעצם אחד שלם, או שכל אחד אירוע נפרד, ומה קורה כשזה מצד אחד ומצד שני?
- שאלה אחרת שעולה ב-ע"ב מתייחסת לנאד מלא שיש בו בשר מבפנים אבל אנחנו לא נוגעים בו ישירות אלא רק נושאים אותו. האם הנשיאה מטמאת כי בעיקרון מה שמטמא במגע גם בנשיאה ככלל. אבל אז קורה הדבר הבא:
בְּעָא מִנֵּהּ רַב אַוְיָא סָבָא מֵרַבָּה בַּר רַב הוּנָא קוּלִית סְתוּמָה לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַהוּ שֶׁתְּטַמֵּא
אִית לֵהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע בָּא לִכְלַל מַשָּׂא לֹא בָּא לִכְלַל מַגָּע לֹא בָּא לִכְלַל מַשָּׂא וְהָכָא הַיְנוּ טַעְמָא מִשּׁוּם דְּבָא לִכְלַל מַגָּע מִלְּפָנָיו
אוֹ דִלְמָא לֵית לֵהּ
אֲמַר לֵהּ עוֹרְבָא פָּרַח
אֲמַר לֵהּ רָבָא בְּרֵהּ וְלָאו הַיְנוּ רַב אַוְיָא סָבָא מִפֻּמְבְּדִיתָא דִּמְשַׁבַּח לַן מָר בְּגַוֵּהּ דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא אֲמַר לֵהּ אֲנִי הַיּוֹם סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת וּבְעָא מִנַּאי מִלְּתָא דְּבָעֵי טַעְמָא
הונא מחזיר לאויא שחלקו על ענייני רבי ישמעאל כאן משהו משעשע.
"עורבא פרח" או במילים אחרות, "תראה ציפור".
מה הולך, שואל אותו בריה הבן רבה הבן של רב הונא. אתה כל הזמן מפרגן ומרים לאויא ואומר עליו שהוא גדול ופה אתה מזלזל בו ככה?
עונה לו בחזרה – אני היום סמכוני באשישות (רמז לשיר השירים, במקרה הזה – אני צריך קפה / יין / לישון), ודחיתי את השאלה כי היא צריכה כאן חפירה עמוקה מאד ואני לא יכול לענות ככה.
איזה
רגע
אנושי!
גם זה להיות יהודי.
לשאול שאלות בלתי אפשריות,
לענות תשובות הזויות ומשעשעות וליצור אחלה ביטוי בעברית גבוהה: עורבא פרח, שהיום משמעותו "נו, דבר מוזר", והמקור הוא בעצם, "עזובתיבאמאשלך יואו חפרת".
אדיר.
***
בתניא, אנחנו עוברים לדבר באמצע אגרות קודש ט"ו על שבע התכונות שיש בכל אדם דרך הספירות:
…והנה כללות הי"ס שבנשמת האדם נודע לכל [בדרך כלל. בכ"י ליתא] שהמדות נחלקות בדרך כלל לז' מדות וכל פרטי המדות שבאדם באות מאחת מז' מדות אלו שהן שורש כל המדות וכללותן שהן מדת החסד להשפיע בלי גבול ומדת הגבורה לצמצם מלהשפיע כ"כ או שלא להשפיע [נ"א כל עיקר] כלל ומדת הרחמים לרחם על מי ששייך לשון רחמנות עליו והיא מדה ממוצעת בין גבורה לחסד שהיא להשפיע לכל גם למי שלא שייך לשון רחמנות עליו כלל מפני שאינו חסר כלום ואינו שרוי בצער כלל ולפי שהיא מדה ממוצעת נקראת תפארת כמו בגדי תפארת עד"מ שהוא בגד צבוע בגוונים הרבה מעורבי' [בו בכ"י ליתא] בדרך שהוא תפארת ונוי…
- חסד – המידה והנטייה להשפיע ולהעניק ללא גבול וללא הגבלה, הן מצד עצם ההשפעה והן מצד זהות המקבל.
- גבורה – המידה והנטייה לצמצם ולמנוע את ההשפעה, לבחון ולמדוד האם וכמה ראוי להשפיע, או שלא להשפיע כלל (מידת הדין והצמצום).
- תפארת (רחמים) – מידה ממוצעת הכלולה מחסד ומגבורה. היא מניעה להשפיע מצד הרחמנות על מי שזקוק לכך (גם אם אינו ראוי מצד הדין/הגבורה), אך בשונה מהחסד – אינה משפיעה למי שאינו חסר דבר.
- נצח – מידה העוסקת בהוצאת ההשפעה לפועל ובניצחון/התגברות על מניעות ועיכובים (בין אם הם מניעות פנימיות מתוך המשפיע עצמו ובין אם חיצוניות). יחד עם ההוד, היא פועלת כ"כליות יועצות" ו"שחקים/רחיים" להכנת השפע ופירוטו למקבל.
- הוד – מידה הפועלת יחד עם הנצח כחלק מה"כליות היועצות" והתאמת ההשפעה למקבל. היא באה לידי ביטוי בשחיקת וצמצום השכל/השפע לחלקים קטנים ומופשטים ("שחקים ששוחקים מן") כדי שיוכל לחדור ולהתקבל אצל המקבל מעט-מעט.
- יסוד – המידה המבטאת את עצם ההתקשרות, ההתמסרות, החשק והתענוג שמקשר המשפיע את עצמו ואת שכלו אל המקבל (כמו אב הלומד עם בנו "פנים אל פנים"), ובכך גורמת לקליטה נכונה ולהרחבת השפע.
- מלכות (אף על פי שבקטע הספציפי המצוטט כאן הפירוש נעצר לאחר הסברת מידת היסוד ועובר לדון בפנימיות המידות ובחב"ד, הרי שבהמשך הפרק ועל פי כללות התניא והקבלה, המידה השביעית המשלימה את ז' המידות היא מלכות, שהיא כלי קיבול והוצאת כל השפע אל הפועל הדיבור/המעשה).
האם אלו כלולין רק ביהודי, או באדם בכלל?
אני אטען בנחת שזה בכל אדם.
ליהודי פשוט יש דרך פשוטה להגיע לידע/המשגה הזו אם הוא רוצה. אבל אני חושד שגם באופנישדות יש על זה משהו וגם למי שקורא מספיק אצל קונג-פו-דזה (קונפוציוס) ימצא את זה.
וכאן, רגע משעשע:
וענין אחר דבר דבור על אופניו מעט מעט ובחינת עצה זו נקראת נצח והוד שהן כליות יועצות וגם [נ"א והן] תרין ביעין המבשלים הזרע שהיא הטפה הנמשכת מהמוח דהיינו דבר חכמה ושכל הנמשך משכל האב שלא יומשך כמו שהוא שכל דק מאד במוחו ושכלו רק ישתנה קצת מדקות שכלו ויתהווה שכל שאינו דק כ"כ כדי שיוכל הבן לקבל במוחו והבנתו והוא ממש עד"מ כטפה היורדת מהמוח שהיא דקה מאד [מאד] ונעשית גסה וחומרית ממש בכליות
אז, לא. לכליות אין קשר לזה, אולי לאשכים ולפרוסטטה אבל לקשר את הזרע לשכל?
כן, אני מכיר את העסק הזה, זה נחמד שהוא נשאר יציב אצלנו החל מימי גלנוס פחות או יותר ולפי הבינה זה אפילו מתחיל קודם לכן (עוד אצל היפוקרטס ואפילו לפני, אלקמאון מקרוטון וגם בחוגים הפיתוגראיים, יפה).
אז כן, קצת קרינג', קצת משעשע, וכן מזכיר את המשנה האהובה עליי מבבא מציעא על כליות יועצות (איך התלמידים עפים כשאני בא ומצטט את זה – זה קלאסי לתיאור על BMR/RMR – "כל פעולות הגוף! תחשבו על הלב פועם, הריאות נושמות, הכליות יועצות…)
***
מי השילוח אחרי הBEEF אתמול חזר להיות סבבה ויותר מזה, מבריק:
כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלּוּלֵיהֶם וְגוֹ' פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. הַיְינוּ שֶׁהִזְהִיר הַכָּתוּב שֶׁלֹּא יַחְשׁוֹב הָאָדָם שֶׁהוּא מְבֹרָר רַק תָּמִיד יִדְאַג לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, מֵאַחַר שֶׁהוּא בֵּין הָעכו"ם וְרוֹאֶה אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם לָכֵן צָרִיךְ לִדְאוֹג פֶּן אֵינוֹ מְבֹרָר מֵאֲבִיזְרַיְיהוּ דִּידְהוּ הַיְינוּ נִיאוּף וְכַדּוֹמֶה, פֶּן יֵשׁ בּוֹ עֲדַיִין שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה, וְאִם יֹאמַר הָאָדָם אִם כֵּן לֹא מִצִּדִּי הוּא זֶה רַק מֵאֲוִירָא דְּאֶרֶץ הָעַמִּים עַל זֶה סִיֵּים הַכָּתוּב "הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת" וְגוֹ' הַיְינוּ שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו וְיִשְׁתַּדֵּל הָאָדָם לְבַעֵר הָרַע מִקִּרְבּוֹ וְלִבְדּוֹק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת בַּנִּגְלוֹת, וְהַשי"ת יַעֲזוֹר לוֹ בַּנִּסְתָּרוֹת שֶׁהֵם לַה' אֱלֹהֵינוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ג',ו') "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ".
העניין פשוט, בפרשייה הזו. והוא ממש מתחיל וסוגר איתה, כולל על כל שאר הפסוקים שלא הבאתי הפעם.
אדם קודם כל לא צריך לתרץ תירוצים. יש סביבה מפתה. יש שיקוצים בחוץ, הוא יכול להיות לא מבורר מבאזירייהו שאמנם מתכוון למשהו אחר אבל אני מפרש את זה כ- קל להטמע ולרצות את מה שהפרסומות אומרות לך לרצות. מה שה… סופר אגו החיצוני, ה-"אחר הגדול" (Autre) רוצה שתרצה.
אבל רגע. תתחבר פנימה.
רש"י על הפסוק האחרון (הנסתרות לנו וגו') מסביר – כשקיבלנו והפכנו לערבים זה לזה, אז.
כלומר, בחזרה לפסוק שציטטתי – כשאנחנו מחליטים על יחד. כשזה קורה, דבר נוסף קורה אומר האיזביצ'ער – עזבו את הנסתרות למי שצריך שיהיה לו נסתרות.
אל תהיו בחרדה מהלא-ידוע.
תרפו.
תפילת השלווה. לקבל את שאיני יכול לשנות. את שאיני יכול לדעת. את שאיני יכול לגעת. מה שאני לא יכול לעשות אין מה לעשות עם זה.
ואם תאמין, אומר הכתוב, הוא יעזור.
נו, נאמין, מה יש לי יותר טוב לעשות? לא להאמין? נו, ההימור של פסקל וכו'.
רק טוב ושלישי רגוע
צרי
