כ' אלול 2.9.26
דברים ל' פס' ו'
וּמָ֨ל יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־לְבָבְךָ֖ וְאֶת־לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֥ וּבְכׇל־נַפְשְׁךָ֖ לְמַ֥עַן חַיֶּֽיךָ׃
ספורנו
וּמָל ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה. יְגַלֶּה עֵינֶיךָ לָסוּר מִכָּל טָעוּת מְעָרְבֵב הַשֵּׂכֶל מִידִיעַת הָאֱמֶת, כְּשֶׁתִּשְׁתַּדֵּל לְדָבְקָה בוֹ בְּאֹפֶן שֶׁתַּכִּיר טוּבוֹ וְתֶאֱהָבֵהוּ בְּהֶכְרֵחַ. וְזֶה יַעֲשֶׂה לְמַעַן חַיֶּיךָ לְעוֹלְמֵי עַד.
ביאור היש"ר
ומל ה' אלהיך את לבבך, למעלה הזהיר ומלתם את ערלת לבבכם, שישתדלו מעצמם לשבור מוטות עול היצר ולהכריח כחות נפשותם להתנהג כפי דרכי החכמה, אבל ידוע שהשלמת המעשה הזה קשה מאד על האדם, ואין בידו לבא עד תכליתו לולי יסייעהו העזר האלהי, לכן הבטיח כאן שבאחרית הימים ישלח ה' עזרו מקודש ויעשה חדשות עם בית ישראל למול את לבבם עד שיגיעו אל המעלה הנפלאה לאהבה את ה' בכל לבבם ובכל נפשם, ואז ישוב האדם אל אותו מצב אשר היה בו קודם חטאו של אד"הר
מלבי"ם
ומל ה' אלהיך את לבבך. שיסיר מהם ערלת הלב ויבטל היצה"ר ולא רק מהאבות מפני שנתדבקו במעשים לא טובים כי אף מזרעם שנולדו בארץ גם מהם יסיר את היצר שיתבטל מציאותו בכלל, והתועלת מבטול היצר תהיה:
לאהבה את ה' אלהיך וגו' שבהסר רק את המונע תהיה לכם מעצמכם אהבת ה'. ויאמר למה יעשה ה' ככה, הלא אם יסיר היצר לא יהיה להם כ"כ שכר על המצות ומעשים טובים כמשחז"ל על פסוק (קהלת יב א) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח, אבל יעשה זאת:
***
מה אנו למדים משלושתם?
- למול את הלב ואת לב הזרע – להפחית טעויות. לדבוק בטוב. כאשר מתקרבים לאמת מתקרבים לטוב. האמת היא טוב. [מזכיר לי את השמע-ישראל הזורואסטרי: אָשֶׁם וָוהוּ וַהִישְׁתֶם אֶסְתִֿי, אוּשְׁתָא אֶסְתִֿי אוּשְׁתָא אָהְמָאי יַאתָאי אָשָׁאי וַהִישְׁתָאי אָשֶׁם; האמת והצדק (אשה) הם הטוב הבלתי מעורער, הם הברכה העליונה. ברכה תהיה לאדם אשר צדקתו היא למען האמת והצדק עצמם.]
- זה דבר קשה. להגיע לטוב זה להגיע לאהבה זה להגיע לאמת וזו מעלה מאד גדולה. כל כך שהיא קודמת לחטא של אדם הראשון. כמה נוצרי? מצדך? היש"ר?
- ערלת הלב היא יצר הרע. יסיר את היצר שיתבטל במציאות בכלל והתועלת מבטול תהיה – או בקיצור, יהיה גם טוב מזה שלא יהיה יצר רע – שזה סותר את המציאות הנוכחית היינו שתהיה מציאות אחרת. למה סותר את המציאות הנוכחית?
מדרש מפורסם בתלמוד, יומא ס"ט ע"ב מתייחס לפסוק בנחמיה ט' ("ויצעקו אל ה' אלקים בקול גדול…").
אמר רב, ואם תאמר רבי יוחנן: 'ווי, ווי! [אוי, אוי!] הוא זה שהחריב את המקדש, ושף [שרף] את ההיכל, והרג את כל הצדיקים, והגלה את ישראל מארצם, ועדיין מרקד בינינו! הכלום נתת אותו לנו אלא כדי לקבל בו שכר? לא אותו אנו רוצים ולא את שכרו אנו רוצים!'
נפלה להם פתקא [פתק] מהרקיע שהיה כתוב בה: 'אמת'. אמר רבי חנינא: שמע מינה [למד ממנה] — חותמו של הקדוש ברוך הוא 'אמת'.
ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות, מסרוהו להם. יצא בא [יצא ובא] כגור [גור אריה] של אש מבית קודשי הקודשים. אמר להם הנביא לישראל: 'זהו יצרא דעבודה זרה [יצר העבודה הזרה]', שנאמר: (זכריה ה) 'וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה'.
בהדי דתפסוהו [תוכדי שתפסו אותו], נשמטה שערה מנעוריו [משערו] ורם קול [והרים קולו], והלך קולו ארבע מאות פרסה. אמרו: 'איך נעביד? [מה נעשה?] שמא חס ושלום ירחמו עליו מן השמים!' אמר להם הנביא: 'שדיוהו בדודא דאברא [הטילו אותו בדוד של עופרת], וחפיוהו לפומיה באברא [וכסו את פיו בעופרת], דאברא משאב שאיב קלא [שכן העופרת שואבת/בורמת את הקול]', שנאמר: (זכריה ה) 'וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן הָעֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ'.
אמרו: 'הואיל ועת רצון היא, נבעי רחמי איצרא דעבירה [נבקש רחמים על יצר העבירה / התאווה]'. בעו רחמי [ביקשו רחמים] ונמסר בידם. אמר להם [הנביא]: 'חזו דאי קטליתו ליה לההוא, כליא עלמא [ראו שאם תהרגו אותו לזה, יכלה העולם]'.
חבשוהו תלתא יומי [כלאו אותו שלושה ימים], ובעו ביעתא בת יומא [וביקשו ביצה בן-יומה, טרייה] בכל ארץ ישראל — ולא אשתכח [ולא נמצאה]. אמרו: 'היכי נעביד? [איך נעשה?] נקטליה? [נהרוג אותו?] — כליא עלמא [יכלה העולם]. ניבעי רחמי אפלגא? [נבקש רחמים על חציו, שיבטל רק תאוות איסור?] — פלגא ברקיעא לא יהבי [חצי בשמים לא נותנים]'.
כחלינהו לעיניה [סימאו את עיניו] ושבקוהו [ועזבו אותו]. ואהני [והועיל הדבר] דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה [שאינו מגרה את האדם בקרובותיו / בעריות]."
…ומה אנחנו למדים מזה?
ליצר הרע יש מקום בעולם, כרגע.
אולי, בעת האחרת, כמה פסוקים לפני זה בדברים ל', בפסוק א':
וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל־לְבָבֶ֔ךָ בְּכׇ֨ל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃
כלומר, כי-יבואו (עתיד), הברכה והקללה. הטוב והרע. אתה תעבור ותראה מה זה יצר הטוב, מה זה יצר הרע. ותראה שההבדל הוא מעניין ויותר יחסותי מכל דבר אחר. ואחרי כל זה. אחרי שתוכל לראות מה זה אומר יצר. ומה זה לפול ומה זה לא לפול. למול כל הדברים האלה, תלמד אהבה חדשה. אהבה שהיא אמת. אמת שהיא צדק.
אמת, אהבה, צדק – כל אלו הולכים ביחד לדיד המפרשים למול מה זה למול את הלב ואת הזרע.
…אבל המילה, ובכן, היא זו שמזכירה לנו את המום שהטילו בנו ושנמשיך להטיל.
***
חולין קכ"ה, נו, המסכת הזו ממשיכה לעשות למוח שלי הרבה בלאגן כי הדקויות כאן הן… לא יודע, כאלה שדורשות מהדמיון שלי לחבר ולעבור עוד כל מיני דברים, אבל נראה לי שאחרי שאסיים ש"ס עוד כמה שנים אני אוכל ללמוד משפטים בכיף – אבל אני לא אעשה את זה לעצמי כי זה בעצם מה שמחכה לי בגיהנום, עבודה בירוקרטית והתמודדות עם בירוקרטיה עד המוות. כן כן, אני יודע שזה מה שאני אקבל, חביבין עליי הייסורין. הכל טוב.
בקיצור, דבר שעניין אותי ודבר ששעשע אותי. קודם כל, לימוד:
אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר גִּידֵּל אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דְּאִיכָּא כְּזַיִת מוֹחַ הַמִּתְקַשְׁקֵשׁ גַּבֵּי מֵת טוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה
בהתייחס לכל הרצף מהמשנה האחרונה של איך טומאה עוברת מבשר וכו' מעלה כאן רבי בנימין משהו מעניין משום רבי יוחנן.
במה עוסקין (במהלך הרצף האסוציאטיבי התלמודי הנוכחי), מוח עצם שניתק מהעצם עצמו. ומתקשקש. עושה רעש.
זה אומר שהוא אבי אבות הטומאה. למה? כי הוא אבר כל כך מת שהוא מתנתק והוא… מבפנים.
הוא מטמא מבפנים.
טומאה בוקעת ועולה.
יש כאן משהו יפה שמסביר בדיוק הפך למה שדיברנו בנבואת הגאולה או הבטחת הגאולה של דברים ל'. בדיוק הפכי.
ההפכי כאן זה שמתואר לנו מצב שלא מלים לנו את הלב. אלא להפך. הלב שלנו הופך דווקא למשהו אחר לגמרי. הטומאה יכולה לבקוע ולעלות מבפנים ולהרוס את הכל. לעיתים זה מתחיל עמוק בפנים.
כך טראומה לעיתים משבשת.
עם זאת, קודם לכן בגמרא לאביי יש רעיון אחר לגבי זה (וול, לא בדיוק אחר אבל בסדר):
אַבָּיֵי אָמַר לְעוֹלָם מוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּשֶׁשִּׁפָּהּ
היינו, מוח עצם יכול דווקא להבריא מבחוץ (נכון פיזיולוגית בעיקרון).
אז אולי טראומות אפשר לרפא?
בהחלט.
ובקשר להומור:
וּמַאי קָא מַשְׁמַע לַן מִילֵּי מִילֵּי קָא מַשְׁמַע לַן
"מה למדנו פה?"
"דברים דברים למדנו פה!"
אני לא יודע למה, זה שעשע אותי, ה-מילי מילי קא משמע לן פה.
חוש הומור מוזר לי.
***
בעל התניא ממשיך באגרות הקודש ט"ו בדיוק את העניין הזה. איך עושים דבקות? איך מגיעים לאמת-צדק-אהבה?
אך באמת לאמיתו בנפש העליונה האלהית שהיא חלק אלוה ממעל כל המדות פנימיות וחיצוניות הן לה' לבדו כי מחמת אהבת ה' ומרוב חפצו לדבקה בו הוא חפץ חסד כדי לידבק במדותיו כמארז"ל ע"פ ולדבקה בו הדבק במדותיו וכן במדת הגבורה להפרע מן הרשעים ולענשם בעונשי התורה וכן להתגבר על יצרו ולקדש א"ע במותר לו ולעשות גדר וסייג לתורה מפני פחד ה' ויראתו פן יבא לידי חטא ח"ו וכן לפאר את ה' ותורתו בכל מיני פאר ולדבקה בשבחיו
נו, דבקות.
על זה אמרו גם כן בחכמות אחרות, בהגווגאד-גיטא פרק 12 פס' 6-7:
ये तु सर्वाणि कर्माणि मयि संन्न्यस्य मत्परा: ।
अनन्येनैव योगेन मां ध्यायन्त उपासते ॥ 6॥
तेषामहं समुद्धर्ता मृत्युसंसारसागरात् ।
भवामि नचिरात्पार्थ मय्यावेशितचेतसाम् ॥ 7॥ye tu sarvāṇi karmāṇi mayi sannyasya mat-parāḥ
ananyenaiva yogena māṁ dhyāyanta upāsate
teṣhām ahaṁ samuddhartā mṛityu-saṁsāra-sāgarāt
bhavāmi na chirāt pārtha mayy āveśhita-chetasām
ובעברית:
"אבל אלו המקדישים את כל מעשיהם לי, הרואים בי את היעד העליון, והמדטים עליי בדבקות מוחלטת שאינה סטייה – אותם אני מחלץ במהירות מאוקיינוס המוות והלידות מחדש, מכיוון שלבם ומחשבתם מקובעים בי."
יחי 300-500 שנות ההבדל בין ספר דברים ושמע-ישראל לבין החתימה של הגיתא. יחי ההבדל של בערך 1400+ שנה ההבדל בין הגיתא לבין התניא.
***
מי השילוח "מצדיק" את מה שאמרתי קודם לכן:
וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כוּ׳. הָעִנְיָן שֶׁנִּכְתַּב בְּרָכָה וּקְלָלָה, הַיְינוּ כִּי גַּם אֵצֶל הַקְּלָלָה נִמְצָא גַּם בְּרָכָה בְּהֶסְתֵּר "וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבְךָ" כוּ׳ הַיְינוּ הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁגַּם בְּהַקְּלָלָה נִמְצָא בְּרָכָה כַּנַּ"ל. "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ", הַיְינוּ קוֹל פְּנִימָאָה הַנִּמְצָא בְּכָל דָּבָר כִּדְאִיתָא בַּזוה"ק (בראשית נ':). "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ", הַיְינוּ רַחְמָנוּת שֶׁהִיא בִּתְמִימוּת הַלֵּב יִתֵּן לְךָ הַש"י בְּד"ת וְתַלְמוּד תּוֹרָה בְּחֵשֶׁק וּבִתְמִימוּת. "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם", הַיְינוּ דָּבָר שֶׁהוּא אֶצְלְךָ רָחוֹק מִדַּעְתְּךָ שֶׁתּוּכַל לְתַקֵּן עוֹד יוֹתֵר. "מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ", הַיְינוּ גַּם שָׁם יְתַקֵּן אוֹתְךָ הַש"י. "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ כוּ׳ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" כוּ׳, הַיְינוּ הַחֵשֶׁק שֶׁהָיָה אֶצְלְךָ לִדְבָרִים אֲשֶׁר אֵינָם טוֹבִים בְּעֵינֵי ה', יִתֵּן ה' אֶת הַחֵשֶׁק הַזֶּה וִיתַקֵּן אוֹתוֹ בְּעֵת אֲשֶׁר תָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה וְאָהַבְתָּ אֶת ה' וְתַחְשֹׁק לְדִבְרֵי תּוֹרָה. "וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אוֹיְבֶיךָ וְעַל שׂוֹנְאֶיךָ", הַיְינוּ הַדְּבַר תַּאֲוָה הָרָעָה שֶׁנִּמְצָא בְּךָ יִתֵּן ה' עַל אוֹיְבֶיךָ וְעַל שׂוֹנְאֶיךָ. "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ וְעָשִׂיתָ" כוּ׳, הַיְינוּ הַחֵשֶׁק הַנִּמְצָא בְּךָ יְבָרֵר אוֹתוֹ וְיִתֵּן אֶת הַחֵשֶׁק הַזֶּה לַעֲשׂוֹת בּוֹ כָּל מִצְוֹתָיו וְחוּקּוֹתָיו.
חשקים ניתן לשחק איתם.
ניתן לעשות סובלימציה לכל התמכרות דפוקה למקומות טובים.
בצעדים, הרבה פעמים, מה שקורה לנו זה שאנחנו "מתמכרים" לעשיית השירות, להגעה לקבוצות, להתעסקות בהחלמה. זה נותן לחיים מאפיינים שאחרים עלולים לחשוב שזו באמת כת, כי אנשים מתמסרים לזה באמת, בבהאקתי, בכל לבבם נפשם וגו'.
מוצאים את עצמם עמוק, עמוק עמוק. וזה מאד מובן למה – כי זה איך אומרים, תופס-כל, ENCOMPASSING.
ולא בכדי.
אבל מה עדיף? הטיפה, הסם, הפגיעה באחר – או זה שאתה שאומר מלא תפילת שלווה, מתקשר ל3 אנשים כל יום כדי לדבר איתם והולך לפגישות שבהם אנשים משתפים פשוט כמה ואיך ומה מרגיש להם?
היינו כאן.
***
חכמה היא אמת, היא שילוב היצרים מבלי להסיר משהו אלא להטמיע אותו כדי להגיע לצדק ואת זה עושים דרך אהבה. מבפנים אפשר לרפא, מבפנים אפשר לטמא. האינטרקציה היא כזו שיכולה לרפא או להבאיש. אבל כל זה חלק מאותו מסע.
ומה שמניע את המסע הוא החשק.
הוא הדחף.
על כך, רבינו פרויד מ-1915 על "דחפים וגורלותיהם" שסוגר כאן את הפינה מאד יפה.
„Erscheint uns der ‚Trieb‘ als ein Grenzbegriff zwischen Seelischem und Somatischem, als der psychische Repräsentant der aus dem Körperinnern stammenden und in die Seele gelangenden Reize.“
"ה'דחף' מופיע לפנינו כמושג-גבול בין הנפשי לסומטי [הגופני], כייצוג הנפשי של הגירויים הנובעים מתוך פנים הגוף והמגיעים אל הנפש."
היינו, זה מתחיל מבפנים, מהגוף. נו, עולה הטומאה וגו' ממקודם. אבל עם הדחף אנחנו יכולים לעשות את העבודה ולהשתחרר.
עם הבנת הדחף, עם הזיהוי שלו, עם התפילה, עם ההרפייה לתת ללא מודע לעשות את שלו, כל מה שצריך לקרות קורה.
אחלה יום רביעי של בלאגן,
צרי
